1
בבית שֵני,
כשמלכוּ יון,
גזרוּ גזֵרוֹת על ישראֵל וּבִטלוּ דתם,
ולֹא הִניחוּ אוֹתם לעסֹק בתוֹרה וּבמִצווֹת,
וּפשטוּ ידם בממוֹנם וּבִבנוֹתיהם,
ונִכנסוּ להיכל,
וּפרצוּ בוֹ פרצוֹת,
וטִמאוּ הטהרוֹת,
וצר להם לישראֵל מאֹד מִפניהם,
וּלחצוּם לחץ גדוֹל,
עד שרִחֵם עליהן אלֹהי אבוֹתינוּ והוֹשיעם מידם,
וגברוּ בני חשמוֹנאי הכֹהנים הגדוֹלים והרגוּם והוֹשיעוּ ישראֵל מידם,
והעמידוּ מלך מִן הכֹהנים,
וחזרה מלכוּת לישראֵל יתֵר על מאתים שנים,
עד החוּרבן השֵני.
2
וּכשגברוּ ישראֵל על אוֹיביהם ואִבדוּם בחמִשה ועשרים בחֹדש כִסלֵו היה,
ונִכנסוּ להיכל ולֹא מצאוּ שמן טהוֹר אלא פך אחד,
ולֹא היה בוֹ להדליק אלא יוֹם אחד בִלבד,
והִדליקוּ מִמנוּ נֵרוֹת המערכה שמוֹנה ימים,
עד שכתשוּ זיתים והוֹציאוּ שמן טהוֹר.
3
וּמִפני זה הִתקינוּ חכמים שבאוֹתוֹ הדוֹר שיִהיוּ שמוֹנת הימים האֵלוּ,
שתחִלתן מִלילי חמִשה ועשרים בכִסלֵו,
ימי שִמחה והלֵל.
וּמדליקין בהן הנֵרוֹת בערב על פִתחי הבתים בכל לילה ולילה מִשמוֹנת הלילוֹת.
וימים אֵלוּ הֵן הנִקראין חנוּכה,
והֵן אסוּרין בספד ותענית כימי הפוּרים.
והדלקת הנֵרוֹת בהן מִצוה מִדִברי סוֹפרים כִקריאת המגִלה.
4
כל שחיב בִקריאת המגִלה חיב בהדלקת נֵר חנוּכה.
והמדליק אוֹתה בלילה הרִאשוֹן מברֵך שלֹש ברכוֹת:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להדליק נֵר שלחנוּכה',
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שעשה נִסים לאבוֹתינוּ בימים ההֵם בזמן הזה',
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
שהחינוּ וקימנוּ והִגיענוּ לזמן הזה'.
וכל הרוֹאה אוֹתה,
מברֵך שתים:
'שעשה נִסים' ו'שהחינוּ' וכו'.
וּבִשאר הלילוֹת,
המדליק מברֵך שתים והרוֹאה מברֵך אחת,
שאין מברכין 'שהחינוּ' אלא בלילה הרִאשוֹן.
5
כל יוֹם ויוֹם מִשמוֹנת הימים האֵלוּ גוֹמרין את ההלֵל,
וּמברֵך לפניו:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לִגמֹר את ההלֵל',
בין יחיד בין צִבוּר.
אף על פי שקריאת ההלֵל מִצוה מִדִברי סוֹפרים,
מברֵך עליה 'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ' כדרך שמברֵך על המגִלה ועל העֵרוּב,
שכל ודאי של דִבריהם מברכין עליו.
אבל דבר שהוּא מִדִבריהם ועִקר עשיתם לוֹ מִפני הספֵק,
כגוֹן מעשר דמאי אין מברכין עליו.
ולמה מברכין על יוֹם טוֹב שֵני,
והֵם לֹא תִקנוּהוּ אלא מִפני הספֵק? כדי שלֹא יזלזלוּ בוֹ.
6
ולֹא הלֵל חנוּכה בִלבד הוּא שמִדִברי סוֹפרים,
אלא קריאת ההלֵל לעוֹלם מִדִברי סוֹפרים בכל הימים שגוֹמרין בהן את ההלֵל.
וּשמוֹנה עשר יוֹם בשנה מִצוה לִגמֹר בהן את ההלֵל,
ואֵלוּ הֵן:
שמוֹנת ימי החג,
וּשמוֹנת ימי חנוּכה,
ורִאשוֹן של פסח,
ויוֹם עצרת.
אבל רֹאש השנה ויוֹם הכִפוּרים אין בהן הלֵל,
לפי שהֵן ימי תשוּבה ויראה ופחד,
לֹא ימי שִמחה יתֵרה.
ולֹא תִקנוּ הלֵל בפוּרים,
שקריאת המגִלה היא ההלֵל.
7
מקוֹמוֹת שעוֹשין ימים טוֹבים שני ימים גוֹמרין את ההלֵל באחד ועשרים יוֹם:
בתִשעת ימי החג,
וּשמוֹנת ימי חנוּכה,
וּשני ימים של פסח,
וּשני ימים של עצרת.
אבל בראשי חדשים קריאת ההלֵל מִנהג ואינה מִצוה.
וּמִנהג זה בצִבוּר.
לפיכך קוֹראין בדִלוּג,
ואין מברכין עליו שאין מברכין על המִנהג.
ויחיד לֹא יקרא כלל,
ואִם הִתחיל ישלים בדִלוּג כדרך שקוֹראים הצִבוּר.
וכֵן בִשאר ימי הפסח קוֹראין בדִלוּג כראשי חדשים.
8
כיצד מדלגין? מתחילין מִתחִלת ההלֵל עד "חלמיש למעינוֹ מים" ,
ודוֹלֵג ואוֹמֵר:
"יי זכרנוּ יברֵך" וכו' עד "הללוּיה" ,
וּמדלֵג ואוֹמֵר:
"מה אשיב ליי" וכו' עד "הללוּיה" ,
וּמדלֵג ואוֹמֵר:
"מִן המֵצר קראתי יה" עד סוֹף ההלֵל ; זה הוּא המִנהג הפשוּט,
ויֵש מדלגין דִלוּג אחֵר.
9
כל היוֹם כשֵר לִקריאת ההלֵל.
והקוֹרֵא הלֵל למפרֵע לֹא יצא.
קרא ושהה וחזר וקרא,
אף על פי ששהה כדי לִגמֹר את כוּלוֹ יצא.
ימים שגוֹמרין בהן את ההלֵל יֵש לוֹ להפסיק בין פרק לפרק,
אבל באמצע הפרק לֹא יפסיק.
וימים שקוֹראין בהן בדִלוּג אפִלוּ באמצע הפרק פוֹסֵק.
10
כל יוֹם שגוֹמרין בוֹ את ההלֵל מברֵך לפניו.
וּמקוֹם שנהגוּ לברֵך אחריו מברֵך.
כיצד מברֵך? 'יהללוּך יי אלֹהינוּ כל מעשיך,
וחסידיך וצדיקים עוֹשי רצוֹנך וכל עמך בית ישראֵל ברִנה יוֹדוּ לִשמך,
כי אתה יי לך טוֹב להוֹדוֹת וּלשִמך נעים לזמֵר,
וּמֵעוֹלם ועד עוֹלם אתה האֵל,
ברוּך אתה יי,
האֵל המלך המשוּבח המפֹאר חי וקים תמיד ימלֹך לעוֹלם ועד'.
11
יֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ לִכפֹל מֵ"אוֹדך כי עניתני" עד סוֹף ההלֵל,
כוֹפלין כל דבר ודבר שני פעמים.
וּמקוֹם שנהגוּ לִכפֹל יכפֹל,
וּמקוֹם שנהגוּ שלֹא לִכפֹל אין כוֹפלין.
12
מִנהג קריאת ההלֵל בימי חכמים הרִאשוֹנים כך היה:
אחר שמברֵך גדוֹל שמקרֵא את ההלֵל,
מתחיל ואוֹמֵר:
"הללוּיה" , וכל העם עוֹנין 'הללוּיה'; וחוֹזֵר ואוֹמֵר:
"הללוּ עבדי יי" ,
וכל העם עוֹנין 'הללוּיה'; וחוֹזֵר ואוֹמֵר:
"הללוּ את שֵם יי" ,
וכל העם עוֹנין 'הללוּיה'; וחוֹזֵר ואוֹמֵר:
"יהי שֵם יי מבֹרך מֵעתה ועד עוֹלם" ,
וכל העם עוֹנין 'הללוּיה'; וכֵן על כל דבר ודבר,
עד שנִמצאוּ עוֹנין בכל ההלֵל 'הללוּיה' מֵאה ושלֹש ועשרים פעמים,
סימן להן שנוֹתיו של אהרֹן.
13
וכֵן כשהקוֹרֵא מגיע לרֹאש כל פרק וּפרק הֵם חוֹזרין ואוֹמרין מה שאמר.
כיצד? כשהוּא אוֹמֵר:
"בצֵאת ישראֵל מִמִצרים" ,
כל העם חוֹזרין ואוֹמרין 'בצֵאת ישראֵל מִמִצרים'; והקוֹרֵא אוֹמֵר:
"בית יעקֹב מֵעם לֹעֵז" ,
וכל העם עוֹנין 'הללוּיה',
עד שיֹאמר:
"אהבתי כי ישמע יי את קוֹלי תחנוּני" ,
כל העם חוֹזרין ואוֹמרין 'אהבתי כי ישמע יי' וכו'.
וכֵן כשיֹאמר הקוֹרֵא:
"הללוּ את יי כל גוֹים" ,
כל העם חוֹזרין ואוֹמרין 'הללוּ את יי כל גוֹים'.
14
הקוֹרֵא אוֹמֵר:
"אנא יי הוֹשיעה נא" ,
והֵן עוֹנין 'אנא יי הוֹשיעה נא',
אף על פי שאינוֹ רֹאש פרק.
הוּא אוֹמֵר:
"אנא יי הצליחה נא" ,
והֵן עוֹנין 'אנא יי הצליחה נא'.
הוּא אוֹמֵר:
"ברוּך הבא" ,
וכל העם אוֹמרים:
"בשֵם יי" .
ואִם היה המקרֵא את ההלֵל קטן אוֹ עבד אוֹ אִשה עוֹנה אחריהן מה שהֵן אוֹמרין מִלה מִלה בכל ההלֵל.
זה הוּא המִנהג הרִאשוֹן וּבוֹ ראוּי לילֵך.
אבל בִזמנים אֵלוּ ראיתי בכל המקוֹמוֹת מִנהגוֹת משוּנוֹת בִקריאתוֹ וּבענית העם,
ואין אחד מֵהם דוֹמה לאחֵר.