1
אין מלמדין דִברי תוֹרה אלא לתלמיד הגוּן,
נאה במעשיו,
אוֹ לתם.
אבל אִם היה הוֹלֵך בדרך לֹא טוֹבה מחזירין אוֹתוֹ למוּטב וּמנהיגין אוֹתוֹ בדרך ישרה וּבוֹדקין אוֹתוֹ,
ואחר כך מכניסין אוֹתוֹ לבית המִדרש וּמלמדין אוֹתוֹ.
אמרוּ חכמים:
כל השוֹנה לתלמיד שאינוֹ הגוּן,
כאִלוּ זרק אבן למרקוּליס,
שנאמר: "כִצרוֹר אבן במרגֵמה כֵן נוֹתֵן לִכסיל כבוֹד" ,
ואין כבוֹד אלא תוֹרה,
שנאמר: "כבוֹד חכמים ינחלוּ" .
:וכֵן הרב שאינוֹ הוֹלֵך בדרך טוֹבה,
אף על פי שחכם גדוֹל הוּא וכל העם צריכין לוֹ אין מִתלמדין מִמנוּ עד שיחזֹר למוּטב,
שנאמר: "כי שִפתי כֹהֵן ישמרוּ דעת ותוֹרה יבקשוּ מִפיהוּ כי מלאך יי צבאוֹת הוּא" .
אמרוּ חכמים:
אִם דוֹמה הרב למלאך יי צבאוֹת תוֹרה יבקשוּ מִפיהוּ,
ואִם לאו אל יבקשוּ תוֹרה מִפיהוּ.
2
כיצד מלמדין? הרב יוֹשֵב ברֹאש,
והתלמידים לפניו מוּקפין עטרה,
כדי שיהוּ כוּלן רוֹאין את הרב ושוֹמעין דבריו.
ולֹא יֵשֵב הרב על הכִסֵא ותלמידיו על הקרקע,
אלא אוֹ הכֹל על הארץ אוֹ הכֹל על הכִסאוֹת.
וּברִאשוֹנה היה הרב יוֹשֵב והתלמידים עוֹמדים,
וּמִקֹדם חוּרבן בית שֵני נהגוּ הכֹל ללמֵד לתלמידים והֵן יוֹשבין.
3
אִם היה הרב מלמֵד מִפיו לתלמידים מלמֵד.
ואִם היה מלמֵד על ידי מתרגֵם המתרגֵם עוֹמֵד בינוֹ וּבין התלמידים,
והרב אוֹמֵר למתרגֵם,
והמתרגֵם משמיע לכל התלמידים.
וּכשהֵן שוֹאלין למתרגֵם,
הוּא שוֹאֵל לרב,
והרב מֵשיב למתרגֵם,
והמתרגֵם מֵשיב לשוֹאֵל.
ולֹא יגביה הרב קוֹלוֹ יתֵר מִקוֹל המתרגֵם,
ולֹא יגביה המתרגֵם קוֹלוֹ בעֵת ששוֹאֵל את הרב יתֵר מִקוֹל הרב.
:אין התוּרגמן רשאי לֹא לִפחֹת ולֹא להוֹסיף ולֹא לשנוֹת,
אלא אִם כֵן היה התוּרגמן אביו של חכם אוֹ רבוֹ.
אמר הרב לתוּרגמן:
'כך אמר לי רבי' אוֹ 'כך אמר לי אבא מארי' כשאוֹמֵר התוּרגמן הדברים לעם,
אוֹמרן בשֵם החכם,
וּמזכיר שמוֹ של אבי הרב אוֹ של רבוֹ,
ואוֹמֵר: 'כך אמר רבנא פלוֹני',
אף על פי שלֹא הִזכיר החכם שמוֹ,
שאסוּר לוֹ לִקרוֹת לרבוֹ אוֹ לאביו בִשמוֹ.
4
הרב שלִמֵד ולֹא הֵבינוּ התלמידים לֹא יכעֹס עליהם וירגז,
אלא חוֹזֵר ושוֹנה הדבר אפִלוּ כמה פעמים,
עד שיבינוּ עֹמק ההלכה.
וכֵן לֹא יֹאמר התלמיד:
'הֵבנתי' והוּא לֹא הֵבין,
אלא חוֹזֵר ושוֹאֵל אפִלוּ כמה פעמים.
ואִם כעס עליו רבוֹ ורגז,
יֹאמר לוֹ:
'רבי, תוֹרה היא,
ולִלמֹד אני צריך,
ודעתי קצרה'.
5
לֹא יהיה התלמיד בוֹש מֵחבֵריו שלמדוּ מִפעם רִאשוֹנה אוֹ שניה והוּא לֹא למד אלא אחר כמה פעמים,
שאִם נִתביֵש מִדבר זה,
נִמצא נִכנס ויוֹצֵא לבית המִדרש והוּא אינוֹ למֵד כלוּם.
לפיכך אמרוּ חכמים הרִאשוֹנים:
אין הבישן למֵד,
ולֹא הקפדן מלמֵד.
:במה דברים אמוּרים? בִזמן שלֹא הֵבינוּ התלמידים הדבר מִפני עמקוֹ אוֹ מִפני דעתן שהיא קצרה.
אבל אִם נִכר לרב שהֵן מִתרשלין בדִברי תוֹרה וּמִתרפין עליהן וּלפיכך לֹא הֵבינוּ חיב לִרגֹז עליהן וּלהכלימן בִדברים כדי לחדדן,
וּבעִנין זה אמרוּ חכמים:
זרֹק מרה בתלמידים.
:לפיכך אין ראוּי לרב לִנהֹג קלוּת רֹאש בִפני התלמידים,
ולֹא לִשחֹק בִפניהם,
ולֹא לאכֹל ולִשתוֹת עִמהם,
כדי שתהֵא אימתוֹ עליהן וילמדוּ מִמנוּ בִמהֵרה.
6
אין שוֹאלין את הרב כשיִכנֵס לבית המִדרש עד שתִתישֵב דעתוֹ עליו,
ואין התלמיד שוֹאֵל כשיִכנֵס עד שיֵשֵב וינוּח,
ואין שוֹאלין שנים כאחד.
ואין שוֹאלין את הרב מֵעִנין אחֵר,
אלא מֵאוֹתוֹ העִנין שהֵן עוֹסקין בוֹ,
כדי שלֹא יתביֵש.
ויֵש לרב להטעוֹת את התלמידים בִשאֵלוֹתיו וּבמעשים שעוֹשה בִפניהם כדי לחדדן,
וּכדי שיֵדע אִם זוֹכרים הֵם מה שלִמדם אוֹ אינם זוֹכרים.
ואין צריך לוֹמר שיֵש לוֹ רשוּת לִשאֹל אוֹתן בעִנין אחֵר שאינן עוֹסקין בוֹ,
כדי לזרזן.
7
אין שוֹאלין מֵעוֹמֵד,
ואין משיבין מֵעוֹמֵד,
ולֹא מִגבוֹה,
ולֹא מֵרחוֹק,
ולֹא מֵאחוֹרי הזקֵנים.
ואין שוֹאלין הרב אלא בעִנין,
ואין שוֹאלין אלא מיִראה.
ולֹא ישאל בעִנין יתֵר מִשלֹש הלכוֹת.
8
שנים ששאלוּ:
שאל אחד בעִנין ושאל אחד שלֹא בעִנין נִזקקין לעִנין; מעשה ושאינוֹ מעשה נִזקקין למעשה; הלכה וּמִדרש נִזקקין להלכה; מִדרש והגדה נִזקקין למִדרש; הגדה וקל וחֹמר נִזקקין לקל וחֹמר; קל וחֹמר וּגזֵרה שוה נִזקקין לקל וחֹמר.
:היוּ השוֹאלים אחד חכם ואחד תלמיד נִזקקין לחכם; תלמיד ועם הארץ נִזקקין לתלמיד; שניהם חכמים,
שניהם תלמידים,
שניהם עמי הארץ,
שאלוּ שניהם בִשתי הלכוֹת אוֹ בִשתי שאֵלוֹת,
שתי תשוּבוֹת,
שתי מעשים הרשוּת ביד התוּרגמן מֵעתה.
9
אין ישֵנים בבית המִדרש.
וכל המִתנמנֵם בבית המִדרש חכמתוֹ נעשית קרעים קרעים,
וכֵן אמר שלֹמֹה בחכמתוֹ:
"וּקרעים תלביש נוּמה" .
ואין משיחין בבית המִדרש אלא בדִברי תוֹרה בִלבד.
אפִלוּ מי שנִתעטֵש,
אין אוֹמרין לוֹ 'רפוּאה' בבית המִדרש,
ואין צריך לוֹמר שאר הדברים.
וּקדוּשת בית המִדרש חמוּרה מִקדוּשת בתי כנֵסיוֹת.