1
כיצד כוֹתבין את המזוּזה? כוֹתֵב שתי הפרשיוֹת 'שמע' 'והיה אִם שמֹע' על דף אחד ביריעה אחת,
ועוֹשה לה רוח מִלמעלה ורוח מִלמטה כמוֹ חצי צִפֹרן.
ואִם כתבה בִשתים בשלֹש דפין כשֵרה,
וּבִלבד שלֹא יעשנה כזנב אוֹ כמוֹ עִגוּל אוֹ כקוּבה.
ואִם עשה כאחת מֵאֵלוּ פסוּלה.
כתבה שלֹא על הסֵדר,
כגוֹן שהִקדים פרשה לפרשה פסוּלה.
כתבה בִשני עוֹרוֹת,
אף על פי שתפרן פסוּלה.
סֵפר תוֹרה שבלה וּתפִלין שבלוּ אין עוֹשין מֵהן מזוּזה,
ולֹא מִן הגִליוֹן של סֵפר,
אין כוֹתבין עליו מזוּזה,
לפי שאין מוֹרידין מִקדוּשה חמוּרה לִקדוּשה קלה.
2
וּמִצוה לעשוֹת הרוח שבין פרשת 'שמע' וּ'והיה אִם שמֹע' פרשה סתוּמה.
ואִם עשה אוֹתה פתוּחה כשֵרה,
לפי שאינה סמוּכה לה מִן התוֹרה.
וצריך להִזהֵר בתגין שבה.
ואֵלוּ הֵן התגין שעוֹשין במזוּזה:
3
פרשה רִאשוֹנה יֵש בה שבע אוֹתיוֹת,
על כל אוֹת ואוֹת מֵהן שלֹשה זי"נין,
ואֵלוּ הֵן:
שי"ן ועי"ן של "שמע",
ונוּ"ן ד"נפשך",
וּשני זי"נין של "מזוּזוֹת",
וּשני טי"תין של "לטֹטפֹת".
וּפרשה שניה יֵש בה שֵש אוֹתיוֹת,
על כל אוֹת מֵהן שלֹשה זי"נין,
ואֵלוּ הֵן:
גימ"ל של "דגנך",
וּשני זי"נין של "מזוּזוֹת",
וּשני טי"תין של "לטוֹטפֹת",
וצדִ"י של "על הארץ".
ואִם לֹא עשה תגין אוֹ שהוֹסיף בהן אוֹ גרע מֵהן לֹא פסל.
ואִם כתבה שלֹא בשִרטוּט,
אוֹ שלֹא דִקדֵק במלֵא וחסֵר,
אוֹ שהוֹסיף בה מִבִפנים אפִלוּ אוֹת אחת הרי זוֹ פסוּלה.
4
מִנהג פשוּט שכוֹתבין על המזוּזה מִבחוּץ כנגד הרוח שבין פרשה וּפרשה 'שדי',
ואין בזה הפסֵד,
לפי שהוּא מִבחוּץ.
אבל אֵלוּ שכוֹתבין בה בִפנים שמוֹת מלאכים אוֹ שֵמוֹת קדוֹשים אוֹ פסוּק אוֹ חוֹתמוֹת הרי הֵן בִכלל מי שאין להן חֵלק לעוֹלם הבא,
שאֵלוּ הטִפשים,
לֹא די להם שבִטלוּ המִצוה,
אלא שעוֹשין מִצוה גדוֹלה שהיא יחוּד שמוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא ואהבתוֹ ועבוֹדתוֹ כאִלוּ היא קמיע להנית עצמן,
כמוֹ שעלה על לִבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העוֹלם.
5
וּמִצוה לִכתֹב "על הארץ" בשיטה אחרוֹנה,
בין ברֹאש השיטה בין באמצע השיטה.
ונהגוּ כל הסוֹפרים לִכתֹב אוֹתה בִשתים ועשרים שיטוֹת,
ו"על הארץ" ברֹאש שיטה אחרוֹנה.
ואֵלוּ הֵן האוֹתיוֹת שברֹאש כל שיטה ושיטה על הסֵדר:
"שמע", "יי",
"הדברים", "לבניך",
"וּבשכבך", "בין",
"והיה", "מצוּה",
"בכל", "יוֹרה",
"עֵשב", "פן",
"והִשתחויתם", "השמים",
"ואבדתם", "ושמתם",
"אֹתם", "אֹתם",
"בדרך", "וּבִשעריך",
"אשר", "על הארץ".
6
כשכוֹפלין אוֹתה גוֹללין אוֹתה מִסוֹף השיטה לִתחִלתה,
עד שתִמצֵא כשיִפתח הקוֹרֵא לִקרוֹת,
יקרא מֵרֹאש השיטה לסוֹפה.
ואחר שגוֹללה,
מכניסה בִשפוֹפרת של קנה אוֹ של עֵץ אוֹ של כל דבר,
וּמחבֵר אוֹתה אל מזוּזת הפתח במסמֵר,
אוֹ חוֹפֵר בִמזוּזת הפתח וּמכניס בה המזוּזה.
7
וקֹדם שיִקבענה בִמזוּזת הפתח,
מברֵך תחִלה:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לִקבֹע מזוּזה'.
ואינוֹ מברֵך בִשעת כתיבתה,
שקביעתה היא המִצוה.
8
תליה במקֵל פסוּלה,
שאין זוֹ קביעה.
הִניחה אחוֹרי הדלת לֹא עשה כלוּם.
חפר בִמזוּזת הפתח והִכניס המזוּזה כמוֹ נגר,
והוּא כִבריח הקרשים בטבעוֹת פסוּלה.
העמיק לה טפח פסוּלה.
חתך קנה והִכניס בוֹ מזוּזה,
ואחר כך חִבֵר הקנה אל קנים אחֵרים והעמיד מִן הכֹל מזוּזת הפתח פסוּלה,
מִפני שקדמה קביעת המזוּזה לעשית מזוּזת הפתח.
9
מזוּזת היחיד נִבדקת פעמים בשבוּע,
וּמזוּזת רבים פעמים ביוֹבֵל,
שמא נִקרעה מִמנה אוֹת אוֹ נִמחקה; מִפני שהיא קבוּעה בכתלים מרקבת.
10
הכֹל חיבין בִמזוּזה,
ואפִלוּ נשים ועבדים.
וּמחנכין את הקטנים לעשוֹת מזוּזה לבתיהם.
השוֹכֵר בית בחוּצה לארץ והדר בפוּנדק בארץ ישראֵל פטוּר מִן המזוּזה שלֹשים יוֹם.
אבל השוֹכֵר בית בארץ ישראֵל חיב במזוּזה מיד.
11
המשכיר בית לחבֵרוֹ על השוֹכֵר להביא מזוּזה ולִקבֹע אוֹתה,
אפִלוּ היה נוֹתֵן שכר על קביעתה,
מִפני שהמזוּזה חוֹבת הדר היא ואינה חוֹבת הבית.
וּכשהוּא יוֹצֵא לֹא יטלנה בידוֹ ויֵצֵא.
ואִם היה הבית לגוֹי הרי זה נוֹטלה כשיֵצֵא.