1
שדה שירשה אדם מִמוֹרישיו היא הנִקרֵאת שדֵה אחוּזה.
ושדה שלקחה אוֹ זכה בה היא הנִקרֵאת שדֵה מִקנה.
והמקדיש שדֵה אחוּזתוֹ מוֹדדין אוֹתה,
וערכה הוּא העֵרך הקצוּב בתוֹרה.
2
כמה הוּא? כל מקוֹם שראוּי לִזרֹע חֹמר שעוֹרים,
ויזרענוּ ביד ולֹא יקריב זריעתוֹ ולֹא ירחיק אוֹתה ערכוֹ חמִשים שקל לכל שני יוֹבֵל,
ואין שנת יוֹבֵל מִן המִנין.
ואחד המקדיש שדה טוֹבה שאין בכל ארץ ישראֵל כמוֹתה אוֹ שדה רעה שאין כמוֹה לרֹע כזה מעריכין אוֹתה.
3
כבר בֵארנוּ בהִלכוֹת שקלים,
שהשקל האמוּר בתוֹרה הוּא הנִקרא סלע בִלשוֹן חכמים,
והגֵרה האמוּרה בתוֹרה היא המעה בדִברי חכמים.
והוֹסיפוּ על השקל ועשוּ אוֹתוֹ סלע,
והסלע ארבעה דינרין,
והדינר שֵש מעין,
והמעה שני פוּנדיוֹנין.
נִמצא לכל שנה סלע וּפוּנדיוֹן,
שאף על פי שהסלע שמוֹנה וארבעים פוּנדיוֹן,
כשיִתֵן פוּנדיוֹנוֹת לִקח סלע מִן השוּלחני נוֹתֵן תִשעה וארבעים.
4
החֹמר הוּא הכוֹר,
והוּא שני לתכין,
והלתך חמֵש עשרֵה סאין.
נִמצא החֹמר שלֹשים סאה שהֵן עשר איפוֹת,
כל שלֹש סאין איפה.
וּכבר בֵארנוּ בהִלכוֹת שבת שהמקוֹם שיֵש בשִבוּרוֹ חמִשים אמה על חמִשים אמה הוּא בית סאה,
והוּא מִזרע סאה.
:נִמצֵאת למֵד,
שהמקוֹם שיֵש בשִבוּרוֹ חמִשה ושִבעים אלף אמה,
שהוּא ברִבוּע מאתים וארבע ושִבעים אמוֹת בקֵרוּב,
הוּא בית כוֹר,
והוּא "זרע חֹמר שעֹרים" .
5
כיצד דרך החשבוֹן בערכי שדוֹת? הרי שהִקדיש שדֵה אחוּזתוֹ,
ונִשאר ליוֹבֵל שמוֹנה שנים חוּץ מִשנת היוֹבֵל,
שאינה בחשבוֹן כמוֹ שבֵארנוּ כל הרוֹצה לִפדוֹתה מיד הקדֵש נוֹתֵן לכל זרע חֹמר שעוֹרים שמוֹנה סלעים וּשמוֹנה פוּנדיוֹנוֹת.
ואִם רצוּ הבעלים לִפדוֹתה נוֹתנין עשר סלעים ועשרה פוּנדיוֹנוֹת,
לפי שהֵן מוֹסיפין חֹמש.
וכֵן כל חֹמש האמוּר בתוֹרה צריך שיִהיה הקרן עִם התוֹספת חמִשה,
נִמצא שהוֹסיף רביע הקרן.
וכֵן אִם פדתה אִשתוֹ של מקדיש אוֹ אחד מיוֹרשיו הרי אֵלוּ מוֹסיפין חֹמש.
6
נִשאר ליוֹבֵל ארבע שנים נוֹתֵן הפוֹדה ארבע סלעים וארבע פוּנדיוֹנוֹת לכל חֹמר.
ואִם הבעלים פדוּ אוֹתה נוֹתנין חמֵש.
וכֵן לפי חשבוֹן זה,
סלע וּפוּנדיוֹן לכל שנה.
ואינוֹ נוֹתֵן שנה בשנה,
אלא נוֹתֵן הכֹל כאחד.
7
נִשאר בינוֹ וּבין היוֹבֵל שנה אינוֹ יכוֹל לִתֵן סלע וּפוּנדיוֹן לִפדוֹתה,
שנאמר: "וחִשב לוֹ הכֹהֵן.
.. על פי השנים הנוֹתרֹת" אינה נִפדית בגִרעוֹן כסף אלא קֹדם ליוֹבֵל בִשתי שנים אוֹ יתֵר.
8
נִשאר בינוֹ וּבין היוֹבֵל שנה וחדשים אִם רצה הגִזבר לחשֹב החדשים שנה ויתֵן שני שקלים וּשני פוּנדיוֹנין לכל זרע חֹמר,
הרי זה מוּתר,
לפי שאין מחשבין חדשים להקדֵש,
שנאמר: "על פי השנים" שנים אתה מחשֵב להקדֵש ואין אתה מחשֵב חדשים.
9
לפיכך, אין ראוּי לאדם להקדיש שדֵהוּ לִפני היוֹבֵל בפחוֹת מִשתי שנים.
ואִם הִקדישה הרי זוֹ מוּקדשת,
ואינה נִפדית בגִרעוֹן כסף,
אלא אִם רצה הפוֹדה לִתֵן חמִשים שקל לכל חֹמר פוֹדה אוֹתה.
ואִם לֹא פדיה הרי זוֹ יוֹצאה לכֹהנים ביוֹבֵל,
כמוֹ שיִתבאֵר.
10
הִקדיש שדֵהוּ בִשנת היוֹבֵל עצמה אינה מוּקדשת.
וכֹהֵן ולֵוי שהִקדישוּ בִשנת יוֹבֵל עצמה הרי זוֹ מוּקדשת;
11
כשֵם שגוֹאלין לעוֹלם,
כך מקדישין לעוֹלם.
12
המקדיש את שדֵהוּ אחר היוֹבֵל אינה נִפדית בגִרעוֹן כסף עד שיִגמֹר שנה אחר היוֹבֵל,
לפי שאין מחשבין חדשים להקדֵש.
לפיכך, אִם רצה הפוֹדה לִתֵן חמִשים שקל לכל זרע חֹמר הרי זה פוֹדה אפִלוּ ביוֹם שאחר היוֹבֵל,
ואינוֹ גוֹרֵע כלוּם.
13
כשמוֹדדין, אין מוֹדדין אלא מקוֹמוֹת הראוּיין לִזריעה.
היוּ שם סלעים גבוֹהים עשרה טפחים אוֹ נקעים מלֵאים מים עמוּקים עשרה טפחים אין נִמדדין עִמה; פחוֹת מִכֵן נִמדדין עִמה.
14
היוּ בה מקוֹמוֹת נמוּכוֹת עשרה אוֹ יתֵר ואין בהן מים נִמדדין בִפני עצמן,
וּמחשבין להן מה שראוּי להן.
15
היתה מלֵאה אילנוֹת,
אף על פי שלֹא פֵרֵש הרי הִקדיש כל האילנוֹת,
שכל המקדיש,
בעין יפה מקדיש.
וּמחשבין את האילנוֹת בשוייהן,
והקרקע מוֹדדין אוֹתה,
ויהיה ערכה סלע וּפוּנדיוֹן לכל שנה וּלכל זרע חֹמר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
16
המקדיש את השדה שאינה ראוּיה לִזריעה,
והיא הנִקרֵאת טרשין פוֹדין אוֹתה בשויה.
וכֵן המקדיש את האילנוֹת בִלבד פוֹדין אוֹתן בשוייהן.
17
היוּ האילנוֹת שלֹשה אילנוֹת לתוֹך בית סאה,
ולֹא פֵרֵש שהאילנוֹת בִלבד הוּא שהִקדיש הרי זה הִקדיש את הקרקע ואת האילנוֹת שביניהן.
:אבל אִם היוּ האילנוֹת נטוּעוֹת כל שלֹשה אילנוֹת ביוֹתֵר מִבית סאה אוֹ בפחוֹת,
אוֹ שהִקדישן זה אחר זה הרי זה לֹא הִקדיש את הקרקע ולֹא את האילנוֹת שביניהן.
18
הִקדיש את האילנוֹת ואחר כך הִקדיש את הקרקע פוֹדה את האילנוֹת בשוייהן,
והקרקע לפי מִדתה.
19
המקדיש שדֵה אחוּזתוֹ והִגיע היוֹבֵל ולֹא נִפדית,
אלא הרי היא תחת יד ההקדֵש הכֹהנים נוֹתנין את דמיה ותִהיה אחוּזה להם,
שאין הקדֵש יוֹצֵא בלֹא פִדיוֹן,
ואוֹתן הדמים יפלוּ להקדֵש בדק הבית.
20
גאלה המקדיש קֹדם שיגיע היוֹבֵל הרי זוֹ חוֹזרת לִבעליה,
והעֵרך שנתן יפֹל לבדק הבית,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכֵן אִם גאלה בנוֹ של מקדיש הרי זוֹ חוֹזרת לאביו ביוֹבֵל.
אבל אִם גאלה אוֹתה בִתוֹ אוֹ שאר קרוֹביו אוֹ נכרי מיד ההקדֵש:
אִם חזר המקדיש וּגאלה מידן חוֹזרת לוֹ לעוֹלם; ואִם לֹא גאלה מידן,
אלא הִגיע היוֹבֵל והיא תחת יד הבת אוֹ שאר קרוֹביו אוֹ נכרי הרי זוֹ יוֹצאה להקדֵש ואינה חוֹזרת לִבעליה לעוֹלם,
אלא תִהיה אחוּזה לכֹהנים,
שנאמר: "והיה השדה בצֵאתוֹ ביֹבֵל וגו' לכֹהֵן תִהיה אחוּזתוֹ" .
:אין הכֹהנים צריכין לִתֵן דמים,
שכבר נִפדית מיד ההקדֵש ולקח ערכה מֵאחֵר,
אלא תחזֹר לכֹהנים כאִלוּ הֵן בעליה.
21
במה דברים אמוּרים? בישראֵל.
אבל אִם היה המקדיש כֹהֵן אוֹ לֵוי הרי זה גוֹאֵל לעוֹלם.
ואפִלוּ עבר עליה היוֹבֵל ולֹא נִפדית מִן ההקדֵש פוֹדה אוֹתה אחר היוֹבֵל,
שנאמר: "גאוּלת עוֹלם תִהיה ללויִם" .
22
האִשה שהִקדישה שדֵה אחוּזתה,
וּגאלה בעלה מיד ההקדֵש,
והִגיע היוֹבֵל והיא תחת יד הבעל הרי הדבר ספֵק אִם תחזֹר לאִשה אוֹ תֵצֵא לכֹהנים.
לפיכך, אִם קדמה האִשה והחזיקה בה אחר היוֹבֵל אין הכֹהנים יכוֹלין להוֹציא מידה; ואִם קדמוּ הכֹהנים והחזיקוּ אינה יכוֹלה להוֹציא מידן.
23
המקדיש שדה וּפדה אוֹתה כֹהֵן מיד הקדֵש,
והִגיע היוֹבֵל והיא תחת יד הכֹהֵן לֹא יֹאמר:
הוֹאיל והרי היא יוֹצאה לכֹהנים הרי זה תחת ידי וזכיתי בה,
אלא יוֹצאה לכל אחיו הכֹהנים.
24
כשתֵצֵא השדה לכֹהנים ביוֹבֵל תִנתֵן לכֹהנים שבמִשמר שפגע בוֹ היוֹבֵל.
ואִם היה רֹאש השנה של יוֹבֵל בשבת,
שהרי מִשמר יוֹצֵא וּמִשמר נִכנס תִנתֵן למִשמר היוֹצֵא.
25
המקדיש את האילנוֹת,
והִגיע היוֹבֵל ולֹא פדוּ אוֹתן אינן יוֹצאין לכֹהנים,
שנאמר: "והיה השדה בצֵאתוֹ ביֹבֵל" ,
ואין אֵלוּ שדה.
אבל המקדיש את הטרשין,
והִגיע יוֹבֵל ולֹא פדוּ אוֹתן הבעלים הרי אֵלוּ יוֹצאין לכֹהנים,
שנאמר: "והיה השדה",
וזוֹ שדה נִקרֵאת.
26
כיצד דין מקדיש שדֵה מִקנתוֹ? שמין אוֹתה בדמיה,
ורוֹאין כמה היא שוה עד היוֹבֵל,
וּפוֹדה אוֹתה כל מי שיִרצה.
ואִם פדה אוֹתה המקדיש אינוֹ מוֹסיף חֹמש.
וּפִדיוֹנה לבדק הבית כִשאר ערכים ודמים.
:וּכשיגיע היוֹבֵל תחזֹר לבעלים הרִאשוֹנים שמכרוּה.
בין שנִפדית מיד הגִזבר והרי יוֹצאה מיד אחֵר,
בין שלֹא נִפדית והרי יוֹצאה מיד ההקדֵש הרי זוֹ חוֹזרת למוֹכֵר ואינה יוֹצאה לכֹהנים,
שאין אדם מקדיש דבר שאינוֹ שלוֹ.
27
כל שדה ששמין אוֹתה להקדֵש לִמכֹר אוֹתה בדמיה מכריזין עליה שִשים יוֹם רצוּפין,
בבֹקר בִשעת הכנסת פוֹעלין,
וּבערב בִשעת הוֹצאת פוֹעלין,
וּמסימין מצריה,
ואוֹמרין: 'כך היא יפה וּבכך היא שוּמה,
כל הרוֹצה לִקח יבֹא ויקח'.
28
הלוֹקֵח שדה מֵאביו אוֹ מִשאר המוֹרישין והִקדישה,
בין שהִקדישה אחר מוֹת אביו אוֹ מוֹרישוֹ,
וּבין שהִקדישה בחיי אביו אוֹ מוֹרישוֹ ואחר כך מֵת אביו הרי זוֹ כִשדֵה אחוּזה,
שנאמר: "ואִם את שדֵה מִקנתוֹ אשר לֹא מִשדֵה אחוּזתוֹ" שדה שאינה ראוּיה לִהיוֹת שדֵה אחוּזה,
יצאת זוֹ שראוּיה לוֹ לירשה.