1
פֵרוֹת שחזקתן מִן ההפקֵר,
כגוֹן השיתין והרימין והעוּזררין וּבנוֹת שוּח וּבנוֹת שִקמה והגוּפנן ונוֹבלוֹת תמרה,
והֵן שעדין לֹא הִטילוּ שאוֹר,
והנִצפה והכוּסבר וכיוֹצֵא בהן פטוּרין מִן הדמאי,
והלוֹקֵח אוֹתן מֵעם הארץ אינוֹ צריך להפריש מֵהן לֹא תרוּמת מעשֵר ולֹא מעשֵר שֵני,
מִפני שחזקתן מִן ההפקֵר.
אפִלוּ אמר לוֹ עם הארץ:
'אינן מעוּשרין' הרי אֵלוּ פטוּרין מִן המעשרוֹת,
עד שיִוּדע לוֹ שהֵן מִן השמוּר.
2
הבכוּרוֹת והסיפוֹת שבבִקעה פטוּרין מִן הדמאי; ושבגִנה חיבין,
מִפני שהֵן נִשמרין.
ואֵלוּ הֵן הבכוּרוֹת? כל הפֵרוֹת שבִכרוּ עד שלֹא הוֹשיבוּ שוֹמֵר על הבִקעה לִשמֹר פֵרוֹתיה.
והסיפוֹת הֵן הפֵרוֹת שיִשארוּ אחר שיקפלוּ המוּקצעוֹת מִן השדוֹת ויניחוּם בלֹא שוֹמֵר.
וכֵן החֹמץ העשוּי מִן התמרים פטוּר מִן הדמאי.
3
כשגזרוּ על הדמאי,
לֹא גזרוּ אלא על פֵרוֹת הארץ שהחזיקוּ בה עוֹלי בבל בִלבד,
שהיא מִכזיב ולִפנים,
וּכזיב עצמה כלחוּץ.
וכל הפֵרוֹת הנִמצאוֹת מִכזיב ולחוּץ פטוּרין מִן הדמאי,
שחזקתן מִפֵרוֹת מקוֹם שנִמצאוּ בוֹ.
4
פֵרוֹת שידוּע שהֵן מִפֵרוֹת הארץ שהחזיקוּ עוֹלי בבל,
אף על פי שהֵן נִמצאוֹת בסוּריא,
ואין צריך לוֹמר בארץ שהחזיקוּ עוֹלי מִצרים בִלבד הרי אֵלוּ חיבוֹת בדמאי,
וּמפרישין מֵהן תרוּמת מעשֵר וּמעשֵר שֵני.
:לפיכך, הדבֵלה השמֵנה שאין כמוֹתה אלא בארץ שהחזיקוּ עוֹלי בבל,
וכֵן התמרים הגדוֹלים,
והחרוּבין הגדוֹלים השוים,
והאֹרז הלבן ביוֹתֵר,
והכמוֹן הגדוֹל מִתעשרין דמאי בכל ארץ ישראֵל וּבסוּריא,
וכֵן כל כיוֹצֵא בפֵרוֹת אֵלוּ.
5
החמרין שהֵביאוּ פֵרוֹת לצֹר חיבין בדמאי,
שחזקתן מֵהארץ שהחזיקוּ עוֹלי בבל,
שהיא הקרוֹבה לה.
והאֹרז אין חוֹששין לוֹ,
אלא כל האֹרז הנִמצא חוּצה לארץ שהחזיקוּ עוֹלי בבל פטוּר מִן הדמאי,
אלא אִם כֵן היה נִכר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
6
הלוֹקֵח מִבעלי אוֹצרוֹת בצֹר פטוּר מִן הדמאי,
ואין אוֹמרין:
שמא מִפֵרוֹת הארץ אצרוּ.
וכֵן חמר יחידי שנִכנס לצוֹר והוּא טעוּן פֵרוֹת פטוּר מִן הדמאי,
שחזקתוֹ מִשדֵה העיר.
7
הלוֹקֵח מִבעלי אוֹצר בצידוֹן חיב בדמאי; מִפני שהיא קרוֹבה יתֵר מִצֹר,
חזקתה שאוֹצרין מִפֵרוֹת הארץ שהחזיקוּ עוֹלי בבל.
אבל הלוֹקֵח מִן החמרין בצידֹן פטוּר מִן הדמאי,
מִפני שחזקתן שמביאין מִחוּצה לארץ.
8
הלוֹקֵח מִן הגוֹי בארץ שהחזיקוּ עוֹלי בבל,
אִם היה תגר גוֹי שהוּא לוֹקֵח מיִשראֵל הרי פֵרוֹתיו דמאי.
לפיכך, ברִאשוֹנה,
בִזמן שהיה רֹב ארץ ישראֵל ביד ישראֵל,
היה הלוֹקֵח מִכל תגר גוֹי מעשֵר דמאי כלוֹקֵח מֵעם הארץ.
9
אי זה הוּא תגר? זה שהֵביא ושנה ושִלֵש.
אבל אִם הֵביא פעם אחת,
אפִלוּ הֵביא שלֹשה משוֹאין בבת אחת,
אוֹ שהֵביא הוּא וּבנוֹ וּפוֹעֵל עדין לֹא הוּחזק תגר.
10
כשגזרוּ על הדמאי,
לֹא גזרוּ על פֵרוֹת חוּצה לארץ שנִכנסוּ לארץ.
11
פֵרוֹת הארץ שרבוּ על של חוּצה לארץ הרי אֵלוּ חיבין בדמאי.
ושל חוּצה לארץ שרבוּ על פֵרוֹת הארץ,
וכֵן דברים שחזקתן תדיר מִחוּצה לארץ,
כגוֹן אגוֹזים ודרמסקניוֹת הרי אֵלוּ פטוּרין מִן הדמאי.
12
לֹא הלכוּ חכמים בפֵרוֹת חוּצה לארץ לֹא אחר המראה ולֹא אחר הטעם ולֹא אחר הריח,
אלא אחר הרֹב:
כל שרבוּ לוֹ מוּתר,
ושלֹא רבוּ לוֹ אסוּר.
:כיצד? רבוּ בעיר אבל לֹא במדינה אוֹ שרבוּ במדינה ולֹא רבוּ בעיר,
רבוּ בהר ולֹא רבוּ בבִקעה אוֹ שרבוּ בבִקעה ולֹא רבוּ בהר,
רבוּ לחנוני ולֹא רבוּ לבעל הבית,
לבעל הבית ולֹא רבוּ לחנוני זה שרבוּ בוֹ מוּתר,
וּמקוֹם שלֹא רבוּ בוֹ חיב בדמאי.
13
רבוּ פֵרוֹת חוּצה לארץ בשוּק ונִתמעטוּ חזר השוּק לישנוֹ,
והלוֹקֵח מִמנוּ חיב בדמאי.
14
ואֵלוּ דברים שלֹא גזרוּ עליהן בשעה שגזרוּ על הדמאי:
הלוֹקֵח פֵרוֹת לִזריעה אוֹ להאכיל לבהֵמה,
קמח לעוֹרוֹת אוֹ לִמלוּגמא אוֹ לִרטיה,
שמן להדלקת הנֵר אוֹ לסוּך בוֹ את הכֵלים,
יין לקילוֹר,
וחלת עם הארץ,
והמדוּמע, והלקוּח בכסף מעשֵר שֵני,
וּשירי המנחוֹת,
ותוֹספת הבִכוּרים כל אֵלוּ פטוּרין מִן הדמאי,
וכיון שאמר לוֹ עם הארץ:
'מתוּקנין הֵן' אינוֹ צריך לעשֵר.
15
הלוֹקֵח פֵרוֹת לאכילה ונִמלך עליהן לִבהֵמה הרי זה לֹא ימכרֵם לגוֹי ולֹא יאכילֵם לִבהֵמה,
אפִלוּ לבהמת אחֵרים,
עד שיתקנֵם דמאי.
16
שמן ערֵב פטוּר מִן הדמאי,
שאין חזקתוֹ לאכילה.
שמן שלוֹקֵח הסוֹרֵק לתֵת אוֹתוֹ בצמר פטוּר מִן הדמאי,
מִפני שהוּא נִבלע בצמר.
אבל שהאוֹרֵג לוֹקֵח לסוּך בוֹ אצבעוֹתיו חיב בדמאי,
מִפני שהוּא נִבלע בגוּפוֹ,
וסיכה כִשתיה היא בכל מקוֹם.
17
גוֹי ששאל מיִשראֵל לתֵת לוֹ שמן על מכתוֹ בוּדאי אסוּר,
וּבדמאי מוּתר.
נתן הגוֹי שמן על גבי טבלה להִתעגֵל עליה מִשעמד,
מוּתר לישראֵל לישֵב אחריו.
18
מי שנפל שמן דמאי על בשרוֹ משפשפוֹ ואינוֹ חוֹשֵש.
:הלוֹקֵח יין למוּריס אוֹ לאלוּנתית,
אוֹ קִטניוֹת לעשוֹתן טחינין חיב בדמאי.
אבל הלוֹקֵח מוּריס שיֵש בוֹ יין אוֹ אלוּנתית אוֹ שלקח טחינין הרי אֵלוּ פטוּרין מִן הדמאי,
שלֹא גזרוּ על תערֹבת דמאי.
ואִם היה הדבר שחיב בדמאי שנִתערֵב כגוֹן תבלין וּשאוֹר,
הוֹאיל וטעמן נִכר אינן בטֵלין,
ונִמצֵאת כל התערֹבת חיבת בדמאי.
19
כל אֵלוּ הפטוּרין מִן הדמאי שלֹא גזרוּ עליהן:
אִם הִתקינן דמאי והִפריש מֵהן תרוּמת מעשֵר וּמעשֵר שֵני מה שעשה עשוּי; אבל אִם תִקֵן את הדמאי בודאי והִפריש מִמנוּ תרוּמה גדוֹלה וּמעשרוֹת,
אוֹ שתִקֵן את הוּדאי בִדמאי לֹא עשה כלוּם.
20
כל העיר מוֹכרין ודאי ואחד מוֹכֵר דמאי,
ולקח ואין ידוּע מִמי לקח כיצד מתקֵן? מפריש תרוּמה וּתרוּמת מעשֵר ונוֹתנם לכֹהֵן,
וּמפריש מעשֵר שֵני בִלבד,
והרי הוּא כמעשֵר שֵני של דמאי.
21
וכֵן אִם היוּ לפניו שתי קוּפוֹת,
אחת טבל ואחת מתוּקן,
ואבדה אחת מֵהן הרי זה מפריש מִן השניה תרוּמה גדוֹלה וּתרוּמת מעשֵר,
ונוֹתנן לכל כֹהֵן שיִרצה,
וּמפריש מעשֵר שֵני בִלבד,
כדמאי.