1
אחד דיני ממוֹנוֹת ואחד דיני נפשוֹת בִדרישה וחקירה,
שנאמר: "מִשפט אחד יהיה לכם" .
אבל אמרוּ חכמים:
כדי שלֹא תִנעֹל דלת בִפני לֹוין,
אין עֵדי ממוֹן צריכין דרישה וחקירה.
:כיצד? אמרוּ העֵדים:
בפנינוּ הִלוה זה את זה מנה בשנה פלוֹנית,
אף על פי שלֹא כִוּנוּ את החֹדש,
ולֹא את המקוֹם שהִלוהוּ בוֹ,
ולֹא את המנה אִם היה מִמטבֵע פלוֹני אוֹ מִמטבֵע פלוֹני עֵדוּתן קימת.
2
במה דברים אמוּרים? בהוֹדאוֹת והלואוֹת וּמתנוֹת וּמכירוֹת וכיוֹצֵא בהן.
אבל בדיני קנסוֹת צריכין דרישה וחקירה,
ואין צריך לוֹמר במלקוּיוֹת וּבגלוּת.
וכֵן אִם ראה הדין שהדין מרוּמה וחשש לוֹ צריך דרישה וחקירה כעֵדי נפשוֹת,
אף על פי שהֵן עֵדי הוֹדאוֹת והלואוֹת.
3
אף על פי שאין עֵדי ממוֹנוֹת צריכין דרישה וחקירה,
אִם הִכחישוּ העֵדים זה את זה בחקירוֹת אוֹ בדרישוֹת עֵדוּתן בטֵלה; ואִם הִכחישוּ זה את זה בבדיקוֹת עֵדוּתן קימת.
:כיצד? אחד אוֹמֵר:
בניסן לוה מִמנוּ,
והשֵני אוֹמֵר:
לֹא כי,
אלא באיר; אוֹ שאמר האחד:
בירוּשלים, והשֵני אוֹמֵר:
לֹא כי,
אלא בלֹד היינוּ עֵדוּתן בטֵלה.
וכֵן אִם אמר האחד:
חבית של יין הִלוהוּ,
והשֵני אוֹמֵר:
של שמן היתה עֵדוּתן בטֵלה,
שהרי הוּכחשוּ בדרישה.
:אבל אִם אמר האחד:
מנה שחֹר היה,
והשֵני אוֹמֵר:
מנה לבן היה; זה אוֹמֵר:
בדיטי העליוֹנה היוּ כשהִלוהוּ,
והשֵני אוֹמֵר:
בדיטי התחתוֹנה היוּ עֵדוּתן קימת.
אפִלוּ אמר האחד:
מנה הִלוהוּ,
והשֵני אוֹמֵר:
מאתים חיב לשלֵם מנה,
שיֵש בִכלל מאתים מנה.
וכֵן אִם אמר האחד:
דמי חבית של יין יֵש לוֹ בידוֹ,
וזה אוֹמֵר:
דמי חבית שמן משלֵם בפחוּת שבדמים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
4
דין תוֹרה שאין מקבלין עֵדוּת,
לֹא בדיני נפשוֹת ולֹא בדיני ממוֹנוֹת,
אלא מִפי העֵדים,
שנאמר: "על פי שנים עֵדים" מִפיהם,
ולֹא מִכתב ידן.
אבל מִדִברי סוֹפרים שחוֹתכין דיני ממוֹנוֹת בעֵדוּת שבִשטר,
אף על פי שאין העֵדים קימין,
כדי שלֹא תִנעֹל דלת בִפני לֹוין.
ואין דנין בעֵדוּת שבִשטר בדיני קנסוֹת,
ואין צריך לוֹמר במכוֹת וּבגלוּת,
אלא מִפיהן,
ולֹא מִכתב ידן.
5
כל עֵד שנחקרה עֵדוּתוֹ בבית דין,
בין בדיני נפשוֹת בין בדיני ממוֹנוֹת אינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ.
כיצד? אמר:
מוּטעה הייתי,
שוֹגֵג הייתי,
נִזכרתי שאין הדבר כך,
לפחדוֹ עשיתי אין שוֹמעין לוֹ,
אפִלוּ נתן טעם לִדבריו.
:וכֵן אינוֹ יכוֹל להוֹסיף בעֵדוּתוֹ תנאי.
כללוֹ של דבר:
כל דברים שיֹאמר העֵד אחר שנחקרה עֵדוּתוֹ שיבֹא מִכללן בִטוּל העֵדוּת אוֹ הוֹספת תנאי בה אין שוֹמעין לוֹ.
6
עֵדים החתוּמין על השטר הרי הֵם כמי שנחקרה עֵדוּתן בבית דין,
ואינן יכוֹלין לחזֹר בהן.
במה דברים אמוּרים? בשאפשר לקיֵם את השטר שלֹא מִפיהן,
כגוֹן שהיוּ שם עֵדים שזה כתב ידן,
אוֹ שהיה כתב ידן יוֹצֵא מִמקוֹם אחֵר.
:אבל אִם אי אפשר לקימוֹ אלא מִפיהן,
ואמרוּ: כתב ידֵנוּ הוּא זה,
אבל קטנים היינוּ,
קרוֹבים היינוּ,
אנוּסים היינוּ,
מוּטעין היינוּ הרי אֵלוּ נאמנין,
ויבטל השטר.
7
אמרוּ: פסוּלי עֵדוּת היינוּ בעבֵרה אוֹ שֹחד לקחנוּ על עֵדוּת זוֹ אין נאמנין,
שאין אדם מֵשים עצמוֹ רשע,
עד שיעידוּ עליו עֵדים שהוּא רשע.
וכֵן אִם אמרוּ:
אמנה היוּ דברינוּ אין נאמנין,
שהמֵעיד על שטר אמנה כמֵעיד בשקר.
8
אמרוּ העֵדים:
שטר מכר זה,
מוֹדעא נִמסרה לנוּ עליו,
אף על פי שכתב ידן יוֹצֵא מִמקוֹם אחֵר הרי אֵלוּ נאמנין.
9
אמרוּ: על תנאי היה שטר זה:
אִם היה כתב ידן יוֹצֵא מִמקוֹם אחֵר אין נאמנין; ואִם אין השטר מִתקיֵם אלא מִפיהן נאמנין,
ואוֹמרין לבעלי הדין:
קימוּ התנאי וּבֹאוּ לדין.
10
אמר אחד מִן העֵדים:
על תנאי היוּ הדברים,
והשֵני אמר:
לֹא היה שם תנאי הרי כאן עֵד אחד.
11
גם בדיני ממוֹנוֹת אין מקבלין עֵדים אלא בִפני בעל דין.
ואִם היה בעל דין חוֹלה אוֹ שהיוּ העֵדים מבקשין לילֵך לִמדינת הים ושלחוּ לבעל דין ולֹא בא הרי אֵלוּ מקבלין עֵדים שלֹא בפניו.
:במה דברים אמוּרים? בעֵדוּת על פה.
אבל השטר מקימין בבית דין את עֵדיו שלֹא בִפני בעל דין.
ואפִלוּ היה עוֹמֵד וצֹוֵח ואוֹמֵר:
שטר מזוּיף הוּא,
עֵדי שקר הֵן,
פסוּלי עֵדוּת הֵן אין משגיחין בוֹ,
אלא מקימין את השטר.
ואִם יֵש לוֹ ראיה לפסלוֹ יפסֹל.
12
כל מי שיֵש לוֹ ראיה בעֵדים הוּא מטפֵל בעֵדים עד שיביא אוֹתן לבית דין.
ואִם ידעוּ בית דין שבעל דינוֹ אלם,
וטען התוֹבֵע שהעֵדים מִתפחדין מִבעל דינוֹ שיבֹאוּ ויעידוּ לי הרי בית דין כוֹפין את בעל דינוֹ שיביא הוּא העֵדים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ דנין בהן לאלם.