1
כיצד כוֹתבין את התפִלין? של רֹאש כוֹתבין ארבע הפרשיוֹת על ארבעה קלפים,
וגוֹללין כל אחד ואחד לבדוֹ,
וּמניחין אוֹתן בארבעה בתים שהֵן מחוּברין בעוֹר אחד.
ושל יד כוֹתבין את ארבע הפרשיוֹת בארבעה דפין על קלף אחד,
וגוֹללוֹ כמין סֵפר תוֹרה מִסוֹפוֹ לִתחִלתוֹ,
וּמניחוֹ בבית אחד.
2
וצריך להִזהֵר בפרשיוֹת,
שאִם עשה הסתוּמה פתוּחה אוֹ הפתוּחה סתוּמה פסלן.
ושלֹש הפרשיוֹת הרִאשוֹנוֹת כוּלן פתוּחוֹת,
וּפרשה אחרוֹנה,
שהיא 'והיה אִם שמֹע' סתוּמה.
3
וצריך להִזהֵר במלֵא וחסֵר,
עד שיִהיוּ ארבעתן כתוּבוֹת כמה שהֵן כתוּבוֹת בסֵפר תוֹרה הבדוּק,
שאִם כתב החסֵר מלֵא פסל,
עד שיִמחֹק היתֵר,
ואִם כתב המלֵא חסֵר פסל,
ואין לוֹ תקנה.
ואֵלוּ הֵן החסֵרוֹת והמלֵאוֹת שיֵש בארבע פרשיוֹת אֵלוּ:
8
וצריך להִזהֵר בתגין של אוֹתיוֹת,
והֵן כמוֹ זי"נין זקוּפוֹת על האוֹת שיֵש לה תג,
כמה שהֵן כתוּבין בסֵפר תוֹרה.
ואֵלוּ הֵן האוֹתיוֹת המתוּיגוֹת שבארבע פרשיוֹת האֵלוּ:
9
פרשה רִאשוֹנה יֵש בה אוֹת אחת בִלבד,
והיא מי"ם סתוּמה של "מימים" עליה שלֹשה זי"נין.
פרשה שניה יֵש בה חמֵש אוֹתיוֹת,
וכל אחת מֵהן הֵ"א,
ועל כל הֵ"א מֵחמִשתן ארבעה זי"נין,
והֵן: הֵ"א של "וּנתנה",
והֵ"א רִאשוֹנה ואחרוֹנה של "כי הִקשה",
והֵ"א של "ויהרֹג",
והֵ"א של "ידכה".
פרשה שלישית יֵש בה חמֵש אוֹתיוֹת,
ואֵלוּ הֵן:
קוֹ"ף של "וּבקוּמך" יֵש עליה שלֹשה זי"נין,
וקוֹ"ף של "וּקשרתם" יֵש עליה שלֹשה זי"נין,
וטי"ת טי"ת פֵ"א של "לטֹטפֹת" על כל אוֹת מִשלשתן ארבעה ארבעה זי"נין.
פרשה רביעית יֵש בה חמֵש אוֹתיוֹת,
ואֵלוּ הֵן:
פֵ"א של "ואספת" יֵש עליה שלֹשה זי"נין,
ותא"ו של "ואספת" יֵש עליה זי"ן אחד,
וטי"ת טי"ת פֵ"א של "לטוֹטפֹת" על כל אחת מִשלשתן ארבעה ארבעה זי"נין.
כל האוֹתיוֹת המתוּיגוֹת שֵש עשרֵה.
ואִם לֹא עשה התגין,
אוֹ הוֹסיף וגרע בהן לֹא פסל.
10
הלוֹקֵח תפִלין מִמי שאינוֹ מוּמחה צריך לבדקן.
לקח מִמנוּ מֵאה קציצוֹת בוֹדֵק מֵהן שלֹש קציצוֹת:
אוֹ שתים של רֹאש ואחת של יד אוֹ שתים של יד ואחת של רֹאש:
אִם מצאן כשֵרים הוּחזק זה האיש,
והרי כוּלם כשֵרים,
ואין השאר צריך בדיקה; ואִם לקחן צבתים צבתים כוּלן צריכוֹת בדיקה,
שחזקת הצבתים מֵאנשים הרבֵה לקוּחים.
11
הכוֹתֵב תפִלין בִכתב ידוֹ,
אוֹ שלקחן מִן המוּמחה אוֹ מִשאר אדם,
וּבדקם והחזירם לעוֹרן אינוֹ צריך לבדקן פעם אחֵר,
ואפִלוּ אחר כמה שנים; כל זמן שחִפוּין שלֵם הרי הֵן בחזקתן,
ואין חוֹששין להן שמא נִמחקה אוֹת מִתוֹכן אוֹ נִקבה.
הִלֵל הזקֵן היה אוֹמֵר:
'אֵלוּ מִשל אבי אִמא'.