1
כל תלמיד חכמים מִצוה להדרוֹ,
ואף על פי שאינוֹ רבוֹ,
שנאמר: "מִפני שיבה תקוּם והדרת פני זקֵן" זה שקנה חכמה.
וּמֵאימתי חיבין לעמֹד מִפני החכם? מִשיִקרב מִמנוּ בארבע אמוֹת,
עד שיעבֹר מִכנגד פניו.
2
אין עוֹמדין מִפניו לֹא בבית המרחץ ולֹא בבית הכִסֵא,
שנאמר: "תקוּם והדרת" קימה שיֵש בה הִדוּר.
ואין בעלי אוּמנוּיוֹת חיבין לעמֹד מִפני תלמידי חכמים בשעה שעסוּקין בִמלאכתן,
שנאמר: "תקוּם והדרת" מה הִדוּר שאין בוֹ חסרוֹן כיס,
אף קימה שאין בה חסרוֹן כיס.
:וּמִנין שלֹא יעצים עיניו מִן החכם כדי שלֹא יראֵהוּ עד שלֹא יעמֹד מִפניו? תלמוּד לוֹמר:
"וירֵאת מֵאלֹהיך" ,
הא כל דבר שהוּא מסוּר ללֵב נאמר בוֹ:
"וירֵאת מֵאלֹהיך".
3
אין ראוּי לחכם שיטריח את העם ויכוֵּן עצמוֹ להן כדי שיעמדוּ מִפניו,
אלא יֵלֵך בדרך קצרה,
וּמִתכוֵּן שלֹא יראה אוֹתוֹ אחד כדי שלֹא יטריחוֹ לעמֹד.
והחכמים היוּ מקיפין והוֹלכין בדרך החיצוֹנה שאין מכיריהן מצוּיין שם,
כדי שלֹא יטריחוּ.
4
רוֹכֵב הרי הוּא כִמהלֵך,
וּכשֵם שעוֹמדין מִפני המהלֵך,
כך עוֹמדין מִפני הרוֹכֵב.
5
שלֹשה שהיוּ מהלכין בדרך הרב באמצע,
גדוֹל מימינוֹ,
קטן מִשמֹאלוֹ.
6
הרוֹאה חכם אינוֹ עוֹמֵד מִלפניו עד שיגיע לוֹ לארבע אמוֹת,
וכיון שעבר יוֹשֵב.
ראה אב בית דין עוֹמֵד מִלפניו מִשיִראנוּ מֵרחוֹק מלֹא עיניו,
ואינוֹ יוֹשֵב עד שיעבֹר מֵאחריו ארבע אמוֹת.
ראה את הנשיא עוֹמֵד מִלפניו מלֹא עיניו,
ואינוֹ יוֹשֵב עד שיֵשֵב בִמקוֹמוֹ אוֹ עד שיִתכסה מֵעיניו.
והנשיא שמחל על כבוֹדוֹ כבוֹדוֹ מחוּל.
:כשהנשיא נִכנס כל העם עוֹמדין,
ואינן יוֹשבין עד שיֹאמר להם:
'שבוּ'. כשאב בית דין נִכנס עוֹשין לוֹ שתי שוּרוֹת עוֹמדין מִכאן וּמִכאן,
עד שנִכנס ויֵשֵב בִמקוֹמוֹ,
וּשאר העם יוֹשבין בִמקוֹמן.
7
חכם שנִכנס כל שיגיע לוֹ בארבע אמוֹת עוֹמֵד מִלפניו,
אחד עוֹמֵד ואחד יוֹשֵב,
עד שנִכנס ויֵשֵב בִמקוֹמוֹ.
:בני חכמים ותלמידי חכמים,
בִזמן שהרבים צריכין להם מקפצין על ראשי העם ונִכנסין לִמקוֹמן.
ואין שבח לתלמיד חכמים שיִכנֵס באחרוֹנה.
יצא לצֹרך חוֹזֵר לִמקוֹמוֹ.
בני חכמים:
בִזמן שיֵש בהן דעת לִשמֹע הוֹפכין פניהם כלפי אביהם; אין בהם דעת לִשמֹע הוֹפכין פניהם כלפי העם.
8
תלמיד שהוּא יוֹשֵב לִפני רבוֹ תמיד אינוֹ רשאי לעמֹד מִלפניו אלא שחרית וערבית בִלבד,
שלֹא יהֵא כבוֹדוֹ מרוּבה מִכבוֹד שמים.
9
מי שהוּא זקֵן מוּפלג בזִקנה,
אף על פי שאינוֹ חכם עוֹמדין לפניו.
ואפִלוּ החכם שהוּא ילד עוֹמֵד בִפני הזקֵן המוּפלג בזִקנה,
ואינוֹ חיב לעמֹד מלֹא קוֹמתוֹ,
אלא כדי להדרוֹ.
ואפִלוּ זקֵן גוֹי מהדרין אוֹתוֹ בִדברים ונוֹתנין לוֹ יד לסמכוֹ,
שנאמר: "מִפני שיבה תקוּם" כל שיבה במשמע.
10
תלמידי חכמים אינן יוֹצאין לעשוֹת בעצמן עִם כל הקהל בבִנין וחפירה של מדינה וכיוֹצֵא בהן,
כדי שלֹא יתבזוּ בִפני עמי הארץ.
ואין גוֹבין מֵהן לבִנין החוֹמוֹת ותִקוּן השערים וּשכר השוֹמרים וכיוֹצֵא בהן,
ולֹא לִתשוּרת המלך,
ואין מחיבין אוֹתם לִתֵן המס,
בין מס שהוּא קצוּב על בני העיר בין מס שהוּא קצוּב על כל איש ואיש,
שנאמר: "גם כי יתנוּ בגוֹים עתה אקבצֵם ויחֵלוּ מעט מִמשא מלך ושרים" .
:וכֵן אִם היתה סחוֹרה לתלמיד חכמים מניחין אוֹתוֹ לִמכֹר תחִלה,
ואין מניחין אחד מִבני השוּק לִמכֹר עד שיִמכֹר הוּא.
וכֵן אִם היה לוֹ דין והיה עוֹמֵד בִכלל בעלי דינין הרבֵה מקדימין אוֹתוֹ וּמוֹשיבין אוֹתוֹ.
11
עוֹן גדוֹל הוּא לבזוֹת את החכמים אוֹ לִשנֹאתן.
לֹא חרבה ירוּשלים עד שבִזוּ בה תלמידי חכמים,
שנאמר: "ויִהיוּ מלעִבים במלאכי האלֹהים וּבוֹזים דבריו וּמִתעתעים בִנבִאיו" ,
כלוֹמר בוֹזים מלמדי דבריו.
וכֵן זה שאמרה תוֹרה:
"אִם בחוּקֹתי תִמאסוּ" מלמדי חוּקוֹתי תִמאסוּ.
וכל המבזה את החכמים אין לוֹ חֵלק לעוֹלם הבא,
והרי זה בִכלל "כי דבר יי בזה" .
12
אף על פי שהמבזה את החכמים אין לוֹ חֵלק,
אִם באוּ עֵדים שבִזהוּ,
אפִלוּ בִדברים חיב נִדוּי.
וּמנדין אוֹתוֹ בית דין ברבים,
וקוֹנסין אוֹתוֹ ליטרא זהב בכל מקוֹם,
ונוֹתנין אוֹתה לחכם.
והמבזה את החכם בִדברים,
אפִלוּ לאחר מיתה מנדין אוֹתוֹ בית דין,
והֵם מתירין אוֹתוֹ כשיחזֹר בִתשוּבה.
אבל אִם היה החכם חי אין מתירין לוֹ עד שירצה זה שנִדוּהוּ בִשבילוֹ.
:וכֵן החכם עצמוֹ מנדה לִכבוֹדוֹ לעם ארץ שהִפקיר בוֹ,
ואינוֹ צריך לֹא עֵדים ולֹא התראה,
ואין מתירין לוֹ עד שירצה את החכם.
ואִם מֵת החכם באין שלֹשה וּמתירין לוֹ.
ואִם רצה החכם לִמחֹל לוֹ ולֹא נִדהוּ הרשוּת בידוֹ.
13
הרב שנִדה לִכבוֹדוֹ חיבין כל תלמידיו לִנהֹג נִדוּי במנוּדה.
אבל תלמיד שנִדה לִכבוֹד עצמוֹ אין הרב חיב לִנהֹג בוֹ נִדוּי,
אבל כל העם חיבין לִנהֹג בוֹ נִדוּי.
וכֵן מנוּדה לנשיא מנוּדה לכל ישראֵל,
מנוּדה לכל ישראֵל אינוֹ מנוּדה לנשיא; מנוּדה לעירוֹ מנוּדה לעיר אחרת,
מנוּדה לעיר אחרת אינוֹ מנוּדה לעירוֹ.
14
במה דברים אמוּרים? במי שנִדוּהוּ מִפני שבִזה תלמידי חכמים.
אבל מי שנִדוּהוּ על שאר דברים שחיבין עליהם נִדוּי,
אפִלוּ נִדהוּ קטֹן שבישראֵל חיב הנשיא וכל ישראֵל לִנהֹג בוֹ נִדוּי עד שיחזֹר בִתשוּבה מִדבר שנִדוּהוּ בִשבילוֹ ויתירוּ לוֹ.
:על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם,
בין איש בין אִשה,
ואֵלוּ הֵן:
א) המבזה את החכם,
ואפִלוּ לאחר מוֹתוֹ.
ב) המבזה שליח בית דין.
ג) הקוֹרֵא לחבֵרוֹ עבד.
ד) המזלזֵל בדבר אחד מִדִברי סוֹפרים,
ואין צריך לוֹמר בדִברי תוֹרה.
ה) מי ששלחוּ לוֹ בית דין וקבעוּ לוֹ זמן ולֹא בא.
ו) מי שלֹא קִבֵל עליו את הדין מנדין אוֹתוֹ עד שיִתֵן.
ז) מי שיֵש בִרשוּתוֹ דבר המזיק כגוֹן כלב רע אוֹ סוּלם רעוּע מנדין אוֹתוֹ עד שיסיר הזֵקוֹ.
ח) המוֹכֵר קרקע שלוֹ לגוֹי מנדין אוֹתוֹ עד שיקבֵל עליו כל אֹנס שיבֹא מִן הגוֹי לישראֵל חבֵרוֹ בעל המצר.
ט) המֵעיד על ישראֵלי בערכאוֹת של גוֹים והוֹציא מִמנוּ בעֵדוּתוֹ ממוֹן שלֹא כדין ישראֵל מנדין אוֹתוֹ עד שישלֵם.
י) טבח כֹהֵן שאינוֹ מפריש המתנוֹת ונוֹתנן לכֹהֵן אחֵר מנדין אוֹתוֹ עד שיִתֵן.
יא) המחלֵל יוֹם טוֹב שֵני של גלוּיוֹת,
אף על פי שהוּא מִנהג.
יב) העוֹשה מלאכה בערב הפסח אחר חצוֹת.
יג) המזכיר שֵם שמים לבטלה אוֹ לִשבוּעה בדִברי הבאי.
יד) המֵביא את הרבים לידי חִלוּל השֵם.
טו) המֵביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוּץ.
יו) המחשֵב שנים וקוֹבֵע חדשים בחוּצה לארץ.
יז) המכשיל את העִוֵּר.
יח) המעכֵב את הרבים מִלעשוֹת מִצוה.
יט) טבח שיצאת טרֵפה מִתחת ידוֹ.
כ) טבח שלֹא בדק סכינוֹ לִפני חכם.
כא) המקשה עצמוֹ לדעת.
כב) מי שגֵרֵש את אִשתוֹ ועשה בינוֹ וּבינה שוּתפוּת אוֹ משא וּמתן המביאין להן להִזקֵק זה לזה כשיבֹאוּ שניהן לבית דין מנדין אוֹתם.
כג) חכם ששמוּעתוֹ רעה.
כד) המנדה מי שאינוֹ חיב נִדוּי.