1
הקוֹרֵא את המגִלה למפרֵע לֹא יצא.
קרא ושכח פסוּק אחד וקרא פסוּק השֵני לוֹ,
וחזר וקרא פסוּק ששכח,
וחזר וקרא פסוּק שלישי לֹא יצא,
מִפני שקרא פסוּק אחד למפרֵע.
אלא כיצד עוֹשה? מתחיל מִפסוּק שֵני ששכח,
וקוֹרֵא על הסֵדר.
2
מצא צִבוּר שקראוּ חציה לֹא יֹאמר:
אקרא חֵצי האחרוֹן עִם הצִבוּר ואחזֹר ואקרא חֵצי רִאשוֹן,
שזה קוֹרֵא למפרֵע,
אלא קוֹרֵא מִתחִלה ועד סוֹף על הסֵדר.
קרא ושהה מעט,
וחזר וקרא,
אף על פי ששהה כדי לִגמֹר את כוּלה הוֹאיל וקרא על הסֵדר,
יצא.
3
הקוֹרֵא את המגִלה על פה לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ.
הלוֹעֵז ששמע את המגִלה הכתוּבה בִלשוֹן הקֹדש וּבִכתב הקֹדש,
אף על פי שאינוֹ יוֹדֵע מה הֵן אוֹמרין יצא ידי חוֹבתוֹ.
וכֵן אִם היתה כתוּבה יונית וּשמעה יצא,
אף על פי שאינוֹ מכיר,
ואפִלוּ היה השוֹמֵע עִברי.
4
היתה כתוּבה תרגוּם אוֹ בלשוֹן אחרת מִלשוֹנוֹת הגוֹים לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ בִקריאתה,
אלא המכיר אוֹתה לשוֹן בִלבד,
והוּא שתִהיה כתוּבה בִכתב אוֹתה לשוֹן.
אבל אִם היתה כתוּבה בִכתב עִברי,
וּקראה ארמית לארמי לֹא יצא,
שנִמצא זה קוֹרֵא על פה; וכיון שלֹא יצא הקוֹרֵא ידי חוֹבה,
לֹא יצא השוֹמֵע מִמנוּ.
5
הקוֹרֵא את המגִלה בלֹא כוּנה לֹא יצא.
כיצד? היה כוֹתבה אוֹ דוֹרשה אוֹ מגיהה:
אִם כִוֵּן לִבוֹ לצֵאת בִקריאה זוֹ יצא,
ואִם לֹא כִוֵּן לִבוֹ לֹא יצא.
קרא והוּא מִתנמנֵם,
הוֹאיל ולֹא נִרדם בשֵנה יצא.
6
במה דברים אמוּרים שהמכוֵּן לִבוֹ בִכתיבתה יצא? בשנִתכוֵּן לצֵאת בקריאה שקוֹרֵא בסֵפר שמעתיק מִמנוּ בשעה שהוּא כוֹתֵב.
אבל אִם נִתכוֵּן לצֵאת בִקריאת זוֹ שכוֹתֵב לֹא יצא,
שאינוֹ יוֹצֵא ידי חוֹבתוֹ אלא בִקריאתה מִסֵפר שכוּלה כתוּבה בוֹ בִשעת קריאה.
7
הקוֹרֵא את המגִלה וטעה בִקריאתה וקרא קריאה משוּבשת יצא,
לפי שאין מדקדקין בִקריאתה.
קראה עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵב יצא,
ואפִלוּ בצִבוּר.
אבל לֹא יקרא בצִבוּר יוֹשֵב לכתחִלה,
מִפני כבוֹד הצִבוּר.
קראוּה שנים,
אפילוּ עשרה כאחד יצאוּ הקוֹראים והשוֹמעים מִן הקוֹראים.
וקוֹרֵא אוֹתה גדוֹל עִם הקטֹן,
ואפִלוּ בצִבוּר.
8
אין קוֹראין בצִבוּר בִמגִלה הכתוּבה בין הכתוּבים.
ואִם קרא לֹא יצא,
אלא אִם כֵן היתה יתֵרה על שאר היריעוֹת אוֹ חסֵרה,
כדי שיִהיה לה הכֵר.
אבל יחיד קוֹרֵא בה,
ואפִלוּ אינה חסֵרה ולֹא יתֵרה,
ויוֹצֵא בה ידי חוֹבתוֹ.
9
אין כוֹתבין את המגִלה אלא בִדיוֹ על הגויל אוֹ על הקלף כסֵפר תוֹרה.
ואִם כתבה במי עפצא וקלקנתוֹס כשֵרה.
כתבה בִשאר מיני צִבעוֹנין פסוּלה.
וּצריכה שִרטוּט כתוֹרה עצמה.
ואין העוֹר שלה צריך עבדה לִשמה.
היתה כתוּבה על הניר אוֹ על עוֹר שאינוֹ מעוּבד,
אוֹ שכתבה גוֹי אוֹ מין פסוּלה.
10
היוּ בה אוֹתיוֹת מטוּשטשוֹת אוֹ מקֹרעוֹת:
אִם רִשוּמן נִכר,
אפִלוּ היוּ רוּבה כשֵרה; ואִם אין רִשוּמן נִכר:
אִם היה רוּבה שלֵם כשֵרה,
ואִם לאו פסוּלה.
הִשמיט בה הסוֹפֵר אוֹתיוֹת אוֹ פסוּקין וּקראן הקוֹרֵא על פה יצא.
11
המגִלה צריכה תפירה עד שיִהיוּ כל עוֹרוֹתיה מגִלה אחת,
ואינה נִתפרת אלא בגידין כסֵפר תוֹרה.
ואִם תפרה שלֹא בגידין פסוּלה.
ואינוֹ צריך לִתפֹר את כל היריעה כסֵפר,
אלא אפִלוּ תפר בגידין שלֹש תפירוֹת בִקצֵה היריעה ושלֹש באמצעה ושלֹש בקצה השֵנית כשֵרה,
מִפני שנִקרֵת אִגרת.
12
וצריך הקוֹרֵא לִקרֹאות עשרה בני המן ו'עשרת' בִנשימה אחת,
כדי להוֹדיע לעם שכוּלם נִתלוּ ונהרגוּ כאחד.
וּמִנהג כל ישראֵל שהקוֹרֵא את המגִלה קוֹרֵא וּפוֹשֵט כאִגרת,
וּכשיִגמֹר, חוֹזֵר וכוֹרכה כוּלה וּמברֵך.
13
שני הימים האֵלוּ,
שהֵן ארבעה עשר וחמִשה עשר אסוּרין בספד ותענית לכל אדם בכל מקוֹם:
בין לִבני כרכין שהֵן עוֹשין חמִשה עשר בִלבד,
בין לִבני עירוֹת שהֵן עוֹשין ארבעה עשר בִלבד.
וּשני הימים אסוּרין בספד ותענית באדר הרִאשוֹן כאדר השֵני.
אנשי כפרים שהִקדימוּ וקראוּ בשֵני אוֹ בחמישי הסמוּך לפוּרים מוּתרין בספד ותענית ביוֹם קריאתן,
ואסוּרין בִשני הימים האֵלוּ,
אף על פי שאין קוֹראין בהם.
14
מִצות יוֹם ארבעה עשר לִבני כפרים ועירוֹת,
ויוֹם חמִשה עשר לִבני כרכין לִהיוֹת יוֹם שִמחה וּמִשתה וּמִשלֹח מנוֹת לרֵעים וּמתנוֹת לאביוֹנים.
וּמוּתר בעשית מלאכה,
ואף על פי כֵן אין ראוּי לעשוֹת בוֹ מלאכה.
אמרוּ חכמים:
כל העוֹשה מלאכה ביוֹם פוּרים אינוֹ רוֹאה סימן ברכה.
בני כפרים שקדמוּ וקראוּ בשֵני אוֹ בחמישי אִם חִלקוּ מעוֹת לאביוֹנים ביוֹם קריאתן,
יצאוּ. אבל המִשתה והשִמחה אין עוֹשין אוֹתה אלא בארבעה עשר,
ואִם הִקדימוּ לֹא יצאוּ.
וּסעוּדת פוּרים שעשיה בלילה לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ.
15
כיצד חוֹבת סעוּדה זוֹ? שיֹאכל בשר ויתקֵן סעוּדה נאה כפי אשר תִמצא ידוֹ,
ושוֹתה יין עד שיִשתכֵר ויֵרדֵם בשִכרוּת.
וכֵן חיב אדם לִשלֹח שתי מנוֹת של בשר אוֹ שני מיני תבשיל אוֹ שני מיני אכלין לחבֵרוֹ,
שנאמר: "וּמִשלֹח מנוֹת איש לרֵעֵהוּ" שתי מנוֹת לאיש אחד.
וכל המרבה לִשלֹח לרֵעים משוּבח.
ואִם אין לוֹ מחליף עִם חבֵרוֹ:
זה שוֹלֵח לזה סעוּדתוֹ וזה שוֹלֵח לזה סעוּדתוֹ,
כדי לקיֵם:
"וּמִשלֹח מנוֹת".
16
וחיב לחלֵק לעניים ביוֹם הפוּרים,
אין פחוֹת מִשני עניים.
נוֹתֵן לכל אחד מתנה אחת:
אוֹ מעוֹת אוֹ מיני תבשיל אוֹ מיני אכלין,
שנאמר: "וּמתנוֹת לאביֹנים" שתי מתנוֹת לִשני עניים.
ואין מדקדקין בִמעוֹת פוּרים,
אלא כל הפוֹשֵט ידוֹ לִטֹל נוֹתנין לוֹ.
ואין משנין מעוֹת פוּרים לִצדקה אחרת.
17
מוּטב לאדם להרבוֹת במתנוֹת אביוֹנים מִלהרבוֹת בִסעוּדתוֹ וּבשִלוּח לרֵעיו,
שאין שם שִמחה גדוֹלה וּמפֹארה אלא לשמֵח לֵב עניים ויתוֹמים ואלמנוֹת וגֵרים,
שהמשמֵח לֵב אמֵללים האֵלוּ מִדמה בשכינה,
שנאמר: "להחיוֹת רוּח שפלים וּלהחיוֹת לֵב נִדכאים" .
18
וכל סִפרי הנביאים וכל הכתוּבין עתידין לִבטֵל לימוֹת המשיח,
חוּץ מִמגִלת אסתֵר.
הרי היא קימת כחמִשה חוּמשי תוֹרה וכהלכוֹת של תוֹרה שבעל פה שאינן בטֵלין לעוֹלם.
ואף על פי שכל זִכרוֹן הצרוֹת יבטל,
שנאמר: "כי נִשכחוּ הצרוֹת הרִאשֹנוֹת" וכו' ,
ימי הפוּרים לֹא יבטלוּ,
שנאמר: "וימי הפוּרים האֵלה לֹא יעברוּ מִתוֹך היהוּדים וזִכרם לֹא יסוּף מִזרעם" .