1
אחד האוֹמֵר:
'הרי זה הקדֵש לבדק הבית' אוֹ 'חֵרם לבדק הבית' אוֹ 'חֵרם לשמים'.
וכֵן בכל נכסיו,
אִם אמר כל נכסיו הקדֵש אוֹ חֵרם לבדק הבית אוֹ חֵרם לשמים הרי אֵלוּ יפלוּ לבדק הבית.
אבל אִם אמר 'חֵרם' סתם הרי אֵלוּ לכֹהנים,
שסתם חרמין לכֹהנים,
שנאמר: "כל חֵרם בישראֵל לך יהיה" .
2
מחרים אדם מִצֹאנוֹ וּמִבקרוֹ וּמֵעבדיו וּמִשִפחוֹתיו הכנעניים וּמִשדֵה אחוּזתוֹ,
אבל לֹא יחרים כל בהמתוֹ ולֹא כל עבדיו ולֹא כל שדוֹתיו ולֹא כל מין שיֵש לוֹ מִשאר המִטלטלין,
שנאמר: "מִכל אשר לוֹ מֵאדם" וכו' .
ואִם החרים את הכֹל,
אפִלוּ החרים כל נכסיו הרי אֵלוּ מוּחרמין,
בין שהחרים לכֹהנים בין שהחרים לבדק הבית.
3
וכל מי שהחרים אוֹ הִקדיש כל נכסיו לוֹקחין כל מה שיֵש לוֹ,
ואפִלוּ תפִלין שברֹאשוֹ,
ואין צריך לוֹמר כלי אוּמנוּתוֹ וּבגדיו,
הכֹל הקדֵש אוֹ חֵרם.
4
מה בין חרמי כֹהנים לחרמי שמים? שחרמי שמים הקדֵש,
ונִפדין בשוייהן,
ויפלוּ הדמים לבדק הבית,
ויֵצאוּ הנכסים לחוּלין; וחרמי כֹהנים אין להן פִדיוֹן לעוֹלם,
אלא נִתנין לכֹהנים כתרוּמה.
ועל חֵרם כֹהנים הוּא אוֹמֵר:
"לֹא ימכֵר ולֹא יגאֵל" לֹא ימכֵר לאחֵר,
ולֹא יגאֵל לבעלים.
5
ואחד המחרים קרקע אוֹ מִטלטלין הרי אֵלוּ נִתנין לכֹהֵן שבאוֹתוֹ המִשמר בשעה שהחרים.
:חרמי כֹהנים,
כל זמן שהֵן בבית הבעלים הרי הֵן הקדֵש לכל דִבריהן,
שנאמר: "כל חֵרם קֹדש קדשים הוּא ליי" .
נתנן לכֹהֵן הרי הֵן כחוּלין לכל הדברים,
שנאמר: "כל חֵרם בישראֵל לך יהיה" .
6
כֹהֵן שהיתה לוֹ שדֵה חֵרם שזכה בה אחר היוֹבֵל,
והחרימה הרי זוֹ מוּחרמת,
ויוֹצאה לאחיו הכֹהנים,
שנאמר: "לכֹהֵן תִהיה אחוּזתוֹ" מלמֵד ששדֵה חרמוֹ לוֹ כִשדֵה אחוּזה לישראֵל,
שאִם החרימה תִהיה מוּחרמת.
7
מכר הכֹהֵן שדֵה חרמוֹ והִקדישה לוֹקֵח,
אפִלוּ היה הלוֹקֵח הבעלים הרִאשוֹנים שהחרימוּה הרי זוֹ כִשדֵה מִקנה,
וחוֹזרת לכֹהֵן שמכרה,
ביוֹבֵל. אבל קרקע אוֹ מִטלטלין של כֹהנים וּלויים אינן מחרימין אוֹתן,
שהרי הוּא אוֹמֵר בשדה:
"כי אחוּזת עוֹלם הוּא להם" ,
וּמִטלטלין הוּקשוּ לקרקעוֹת בחרמים,
שנאמר: "מִכל אשר לוֹ.
.. וּמִשדֵה אחוּזתוֹ" .
8
המקדיש קדשי מִזבֵח לבדק הבית הרי ההקדֵש חל עליהן,
ותֵערֵך הבהֵמה ותִפדה ויפלוּ דמיה לבדק הבית,
והבהֵמה תִקרב למה שהיתה בתחִלה.
אבל המקדיש קדשי בדק הבית למִזבֵח ואמר:
'הרי זוֹ עוֹלה' אוֹ 'שלמים' אוֹ שהחרימה לכֹהנים לֹא עשה כלוּם,
ואין הקדֵש מִזבֵח ולֹא החֵרם חל על קדשי בדק הבית,
שאין אדם מקדיש דבר שאינוֹ שלוֹ.
9
האוֹמֵר: 'שוֹר זה הקדֵש לאחר שלֹשים יוֹם',
וּשחטוֹ בתוֹך שלֹשים יוֹם הרי זה מוּתר בהניה.
הִקדישוֹ למִזבֵח הרי זה מוּקדש למִזבֵח.
אבל אִם אמר:
'הרי זה הקדֵש מֵעכשיו לאחר שלֹשים יוֹם',
וּשחטוֹ בתוֹך שלֹשים יוֹם הרי זה אסוּר בהנאה.
ואִם הִקדישוֹ בתוֹך השלֹשים למִזבֵח אינוֹ מוּקדש.
10
המקדיש עוֹלה לבדק הבית אין בה אלא עִכוּב גִזברין בִלבד.
וּמִדִברי סוֹפרים שלֹא תִשחֵט עד שתִפדה.
לפיכך, אִם עבר וּשחטה הרי זוֹ כשֵרה.
11
מחרים אדם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין חרמי כֹהנים בין חרמי בדק הבית.
ואִם היוּ קדשים שהוּא חיב באחריוּתן נוֹתֵן את דמיהן בין לכֹהנים בין לבדק הבית,
ויקרבוּ אוֹתן הקדשים אחר שיִפדוּ למה שהֵן.
12
היוּ נדבה והחרימן,
כיצד פוֹדין אוֹתן? אוֹמרין:
כמה אדם רוֹצה לִתֵן בִבהֵמה זוֹ להעלוֹתה עוֹלה שאינוֹ חיב בה? וכל הנוֹתֵן אוֹתוֹ שִעוּר יקריב בהֵמה זוֹ נדבה כמה שהיתה.
13
ישראֵל שהחרים את בכוֹר בהֵמה לשמים,
בין שהיה תמים בין שהיה בעל מוּם הרי זה מחרם,
ואין צריך לוֹמר אִם החרימוֹ הכֹהֵן לשמים אחר שבא לידוֹ.
14
וכיצד פוֹדין אוֹתוֹ? אוֹמרין:
כמה אדם רוֹצה לִתֵן בִבכוֹר זה כדי שיִהיה לוֹ ותִהיה רשוּת בידוֹ לִתנוֹ לכל כֹהֵן שיִרצה,
לִקרוֹבוֹ אוֹ לרֵעוֹ? וכל הנוֹתֵן אוֹתוֹ שִעוּר יקח הבכוֹר ויתננוּ לכל כֹהֵן שיִרצה,
ויפלוּ הדמים לבדק הבית.
15
המחרים את המעשֵר הרי זה כמחרים שלמי נדבה,
לפי שאינוֹ חיב באחריוּתוֹ.
16
המקדיש שִקלוֹ לבדק הבית הרי זה קֹדש.
הִקדיש בִכוּרים לבדק הבית אינן קֹדש.
אבל אִם הִקדישן הכֹהֵן אחר שבאוּ לידוֹ הרי אֵלוּ קֹדש.
17
המחרים חצי עבדוֹ ושִפחתוֹ הוּא והכֹהנים שוּתפין בוֹ.
אבל אִם הִקדיש אוֹ החרים לשמים חצי עבדוֹ כוּלוֹ קֹדש,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכל המקדיש עבדוֹ ושִפחתוֹ הכנעניים אוֹ המקדיש כל נכסיו והיוּ בהן עבדים הרי גוּפן קֹדש.
לפיכך אסוּר לֵהנוֹת בהן עד שיִפדוּ.
18
ואין הגִזברין רשאין לִקח דמיהן מֵאחֵרים וּלהוֹציא אוֹתן לחֵרוּת,
אלא מוֹכרין אוֹתן לאחֵרים,
ואחֵרים מוֹציאין אוֹתן לחֵרוּת אִם רצוּ.
19
המקדיש ידי עבדוֹ כל היתֵר על פרנסתוֹ,
קֹדש. וכיצד הוּא מִתפרנֵס עבד זה? לֹוה ואוֹכֵל,
ועוֹשה וּפוֹרֵע,
והוּא שיעשה פחוֹת פחוֹת מִשוה פרוּטה ויפרע.
שאִם עשה בִפרוּטה רִאשוֹן רִאשוֹן קנה הקדֵש.
20
המקדיש את עצמוֹ לֹא הִקדיש אלא דמיו,
והרי הוּא חיב בִדמי עצמוֹ.
וּמוּתר לוֹ לעשוֹת ולאכֹל,
שהרי לֹא נִתקדֵש גוּפוֹ כעבד.
21
אין אדם מקדיש דבר שאינוֹ שלוֹ.
כיצד? כגוֹן שהחרים בנוֹ וּבִתוֹ ועבדוֹ ושִפחתוֹ העִבריים אוֹ שדֵה מִקנתוֹ הרי אֵלוּ אינן מוּחרמין,
שאין אדם מקדיש דבר שאינוֹ שלוֹ.
22
אין אדם מקדיש דבר שאינוֹ בִרשוּתוֹ.
כיצד? היה לוֹ פִקדוֹן ביד אחֵר,
וכפר בוֹ זה שהוּא אצלוֹ אין הבעלים יכוֹלין להקדישוֹ.
אבל אִם לֹא כפר בוֹ הרי הוּא בִרשוּת בעליו בכל מקוֹם שהוּא.
23
במה דברים אמוּרים? במִטלטלין.
אבל קרקע שגזלה אחד וכפר בה,
אִם יכוֹל להוֹציאה בדינין הרי זה יכוֹל להקדישה,
ואף על פי שעדין לֹא הוֹציאה,
שהקרקע עצמה הרי היא בִרשוּת בעליה.
24
הגוֹזֵל את חבֵרוֹ ולֹא נִתיאשוּ הבעלים שניהן אין יכוֹלין להקדיש,
זה לפי שאינוֹ שלוֹ,
וזה לפי שאינוֹ בִרשוּתוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
25
מי שהיה מוֹכֵר דִלוּעים אוֹ ביצים וכיוֹצֵא בהן,
וּבא לוֹקֵח ונטל אחת והלך לוֹ:
אִם היוּ דמי כל אחת קצוּבין הרי זה כמי שפסק,
ואין המוֹכֵר יכוֹל להקדיש דלעת זוֹ,
שהרי אינה בִרשוּתוֹ; ואִם אין הדמין קצוּבין והִקדישה הרי זוֹ מוּקדשת,
שעדין בִרשוּתוֹ היא,
שזה שלקחה לֹא לקחה דרך גזֵלה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
26
אין אדם מקדיש דבר שלֹא בא לעוֹלם.
כיצד? 'מה שתעלה מצוּדתי מִן הים קֹדש',
'מה שתוֹציא שדה זוֹ מִפֵרוֹת חֵרם' לֹא אמר כלוּם.
27
האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'שדה זוֹ שמכרתי לך,
לִכשאקחנה מִמך מוּקדשת',
וּלקחה אינה מוּקדשת,
לפי שכשהִקדישה לֹא באת לִרשוּתוֹ.
28
וכֵן המקדיש מעשֵה ידי אִשתוֹ הרי זוֹ עוֹשה ואוֹכלת,
והמוֹתר חוּלין.
אמר לה:
'יקדשוּ ידיך לעוֹשיהן' הוֹאיל והֵן משוּעבדין לוֹ,
הרי כל מעשֵה ידיה קֹדש.
הא למה זה דוֹמה? לאוֹמֵר:
'אילן זה קֹדש',
שכל פֵרוֹת שעוֹשה להבא קֹדש.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
29
האוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'שדה זוֹ אני מוֹכֵר לך,
לִכשאקחנה מִמך תִתקדֵש' הרי זוֹ מוּקדשת כשיִקחנה,
שהרי עתה בידוֹ להקדישה.
'שדה זוֹ שמִשכנתי לך,
לִכשאפדנה תהי קֹדש' כשיִפדה אוֹתה תהֵא הקדֵש,
שהרי בידוֹ לִפדוֹתה,
ואפִלוּ היתה ממוּשכנת לִזמן קצוּב,
שהרי בידוֹ לִפדוֹתה אחר הזמן.
30
המשכיר בית לחבֵרוֹ,
וחזר והִקדישוֹ הרי זה קֹדש,
וּפקעה השכירוּת,
ואִם דר בוֹ השוֹכֵר מעל.
31
יֵראה לי,
שאף על פי שאין אדם מקדיש דבר שלֹא בא לעוֹלם,
אִם אמר:
'הרי עלי להקדישוֹ' הרי זה חיב להקדישוֹ כשיבֹא לעוֹלם,
מִשוּם נדר.
ואִם לֹא הִקדיש הרי זה עוֹבֵר מִשוּם "לֹא תאחֵר" ,
"לֹא יחֵל דברוֹ" ,
וּמִשוּם "ככל היֹצֵא מִפיו יעשה" ,
כִשאר הנדרים.
32
כיצד? האוֹמֵר:
'הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצוּדתי מִן הים',
'הרי עלי לִתֵן לעניים פֵרוֹת שתוֹציא שדה זוֹ',
'הרי עלי להחרים' אוֹ 'לִתֵן לִשבוּיים' 'כל שאשתכֵר בשנה זוֹ',
וכל כיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ הרי זה חיב לעשוֹת בהן מה שאמר כשיבֹאוּ לידוֹ.
וזה וכיוֹצֵא בוֹ בִכלל נדרים הוּא,
לֹא בִכלל הקדֵשוֹת.
33
ראיה לדבר זה,
מה שאמר יעקֹב אבינוּ:
"וכֹל אשר תִתן לי עשֵר אעשרנוּ לך" ,
ונאמר: "אשר נדרת לי שם נדר" .
והרי האוֹמֵר:
'לֹא אפטֵר מִן העוֹלם עד שאהיה נזיר' חיב לִנהֹג נזירוּת.
ואף על פי שעדין לֹא נדר בנזיר,
הוֹאיל ואמר שיִדוֹר בנזיר חיב להִנזֵר.
וכֵן כיוֹצֵא בוֹ,
וכזה ראוּי לדוּן.
34
הקדֵש טעוּת אינוֹ הקדֵש.
כיצד? האוֹמֵר:
'שוֹר שחֹר שיֵצֵא מִביתי רִאשוֹן הרי הוּא הקדֵש',
ויצא לבן אינוֹ הקדֵש.
'דינר של זהב שיעלה בידי רִאשוֹן הרי הוּא הקדֵש',
ועלה של כסף אינוֹ הקדֵש.
'חבית של יין שתעלה בידי רִאשוֹנה הקדֵש',
ועלת של שמן,
בין שהיין יקר מִן השמן באוֹתוֹ מקוֹם אוֹ השמן יקר מִן היין אינה הקדֵש.
הִתפיס בה אחרת ואמר:
'זוֹ כזוֹ' הרי השניה הקדֵש.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.