1
חכם זקֵן בחכמה,
וכֵן נשיא אוֹ אב בית דין שסרח אין מנדין אוֹתוֹ בפרהסיא לעוֹלם,
אלא אִם כֵן עשה כירבעם בן נבט וחבֵריו.
אבל כשחטא שאר חטאוֹת מלקין אוֹתוֹ בצִנעה,
שנאמר: "וכשלת היוֹם וכשל גם נביא עִמך לילה" אף על פי שכשל,
כסֵהוּ כלילה.
ואוֹמרין לוֹ:
'הִכבֵד ושֵב בביתך'.
:וכֵן כל תלמיד חכמים שנִתחיֵב נִדוּי אסוּר לבית דין לִקפֹץ וּלנדוֹתוֹ בִמהֵרה,
אלא בוֹרחין מִדבר זה ונִשמטין מִמנוּ.
וחסידי החכמים היוּ מִשתבחין שלֹא נִמנוּ מֵעוֹלם לנדוֹת תלמיד חכמים,
אף על פי שנִמנין להלקוֹתוֹ אִם נִתחיֵב מלקוּת.
ואפִלוּ מכת מרדוּת נִמנין עליה להכוֹתוֹ.
2
וכיצד הוּא הנִדוּי? אוֹמרין:
'פלוֹני בשמתא'.
ואִם נִדוּהוּ בפניו,
אוֹמרין: 'פלוֹני זה'.
והחֵרם אוֹמרין:
'פלוֹני מחרם'.
וארוּר בוֹ אלה,
בוֹ שבוּעה,
בוֹ נִדוּי.
3
וכיצד מתירין הנִדוּי אוֹ החֵרם? אוֹמרין לוֹ:
'שרוּי לך וּמחוּל לך'.
ואִם הִתירוּהוּ שלֹא בפניו,
אוֹמרין: 'פלוֹני שרוּי לוֹ וּמחוּל לוֹ'.
4
מה הוּא המִנהג שיִנהֹג המנוּדה בעצמוֹ ושנוֹהגין עִמוֹ? מנוּדה אסוּר לספֵר וּלכבֵס כאבֵל כל ימי נִדוּיוֹ,
ואין מזמנין עליו,
ולֹא כוֹללין אוֹתוֹ בעשרה לכל דבר שצריך עשרה,
ולֹא יוֹשבין עִמוֹ בארבע אמוֹת.
אבל שוֹנה הוּא לאחֵרים,
ושוֹנין לוֹ,
ונִשכר, ושוֹכֵר.
ואִם מֵת בנִדוּיוֹ בית דין שוֹלחין וּמניחין אבן על ארוֹנוֹ,
כלוֹמר שהֵן רוֹגמין אוֹתוֹ,
לפי שהוּא מוּבדל מִן הצִבוּר.
ואין צריך לוֹמר שאין מספידין אוֹתוֹ ואין מלוּין את מִטתוֹ.
5
יתֵר עליו המחרם שאינוֹ שוֹנה לאחֵרים ואין שוֹנין לוֹ.
אבל שוֹנה הוּא לעצמוֹ כדי שלֹא ישכח תלמוּדוֹ.
ואינוֹ נִשכר,
ואין נִשכרין לוֹ,
ואין נוֹשאין ונוֹתנין עִמוֹ,
ואין מִתעסקין עִמוֹ אלא מעט עֵסק כדי פרנסתוֹ.
6
מי שישב בנִדוּיוֹ שלֹשים יוֹם ולֹא בִקֵש להתירוֹ מנדין אוֹתוֹ שניה.
ישב שלֹשים יוֹם אחֵרים ולֹא בִקֵש להתירוֹ מחרימין אוֹתוֹ.
7
בכמה מתירין הנִדוּי אוֹ החֵרם? בִשלֹשה,
אפִלוּ הדיוֹטוֹת.
ויחיד מוּמחה מתיר הנִדוּי לבדוֹ.
ויֵש לתלמיד להתיר הנִדוּי אוֹ החֵרם,
ואפִלוּ בִמקוֹם הרב.
9
שלֹשה שנִדוּ והלכוּ להן,
וחזר זה מִדבר שנִדוּהוּ בִגללוֹ באין שלֹשה אחֵרים וּמתירין לוֹ.
10
מי שלֹא ידע מי נִדהוּ יֵלֵך אֵצל הנשיא ויתיר לוֹ נִדוּיוֹ.
11
נִדוּי על תנאי,
אפִלוּ מִפי עצמוֹ צריך הפרה.
תלמיד חכמים שנִדה עצמוֹ,
ואפִלוּ נִדה עצמוֹ על דעת פלוֹני,
ואפִלוּ על דבר שחיב עליו נִדוּי הרי זה מֵפֵר לעצמוֹ.
12
מי שנִדוּהוּ בחלוֹם,
אפִלוּ ידע מי נִדהוּ צריך עשרה בני אדם ששוֹנין הלכוֹת להתירוֹ מִנִדוּיוֹ.
ואִם לֹא מצא טוֹרֵח אחריהם עד פרסה.
לֹא מצא מתירין לוֹ עשרה ששוֹנין מִשנה.
לֹא מצא מתירין לוֹ מי שיוֹדעין לִקרוֹת בתוֹרה.
לֹא מצא מתירין לוֹ אפִלוּ עשרה שאינם יוֹדעין לִקרוֹת.
לֹא מצא בִמקוֹמוֹ עשרה מתירין לוֹ אפִלוּ שלֹשה.
13
מי שנִדוּהוּ בפניו אין מתירין לוֹ אלא בפניו.
נִדוּהוּ שלֹא בפניו מתירין לוֹ בין בפניו בין שלֹא בפניו.
ואין בין נִדוּי להפרה כלוּם,
אלא מנדין וּמתירין ברגע אחד כשיחזֹר המנוּדה למוּטב.
ואִם ראוּ בית דין להניח זה בנִדוּיוֹ כמה שנים מניחין כפי רִשעוֹ.
:וכֵן אִם ראוּ בית דין להחרים לזה לכתחִלה,
וּלהחרים מי שאוֹכֵל עִמוֹ ושוֹתה עִמוֹ אוֹ מי שיעמֹד עִמוֹ בארבע אמוֹת מחרימין,
כדי ליסרוֹ וּכדי לעשוֹת סיג לתוֹרה עד שלֹא יפרצוּ החטאים.
:אף על פי שיֵש רשוּת לחכם לנדוֹת לִכבוֹדוֹ,
אינוֹ שבח לתלמיד חכמים להנהיג עצמוֹ בדבר זה,
אלא מעלים אזניו מִדִברי עמי הארץ ולֹא ישית לִבוֹ להם,
כעִנין שאמר שלֹמֹה בחכמתוֹ:
"גם לכל הדברים אשר ידבֵרוּ אל תִתֵן לִבך" .
:וכֵן היה דרך חסידים הרִאשוֹנים,
שוֹמעין חרפתן ואינן משיבין.
ולֹא עוֹד,
אלא שמוֹחלין למחרֵף וסוֹלחין לוֹ.
וחכמים גדוֹלים היוּ מִשתבחין במעשיהן הנאים ואוֹמרין שמֵעוֹלם לֹא נִדוּ אדם ולֹא החרימוּהוּ לִכבוֹדן.
וזוֹ היא דרכם של תלמידי חכמים שראוּי לילֵך בה.
:במה דברים אמוּרים? בשבִזוּהוּ אוֹ חֵרפוּהוּ בסֵתר.
אבל תלמיד חכמים שבִזהוּ אוֹ חֵרפוֹ אדם בפרהסיא אסוּר לוֹ לִמחֹל על כבוֹדוֹ,
ואִם מחל נענש,
מִפני שזה בִזיוֹן תוֹרה.
אלא נוֹקֵם ונוֹטֵר הדבר כנחש,
עד שיבקֵש מִמנוּ מחילה,
ויסלח לוֹ.
:בריך רחמנא דסיען