1
היכן מניחין התפִלין? של רֹאש מניחין אוֹתן על הקדקֹד,
שהוּא סוֹף השֵער שכנגד הפנים,
והוּא המקוֹם שמֹחוֹ של תינוֹק רוֹפֵס בוֹ.
וצריך לכוֵּן אוֹתן באמצע כדי שיִהיוּ בין העינים.
ויהיה הקשר בגֹבה העֹרף,
שהוּא סוֹף הגוּלגֹלת.
2
ושל יד קוֹשֵר אוֹתה על שמֹאלוֹ על הקִבוֹרית,
והוּא הבשר התוֹפֵח שבמרפֵק שבין פרק הכתֵף וּבין פרק הזרוֹע,
שנִמצא כשהוּא מדבֵק מרפקוֹ לִצלעיו תִהיה תפִלה כנגד לִבוֹ,
ונִמצא מקיֵם:
"והיוּ הדברים וכו' על לבבך" .
3
המניח תפִלה של יד על פס ידוֹ,
אוֹ של רֹאש על מִצחוֹ הרי זוֹ דרך המינוּת.
העוֹשה תפִלתוֹ עגוּלה כאגוֹז אין בה מִצוה כלל.
אִטֵר מניח תפִלין בימינוֹ,
שהיא לוֹ כִשמֹאל.
ואִם היה שוֹלֵט בִשתי ידיו מניח אוֹתה בִשמֹאלוֹ,
שהיא שמֹאל כל אדם.
וּמקוֹם קשירת התפִלין וּמקוֹם הנחתן מִפי השמוּעה למדוּם.
4
תפִלה של רֹאש אינה מעכבת של יד,
ושל יד אינה מעכבת של רֹאש,
מִפני שהֵן שתי מִצווֹת,
זוֹ לעצמה וזוֹ לעצמה.
וכיצד מברֵך עליהן? על של רֹאש מברֵך:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על מִצות תפִלין',
ועל של יד מברֵך:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להניח תפִלין'.
5
במה דברים אמוּרים? בשהִניח אחת מֵהן.
אבל אִם הִניח שתיהן מברֵך ברכה אחת,
'להניח תפִלין',
וקוֹשֵר של יד תחִלה ואחר כך מניח של רֹאש.
וּכשהוּא חוֹלֵץ חוֹלֵץ של רֹאש תחִלה ואחר כך חוֹלֵץ של יד.
6
מי שבֵרֵך 'להניח תפִלין' וקשר תפִלין של יד אסוּר לוֹ לספֵר,
ואפִלוּ להשיב שלוֹם לרבוֹ,
עד שיניח של רֹאש.
ואִם סח הרי זוֹ עבֵרה,
וצריך לברֵך ברכה שניה:
'על מִצות תפִלין',
ואחר כך מניח של רֹאש.
7
תפִלין, כל זמן שמניחן מברֵך עליהן,
אפִלוּ חלץ ולבש מֵאה פעמים ביוֹם.
וכל המִצווֹת כוּלן מברֵך עליהן קֹדם עשיתן.
לפיכך צריך לברֵך על התפִלין של יד אחר הנחה על הקִבוֹרית קֹדם קשירה,
שקשירתן זוֹ היא עשיתן.
8
כשחוֹלֵץ אדם תפִליו להצניען בכלי לֹא יניח של יד מִלמטה ושל רֹאש מִלמעלה,
מִפני שבשעה שהוּא רוֹצה ללבשן יפגע בשל רֹאש תחִלה,
ונִמצא שמניחה וּמוֹציא של יד,
לפי שאין לוֹבשין של רֹאש קֹדם לשל יד,
ואסוּר לוֹ לאדם להניח מִצוה ולעבֹר מִמנה למִצוה אחרת,
אלא מִצוה שתבֹא לידוֹ של אדם בתחִלה בה הוּא מִתעסֵק.
לפיכך צריך להניח של יד למעלה,
כדי שיִפגע בה תחִלה וילבש על הסֵדר.
9
כלי שהכינוֹ להניח בוֹ תפִלין והִניחן בוֹ נִתקדֵש,
ואסוּר להִשתמֵש בוֹ בדִברי חֹל.
הכינוֹ ולֹא הִניח בוֹ,
אוֹ שהִניח בוֹ עראי ולֹא הכינוֹ לֹא נִתקדֵש,
והרי הוּא חֹל כמוֹת שהיה.
ואסוּר לִתלוֹת את התפִלין,
בין ברצוּעה בין בתפִלה עצמה,
אבל תוֹלה הוּא את הכיס שהתפִלין מוּנחין בוֹ.
10
זמן הנחת תפִלין ביוֹם,
לֹא בלילה,
שנאמר: "מימים ימימה" .
"חוּקה" זוֹ היא מִצות תפִלין.
וכֵן שבתוֹת וימים טוֹבים אינן זמן תפִלין,
שנאמר: "והיוּ לך לאוֹת" ,
ושבתוֹת וימים טוֹבים הֵן עצמן אוֹת.
וּמֵאימתי זמן הנחתן? מִכדי שיִראה את חבֵרוֹ ברִחוּק ארבע אמוֹת ויכירֵהוּ,
עד שתִשקע החמה.
11
מי שהִניח תפִלין קֹדם שתִשקע החמה,
וחשֵכה והֵן עליו,
אפִלוּ הֵן עליו כל הלילה מוּתר.
ואין מוֹרין דבר זה ברבים,
אלא מלמדין את הכֹל שלֹא יניחוּ תפִלין עליהן,
אלא יחלצוּ אוֹתן מִשתִשקע החמה.
וכל המניח תפִלין לכתחִלה אחר שתִשקע החמה עוֹבֵר בלאו,
שנאמר: "ושמרת את החוּקה הזֹאת" וכו' .
12
היה בא בדרך וּתפִלין ברֹאשוֹ,
ושקעה עליו חמה מניח ידוֹ עליהן עד שהוּא מגיע לביתוֹ,
וחוֹלֵץ. היה יוֹשֵב בבית המִדרש וּתפִלין ברֹאשוֹ,
וקדש עליו היוֹם מניח ידוֹ עליהן עד שמגיע לביתוֹ.
ואִם יֵש בית סמוּך לחוֹמה שהֵן מִשתמרין בוֹ מניחן שם.
ואִם לֹא חלץ תפִליו מִששקעה החמה מִפני שלֹא היה לוֹ מקוֹם לשמרן,
ונִמצאוּ עליו כדי לשמרן מוּתר.
13
כל הפטוּר מִקרית שמע פטוּר מִן התפִלין.
קטן שיוֹדֵע לִשמֹר תפִליו אביו לוֹקֵח לוֹ תפִלין כדי לחנכוֹ במִצווֹת.
חוֹלי מֵעים,
וכל שאינוֹ יכוֹל לִשמֹר את נקביו אלא בצער פטוּר מִן התפִלין.
וכל הטמֵאין כוּלן חיבין בתפִלין כטהוֹרין.
מִצטעֵר וּמי שאין דעתוֹ נכוֹנה וּמיוּשבת עליו פטוּר מִן התפִלין,
שהמניח תפִלין אסוּר לוֹ להסיח דעתוֹ מֵהן.
כֹהנים בִשעת העבוֹדה,
וּלויִם בשעה שאוֹמרין שיר על הדוּכן,
וישראֵל בִשעת מעמדן במִקדש פטוּרין מִן התפִלה וּמִן התפִלין.
14
חיב אדם למשמֵש בִתפִליו כל זמן שהֵן עליו,
שלֹא יסיח דעתוֹ מֵהן אפִלוּ רגע אחד,
שקדוּשתן גדוֹלה מִקדוּשת הציץ,
שהציץ אין בוֹ אלא שֵם אחד,
ואֵלוּ יֵש בהן אחד ועשרים שֵם של יוֹ"ד הֵ"א בשל רֹאש,
וּכמוֹתן בשל יד.
16
היוּ תפִליו כרוּכין בידוֹ מוּתר לישן בהן אפִלוּ שֵנת קבע.
ואינוֹ אוֹכֵל בהן אלא אכילת עראי.
אבל אִם נִכנס לִסעוּדת קבע חוֹלצן וּמניחן על שוּלחנוֹ עד שיִטֹל ידיו,
ואחר כך יניחֵם,
ויברֵך על מזוֹנוֹ והוּא לבוּש בהן.
17
היה לבוּש תפִלין והוּצרך לבית הכִסֵא לֹא יניח תפִליו בחוֹרים הסמוּכין לִרשוּת הרבים ויכנֵס,
שמא יטלוּם עוֹברי דרכים.
כיצד יעשה? אפִלוּ הוּצרך להשתין מים חוֹלֵץ תפִליו ברִחוּק ארבע אמוֹת,
וגוֹללן בבִגדוֹ כמין סֵפר תוֹרה,
ואוֹחזן בימינוֹ כנגד לִבוֹ,
ויזהֵר שלֹא תֵצֵא רצוּעה מִתחת ידוֹ טפח,
ונִכנס ועוֹשה צרכיו.
וּכשיֵצֵא מרחיק ארבע אמוֹת מִבית הכִסֵא ולוֹבשן.
18
במה דברים אמוּרים? בבית הכִסֵא הקבוּע,
שאין ניצוֹצוֹת נוֹתזוֹת עליו.
אבל בית הכִסֵא עראי לֹא יכנֵס בהן כשהֵן גלוּלין,
אלא חוֹלצן ונוֹתנן לחבֵרוֹ לשמרן.
ואין מי רגלים כלין אפִלוּ בבית הכִסֵא הקבוּע אלא בישיבה.
ואִם היה עפר תוֹחֵח אפִלוּ בעמידה.
היה מקוֹם קשה יעמֹד בִמקוֹם מִדרוֹן,
כדי שלֹא ינתזוּ צִנוֹרוֹת עליו.
19
היה לבוּש בִתפִליו והוּצרך לבית הכִסֵא לעֵת ערב,
ולֹא נִשאר מִן היוֹם כדי ללבשן אחר שיֵצֵא לֹא יכנֵס בהן גלוּלין בבִגדוֹ,
ואפִלוּ להשתין מים בבית הכִסֵא הקבוּע.
אלא כיצד יעשה? חוֹלצן וּמניחן בכלין אִם היה בוֹ טפח,
אוֹ בִכלי שאינוֹ כלין אף על פי שאין בוֹ טפח,
ואוֹחֵז הכלי בידוֹ ונִכנס.
וכֵן אִם הוּצרך בלילה מניחן בִכלי,
ואוֹחֵז הכלי בידוֹ ונִכנס.
20
שכח ונִכנס לבית הכִסֵא והוּא לבוּש תפִלין מניח ידוֹ עליהן עד שיִגמֹר עמוּד רִאשוֹן,
ויוֹצֵא וחוֹלֵץ,
ואחר כך נִכנס ועוֹשה כל צרכיו; שאִם יפסיק בעמוּד רִאשוֹן,
בין בִגדוֹלים בין בִקטנים יבֹא לידי חלאים שיֵש בהן סכנה גדוֹלה.
21
שכח ושִמֵש מִטתוֹ בִתפִליו הרי זה לֹא יאחֹז לֹא ברצוּעה ולֹא בקציצה עד שיִטֹל ידיו ויטלֵם,
מִפני שהידים עסקניוֹת.
23
לֹא יהלֵך אדם בבית הקברוֹת וּתפִלין ברֹאשוֹ,
ואפִלוּ בתוֹך ארבע אמוֹת של מֵת אוֹ של קבר צריך לחלֹץ תפִליו,
עד שירחיק ארבע אמוֹת.
ולֹא ילבש אדם תפִלין עד שיכסה ערותוֹ וילבש בגדיו.
הנוֹשֵא משוֹי על רֹאשוֹ חוֹלֵץ תפִלין של רֹאש עד שיסיר המשוֹי.
אפִלוּ מִטפחת אסוּר להניח על הרֹאש שיֵש בוֹ תפִלין,
אבל צוֹנֵף הוּא מִצנפתוֹ על תפִליו.
24
בית שיֵש בוֹ תפִלין אוֹ סֵפר תוֹרה אסוּר לשמֵש בוֹ מִטתוֹ עד שיוֹציאֵם אוֹ יניחֵם בִכלי,
ויניח הכלי בִכלי אחֵר שאינוֹ כלין.
אבל אִם היה הכלי השֵני מזוּמן להן אפִלוּ היוּ עשרה כֵלים,
כִכלי אחד הֵם חשוּבין.
ואִם הִניחן כלי בתוֹך כלי מוּתר לוֹ להניחן תחת מראשוֹתיו בין כר לכסת שלֹא כנגד רֹאשוֹ כדי לשמרן,
ואפִלוּ אִשתוֹ עִמוֹ במִטה.
25
קדוּשת תפִלין קדוּשה גדוֹלה היא,
שכל זמן שתפִלין על רֹאשוֹ של אדם ועל זרוֹעוֹ הוּא ענו וירֵא,
ואינוֹ נִמשך בִשחוֹק וּבשיחה בטֵלה,
ואינוֹ מהרהֵר במחשבוֹת רעוֹת,
אלא מפנה לִבוֹ לדִברי האמת והצדק.
לפיכך צריך אדם להִשתדֵל לִהיוֹתן עליו כל היוֹם,
שמִצותן כך היא.
אמרוּ עליו על רב,
תלמיד רבֵנוּ הקדוֹש,
שכל ימיו לֹא ראוּהוּ שהלך ארבע אמוֹת בלֹא תוֹרה אוֹ בלֹא ציצית אוֹ בלֹא תפִלין.
26
אף על פי שמִצותן ללבשן כל היוֹם בִשעת תפִלה יתֵר מִן הכֹל.
אמרוּ חכמים:
כל הקוֹרֵא קרית שמע בלֹא תפִלין כאִלוּ מֵעיד עֵדוּת שקר בעצמוֹ.
וכל שאינוֹ מניח תפִלין עוֹבֵר בִשמוֹנה עשֵה,
שהרי בארבע הפרשיוֹת צִוּה על תפִלין של רֹאש ועל תפִלין של יד.
וכל הרגיל בתפִלין מאריך ימים,
שנאמר: "אדֹני עליהם יחיוּ" .