Chapter 8 | פרק ח

1

מי שחתם על השטר,

וּבא להעיד על כתב ידוֹ בבית דין,

והִכיר כתב ידוֹ שזה הוּא בודאי,

אבל אינוֹ זוֹכֵר העֵדוּת כלל,

ולֹא ימצא בלִבוֹ זִכרוֹן שזה לוה מִזה מֵעוֹלם הרי זה אסוּר להעיד על כתב ידוֹ זה בבית דין; שאין אדם מֵעיד על כתב ידוֹ שהוּא זה,

אלא על הממוֹן שבשטר הוּא מֵעיד,

שזה חיב לזה,

וּכתב ידוֹ כדי להזכירוֹ הדבר,

אבל אִם לֹא נִזכר לֹא יעיד.

2

אחד הזוֹכֵר את העֵדוּת מֵעצמוֹ אחר שראה כתב ידוֹ,

אוֹ שהִזכירוּהוּ אחֵרים ונִזכר,

ואפִלוּ הִזכירוֹ העֵד השֵני שהֵעיד עִמוֹ,

אִם נִזכר הרי זה מֵעיד.

אבל אִם הִזכיר אוֹתוֹ התוֹבֵע עצמוֹ,

אף על פי שנִזכר אינוֹ מֵעיד,

מִפני שזה דוֹמה בעיני בעל דין כאִלוּ הֵעיד לוֹ בשקר בדבר שלֹא ידע.

3

וּלפיכך, אִם היה התוֹבֵע תלמיד חכמים,

והִזכיר התוֹבֵע הזה את העֵד ונִזכר הרי זה יעיד לוֹ,

שתלמיד חכמים יוֹדֵע שאִלוּלי לֹא זכר הדבר לֹא היה מֵעיד.

וקֹל הוּא שהֵקֵלוּ בדיני ממוֹנוֹת,

שאף על פי ששכח הדבר מִכמה שנים,

והכתב הוּא שהִזכירוֹ הדבר הרי זה מֵעיד.

4

הוֹאיל והדבר כֵן,

שטר שיצא לבית דין,

וּבאוּ עֵדיו ואמרוּ:

כתב ידינוּ הוּא זה,

אבל מֵעוֹלם לֹא ידענוּ עֵדוּת זוֹ,

ואין אנוּ זוֹכרין שזה לוה מִזה אוֹ מכר לוֹ לֹא נִתקיֵם השטר,

והרי הוּא כחרש,

עד שיִזכרוּ עֵדוּתן.

וכל מי שאינוֹ דן כזה,

לֹא ידע בדיני ממוֹנוֹת בין ימינוֹ לִשמֹאלוֹ.

:אבל אִם היה כתב ידם יוֹצֵא מִמקוֹם אחֵר,

אוֹ שהיוּ עֵדים שזה כתב ידם מקימין את השטר,

ואין משגיחין על דִבריהם שאמרוּ:

אין אנוּ זוֹכרין עֵדוּת זוֹ,

שמא חזרוּ בהן,

וזה שאמרוּ:

אין אנוּ זוֹכרין,

כדי לבטֵל השטר,

וּכאִלוּ אמרוּ:

קטנים היינוּ,

פסוּלי עֵדוּת היינוּ,

שאינן נאמנין,

הוֹאיל ויתקיֵם השטר שלֹא על פיהן.

:וּמִפני טעם זה מקימין כל השטרוֹת,

ואין אנוּ צריכין להביא העֵדים ולִשאֹל אוֹתן אִם הֵם זוֹכרים עֵדוּת זוֹ אוֹ אינם זוֹכרין אוֹתה,

שאפִלוּ באוּ ואמרוּ:

אין אנוּ זוֹכרין אוֹתה אין שוֹמעין להן,

הוֹאיל ואפשר לקימוֹ שלֹא מִפיהן.

5

אחד הכוֹתֵב עֵדוּתוֹ על השטר,

אוֹ שמצא כתוּב אצלוֹ בפִנקסוֹ וּבִכתב ידוֹ:

פלוֹני הֵעיד אוֹתי עליו ביוֹם פלוֹני בכך וכך:

אִם זכר מֵעצמוֹ אוֹ הִזכירוּהוּ אחֵרים ונִזכר מֵעיד; ואִם לאו אסוּר להעיד,

שאין זה דוֹמה אלא למי שאמר לוֹ אדם נאמן:

פלוֹני יֵש לוֹ אֵצל פלוֹני כך וכך,

והֵעיד הוּא שיֵש לזה אֵצל זה,

והוּא אינוֹ יוֹדֵע מִן הדבר כלוּם,

אלא מִפי האחֵר שמע והֵעיד.