1
חמִשה עשר ממוּנים היוּ במִקדש,
וכֵן ממנין לעוֹלם על כל דבר מֵחמִשה עשר דבר אֵלוּ ממוּנה אחד,
ואֵלוּ הֵן:
אחד על הזמנים,
שֵני על נעילת שערים,
שלישי על השוֹמרים,
רביעי על המשוֹררים,
חמישי על הצִלצל עִם שאר כלי שיר,
שִשי על הפיסוֹת,
שביעי על הקִנים,
שמיני על החוֹתמוֹת,
תשיעי על הנסכים,
עשירי על החוֹלים,
אחד עשר על המים,
שנים עשר על מעשֵה לחם הפנים,
שלֹשה עשר על מעשֵה הקטֹרת,
ארבעה עשר על מעשֵה הפרוֹכוֹת,
חמִשה עשר על מעשֵה בִגדי כהוּנה גדוֹלה.
2
כל אחד ואחד מִממוּנים אֵלוּ תחת ידוֹ אנשים הרבֵה כדי להכין המלאכה שהוּא ממוּנה עליה.
זה שעל הזמנים הוּא משמֵר את הזמנים,
הוּא ואנשיו.
כיון שהִגיע עֵת הקרבן,
מכריז הוּא אוֹ אחד מֵאנשיו בִרשוּתוֹ,
ואוֹמֵר: 'עִמדוּ הכֹהנים לעבוֹדה וּלויִם לדוּכן וישראֵל למעמד',
וכיון שיִשמע קוֹלוֹ,
יבֹא כל אחד לִמלאכתוֹ.
3
זה שעל נעילת השערים על פיו נוֹעלין ועל פיו פוֹתחין.
ואין התוֹקעים תוֹקעים בכל יוֹם לִפתיחת השערים אלא בִרשוּתוֹ.
וּבכל יוֹם תוֹקעין במִקדש שלֹש תקיעוֹת לִפתיחת שערים:
תקיעה, תרוּעה,
תקיעה.
4
זה שעל השוֹמרים הוּא איש הר הבית שמסבֵב על הלויִם בכל לילה,
וכל מי שישֵן על מִשמרוֹ מלקה אוֹתוֹ במקלוֹ ושוֹרֵף את כסוּתוֹ.
5
זה שעל המשוֹררים הוּא בוֹרֵר בכל יוֹם המשוֹררים שעוֹמדין על הדוּכן לוֹמר שירה בפה,
ועל פיו תוֹקעין על הקרבנוֹת.
:אין פוֹחתין במִקדש מֵאחת ועשרים תקיעה בכל יוֹם:
שלֹש לִפתיחת שערים,
ותֵשע לתמיד של שחר,
ותֵשע לתמיד של בין הערבים.
ויוֹם שיֵש בוֹ קרבן מוּסף,
מוֹסיפין תֵשע על קרבן מוּסף.
ואִם חל רֹאש חֹדש אוֹ יוֹם טוֹב לִהיוֹת בשבת,
אוֹ שחל רֹאש השנה לִהיוֹת בשבת,
שיֵש שם שלֹשה מוּספין אין תוֹקעין לכל מוּסף וּמוּסף בִפני עצמוֹ,
אלא תוֹקעין תֵשע בִלבד לכל המוּספין.
6
בערב שבת מוֹסיפין שֵש:
שלֹש להבטיל את העם מִן המלאכה,
ושלֹש להבדיל בין קֹדש לחֹל.
וּברגל מוֹסיפין שלֹש לִפתיחת שער התחתוֹן,
והוּא שער עזרת נשים,
ושלֹש לִפתיחת שער העליוֹן,
והוּא שער ניקנוֹר.
ולמה נִקרא שמוֹ שער העליוֹן? לפי שהוּא למעלה מֵעזרת הנשים.
:וכֵן תוֹקעין שלֹש למִלוּי המים שמנסכין בחג.
ואין תוֹקעין למִלוּי המים בשבת.
ותוֹקעין שלֹש על גבי המִזבֵח בשעה שמנסכין המים.
וכל התוֹקעין שתוֹקעין על הקרבנוֹת מִתחת יד זה שעל המשוֹררים וּבִרשוּתוֹ.
וכל אֵלוּ התקיעוֹת בחצוֹצרוֹת הֵן.
7
זה שעל הצִלצל הוּא המעמיד כל המשוֹררים על פי כלי השיר שסוֹעדין את הלויִם,
כמוֹ שבֵארנוּ.
8
זה שעל הפיסוֹת הוּא מֵפיס בין הכֹהנים בכל יוֹם עד שיִהיה כל איש ואיש עוֹשה מלאכתוֹ שזכה בה בפיס.
וארבעה פעמים היוּ מפיסין בכל יוֹם,
וּבהִלכוֹת תמידין אבאֵר כיצד היוּ מפיסין.
9
הממוּנה שעל הקִנים הוּא שפוֹסקין עִמוֹ שיִמכֹר הקִנים לקרבנוֹת כך וכך בסלע.
וכל מי שהוּא חיב תוֹרין אוֹ בני יוֹנה יביא דמיהן למִקדש,
וזה הממוּנה נוֹתֵן הקִנים לבעלי הקרבן,
ויעשה חשבוֹן עִם הגִזברין,
ונוֹתנין לוֹ.
:מִשלֹשים יוֹם לִשלֹשים יוֹם פוֹסקין עִמוֹ השער,
ואִם הוּזלוּ הקִנים מספֵק כשער הזוֹל,
ואִם הוּקרוּ מספֵק כמוֹ שפסקוּ עִמוֹ,
שיד הקֹדש על העליוֹנה.
וכל קֵן שנִמצא פסוּל אוֹ שנִפסל קֹדם שיִקרב נוֹתֵן אחֵר תחתיו.
10
זה שעל החוֹתמוֹת הוּא שמקבֵל דמי הנסכים מִמחוּיבי נסכים ונוֹתֵן להן חוֹתמוֹת,
וזה שעל הנסכים הוּא שמוֹכֵר הנסכים.
11
כיצד? ארבעה חוֹתמוֹת היוּ במִקדש:
האחד כתוּב עליו 'עֵגל',
והשֵני כתוּב עליו 'זכר',
והשלישי כתוּב עליו 'גדי',
והרביעי כתוּב עליו 'חוֹטֵא'.
12
כל מי שיביא קרבנוֹתיו למִקדש,
נוֹתֵן דמי הנסכים לזה הממוּנה על החוֹתמוֹת,
ונוֹתֵן לוֹ חוֹתמוֹת כמִנין הקרבנוֹת שלוֹ.
ואִם היה מצֹרע עשיר נוֹתֵן לוֹ חוֹתם אחד שכתוּב עליו 'חוֹטֵא',
והלה הוֹלֵך בחוֹתמוֹת שבידוֹ לזה הממוּנה על הנסכים,
ונוֹתֵן לוֹ נסכים כמִנין החוֹתמוֹת וּכמוֹ שכתוּב בהן.
:ולערב באים זה אֵצל זה,
מוֹציא את החוֹתמוֹת וּמקבֵל כנגדן מעוֹת.
אִם הוֹתירוּ המעוֹת הוֹתירוּ להקדֵש,
ואִם פחתוּ המעוֹת ישלֵם זה שעל החוֹתמוֹת מִביתוֹ.
:מי שאבד חוֹתמוֹ ממתינין לוֹ עד הערב; אִם מצאוּ במעוֹת יתֵר כדי חוֹתם שטוֹעֵן נוֹתנין לוֹ,
ואִם לאו אין נוֹתנין לוֹ.
ושֵם כל היוֹם כתוּב על החוֹתם,
מִפני הרמאין,
שלֹא ישהה החוֹתם אצלוֹ עד שיוּקרוּ הנסכים.
13
מִשלֹשים יוֹם לִשלֹשים יוֹם פוֹסקין שער היין והסֹלת עִם הממוּנה על הנסכים.
אִם הוּקרוּ נסכים מספֵק להן כמוֹ שפסקוּ עִמוֹ,
ואִם הוּזלוּ מספֵק להן כשער הזוֹל.
והשכר שמִשתכֵר ההקדֵש בִשערים אֵלוּ הוּא הנִקרא מוֹתר נסכים,
ולוֹקחין בוֹ עוֹלוֹת לקיץ המִזבֵח.
ואין מקיצין את המִזבֵח בעוֹלוֹת העוֹף,
שאין בקרבנוֹת הצִבוּר עוֹף.
14
הכֹהנים, מִפני שהֵן עוֹמדין על הרִצפה תמיד ואוֹכלין בשר הרבֵה ואין עליהן בגדים בִשעת העבוֹדה אלא חלוּק אחד,
הֵן חוֹלין בִמעיהן.
לפיכך מעמידין ממוּנה אחד שיִהיה מבקֵר אוֹתם וּמרפֵא כל תחלוּאיהן ועוֹסֵק בהם תמיד,
הוּא ואנשיו שתחת ידוֹ.
15
וכֵן ממנין אחד לִהיוֹת חוֹפֵר בוֹרוֹת ושיחין,
וּמתקֵן הבוֹרוֹת של רבים כדי שיִהיוּ המים מצוּיין בירוּשלים לכל אדם מיוֹשביה וּלכל עוֹלי רגלים.
:ואחד ממוּנה על כל אוּמני לחם הפנים,
והוּא מתקֵן מלאכתוֹ.
ואחד ממוּנה על כל אוּמני הקטֹרת,
והוּא מתקין מלאכתה.
16
זה שעל הפרוֹכוֹת ממוּנה על כל אוֹרגי הפרוֹכוֹת והרוֹקמין בהן,
שיִהיוּ מוּכנוֹת להיכל ולשערים.
וּשתי פרוֹכוֹת היוּ עוֹשין בכל שנה ושנה להבדיל בין הקֹדש וקֹדש הקדשים.
וחוּטי הפרוֹכת כפוּלין שִשה שִשה.
וארבעה מינין היוּ בה:
שֵש, וּתכֵלת,
וארגמן, ותוֹלעת שני,
וכל אחד מֵהם כפוּל שִשה הרי עשרים וארבעה חוּטין.
וטפח היה עביה,
ועל שִבעים וּשנים נירין היתה נארגת,
ארכה ארבעים ורחבה עשרים.
17
וּשלֹש עשרֵה פרוֹכוֹת היוּ במִקדש שֵני:
שבע על שִבעה שערי העזרה,
ואחת על פִתחוֹ של אוּלם,
ואחת על פִתחוֹ של היכל,
וּשתים לדביר בינוֹ וּבין הקֹדש,
וּשתים כנגדן בעליה.
18
פרֹכת שנִטמֵאת בִולד הטוּמאה מטבילין אוֹתה בִפנים וּמכניסין אוֹתה מיד,
לפי שאינה צריכה הערֵב שמש.
ושנִטמֵאת באב הטוּמאה מטבילין אוֹתה בחוּץ ושוֹטחין אוֹתה בחיל,
מִפני שהיא צריכה הערֵב שמש.
ואִם היתה חדשה שוֹטחין אוֹתה על גב האִצטוה,
כדי שיִראוּ העם את מלאכתה שהיא נאה.
19
וכל הכֵלים שהיוּ במִקדש היוּ להם שניים וּשלישים,
שאִם יטמאוּ הרִאשוֹנים יביאוּ השניים תחתיהן.
20
זה הממוּנה על מעשֵה בִגדי כהוּנה עוֹסֵק בהכנת בִגדי כֹהנים הדיוֹטוֹת וּבִגדי כֹהֵן גדוֹל וּבאריגתם,
וּמִתחת ידוֹ נעשה הכֹל,
ולִשכה היתה לוֹ במִקדש.