1
המקבֵל עליו לִהיוֹת נאמן על המעשרוֹת ולֹא יהיוּ פֵרוֹתיו דמאי צריך לִהיוֹת מעשֵר את שהוּא אוֹכֵל,
ואת שהוּא מוֹכֵר,
ואת שהוּא לוֹקֵח,
ואינוֹ מִתארֵח אֵצל עם הארץ.
וצריך שיקבֵל עליו דברים אֵלוּ ברבים.
וּכשיבֹאוּ עֵדים נאמנים שקִבֵל דברים אֵלוּ ברבים ושהוּא רגיל בהן תמיד הרי זה נאמן על פֵרוֹתיו לוֹמר:
'מעוּשרין הֵן'.
2
כל תלמיד חכמים נאמן לעוֹלם,
ואינוֹ צריך בדיקה אחריו.
וּבניו וּבני ביתוֹ ועבדיו ואִשתוֹ של תלמיד חכמים הרי הֵן כתלמיד חכמים,
ונאמנים. תלמיד חכמים שמֵת והִניח פֵרוֹת,
אפִלוּ באוֹתוֹ היוֹם כנסן הרי הֵן בחזקת מתוּקנין.
3
בת עם הארץ אוֹ אִשתוֹ שנִשֵאת לחבֵר,
ועבדוֹ שנִמכר לחבֵר צריכין לקבֵל עליהן כתחִלה.
וּבת חבֵר אוֹ אִשתוֹ שנִשֵאת לעם הארץ,
ועבדוֹ שנִמכר לעם הארץ הרי אֵלוּ בחזקתן,
ונאמנין, עד שיֵחשדוּ.
:בנוֹ אוֹ עבדוֹ של חבֵר שהיוּ למוּדין אֵצל עם הארץ צריכין לקבֵל.
בנוֹ אוֹ עבדוֹ של עם הארץ שהֵן למוּדין אֵצל חבֵר:
כל זמן שהֵן אֵצל החבֵר הרי הֵן כחבֵר; יצאוּ הרי הֵן כעם הארץ.
4
מי שאינוֹ נאמן,
והיה אחד מִבניו אוֹ מֵעבדיו נאמן,
אוֹ אחד מִמִשפחתוֹ לוֹקחין מִמנוּ ואוֹכלין על פיהן,
ואין חוֹששין לדבר.
5
היה הוּא נאמן ואִשתוֹ אינה נאמנת לוֹקחין מִמנוּ,
ואין מִתארחין אצלוֹ.
היתה אִשתוֹ נאמנת והוּא אינוֹ נאמן מִתארחין אצלוֹ,
ואין לוֹקחין מִמנוּ.
ותבֹא מאֵרה למי שאִשתוֹ נאמנת והוּא אינוֹ נאמן.
6
לֹא ישמֵש חבֵר לֹא במִשתֵה עם הארץ ולֹא בִסעוּדתוֹ,
אלא אִם כֵן היה הכֹל מעוּשר וּמתוּקן מִתחת ידוֹ.
לפיכך, הרוֹאה חבֵר משמֵש במִשתֵה עם הארץ אוֹ בִסעוּדתוֹ הרי הכֹל בחזקת מעוּשר.
ראוּהוּ מֵסֵב עִם עמי הארץ אין הסעוּדה בחזקת מעוּשרת,
שמא החבֵר על התנאין שבלִבוֹ הוּא סוֹמֵך.
7
כשֵם שאדם סוֹעֵד אֵצל עם הארץ וסוֹמֵך על תנאוֹ,
כך הוּא צריך לִהיוֹת מתנה על בנוֹ,
ואפִלוּ היה בנוֹ במקוֹם אחֵר.
אבל אינוֹ צריך לִהיוֹת מתנה על אחֵר חוּץ מִבנוֹ,
ואפִלוּ היה עִמוֹ במִשתה.
לפיכך, בן חבֵר שהיה מֵסֵב במִשתֵה עם הארץ אין הסעוּדה בחזקת מעוּשרת,
שמא אביו הִתנה עליו.
8
עם הארץ שנתן מעה לחבֵר,
ואמר לוֹ:
'קח לי אגוּדת ירק אחת' אוֹ 'גלוּסקה אחת' לוֹקֵח לוֹ סתם,
וּפטוּר מִלעשֵר.
ואִם החליף את המעה חיב לעשֵר ואחר כך יביא לוֹ.
ואִם פֵרֵש החבֵר ולֹא לקח סתם,
אלא אמר לחנוני:
'אגוּדה זוֹ שאני לוֹקֵח מִמך,
לחבֵרי אני קוֹנה אוֹתה,
וזוֹ לעצמי אני קוֹנה אוֹתה':
זוֹ שלקח לעצמוֹ חיב לעשֵר אוֹתה,
וזוֹ שלקח לחבֵרוֹ אינוֹ חיב לעשֵר אוֹתה.
ואִם נִתערבוּ,
אפִלוּ נִתערבה אחת שלוֹ במֵאה של חבֵרוֹ מתקֵן הכֹל דמאי,
ואחר כך יתֵן לחבֵרוֹ ששלחוֹ לִקח לוֹ.
9
חמִשה שאמרוּ לאחד:
'צֵא והביא לנוּ חמֵש אגוּדוֹת של ירק',
והֵביא לכל אחד ואחד בִפני עצמוֹ חבֵרים שבהן אין צריכין לעשֵר אלא על חלקן בִלבד.
הֵביא להן בעִרבוּב חבֵרין שבהן צריכין לעשֵר על הכֹל.
10
עם הארץ שאמר לחבֵר:
'צֵא ולקֵט לי תאֵנים מִתאֵנתי' אוֹכֵל מֵהן החבֵר עראי וּמעשרן דמאי.
ואִם אמר החבֵר לעם הארץ ללקֵט לוֹ,
ושמע חבֵר אחֵר הרי החבֵר האחֵר אוֹכֵל ואינוֹ צריך לעשֵר,
שאין החבֵר מוֹציא דבר שאינוֹ מתוּקן מִתחת ידוֹ,
וחזקתוֹ שהִפריש עליהן מִמקוֹם אחֵר.
אף על פי שלֹא נחשדוּ חבֵרים לִתרֹם שלֹא מִן המוּקף,
כדי לסלֵק המִכשוֹל מִלִפני עם הארץ תוֹרמין.
11
מוּתר להאכיל את העניים ואת האוֹרחים דמאי,
וצריך להוֹדיען.
והעני עצמוֹ והאוֹרֵח,
אִם רצה לתקֵן מתקֵן.
12
גבאי צדקה גוֹבין סתם מִכל אדם וּמחלקין סתם,
והרוֹצה לתקֵן יתקֵן.
13
רוֹפֵא חבֵר שהיה מאכיל לחוֹלה עם הארץ מִפֵרוֹת עם הארץ נוֹתֵן לתוֹך ידוֹ אבל לֹא לתוֹך פיו.
ואִם היה הדמאי של רוֹפֵא ואפִלוּ לתוֹך ידוֹ לֹא יתֵן.
וכֵן אִם ידע שהוּא טבל ודאי אפִלוּ לתוֹך ידוֹ אסוּר.