:
1
ארבע פרשיוֹת אֵלוּ,
שהֵן 'קדש לי' וּ'והיה כי יבִאך' שבסֵפר 'אֵלה שמוֹת',
וּ'שמע' וּ'והיה אִם שמֹע' הֵן שנִכתבוֹת בִפני עצמן,
וּמחפין אוֹתן בעוֹר,
ונִקראין תפִלין.
וּמניחין אוֹתן על הרֹאש וקוֹשרין אוֹתן על היד.
ואפִלוּ קוֹצוֹ של אוֹת אחת מֵארבע הפרשיוֹת מעכֵב את כוּלן מִן התוֹרה,
עד שיִהיוּ נִכתבוֹת שלֵמוֹת כתִקנן.
3
עשרה דברים יֵש בתפִלין,
כוּלן הלכה למֹשה מִסיני וכוּלם מעכבין.
לפיכך, אִם שִנה באחד מֵהן הרי התפִלין פסוּלוֹת.
שנים מֵהן בִכתיבתן,
וּשמוֹנה בחִפוּין וּקשירת רצוּעוֹתיהן.
ואֵלוּ הֵן השנים שבִכתיבתן:
שכוֹתבין אוֹתן בִדיוֹ,
ושיִהיוּ נִכתבוֹת על הקלף.
4
כיצד מעשֵה הדיוֹ? מקבצין העשן של שמנים אוֹ של זפת ושעוה וכיוֹצֵא בהן,
וגוֹבלין אוֹתוֹ בִשרף האילן וּבִמעט דבש,
ולוֹתתין אוֹתוֹ הרבֵה,
ודכין אוֹתוֹ עד שיֵעשה רקיקין,
וּמיבשין אוֹתוֹ וּמצניעין אוֹתוֹ.
וּבִשעת כתיבה שוֹרֵהוּ במי עפצא וכיוֹצֵא בוֹ וכוֹתֵב בוֹ,
שאִם תִמחקנוּ ימחֵק.
וזה הוּא הדיוֹ שמִצוה מִן המוּבחר לִכתֹב בוֹ ספרים תפִלין וּמזוּזוֹת.
ואִם כתב שלשתן במי עפצא וקלקנתוֹס,
שהוּא עוֹמֵד ואינוֹ נִמחק כשֵרים.
5
אִם כֵן,
מה מִעטה ההלכה שנאמרה למֹשה מִסיני שיִהיוּ כוֹתבין בִדיוֹ? למעֵט שאר מיני צִבעוֹנים,
כגוֹן האדֹם והירֹק וכיוֹצֵא בהן,
שאִם כתב בִספרים אוֹ בִתפִלין אוֹ בִמזוּזוֹת אפִלוּ אוֹת אחת בִשאר מיני צִבעוֹנין אוֹ בזהב הרי אֵלוּ פסוּלין.
6
שלֹשה עוֹרוֹת הֵן:
גויל, וּקלף,
ודוּכסוּסטוֹס. כיצד? לוֹקחין עוֹר הבהֵמה אוֹ עוֹר החיה,
וּמעבירין שֵער מִמנוּ תחִלה,
ואחר כך מוֹלחין אוֹתוֹ במלח,
ואחר כך מעבדין אוֹתוֹ בקמח,
ואחר כך בעפצא וכיוֹצֵא בוֹ מִדברים שמקבצין את העוֹר וּמחזקין אוֹתוֹ,
וזה הוּא הנִקרא גויל.
7
ואִם לקחוּ העוֹר אחר שהעבירוּ שערוֹ וחִלקוּ אוֹתוֹ בעביוֹ לִשנים כמוֹ שהעבדנין עוֹשין,
עד שיֵעשה שני עוֹרוֹת:
אחד דק,
והוּא שמִמוּל השֵער,
ואחד עבה,
והוּא שמִמוּל הבשר,
ועִבדוּ אוֹתן במלח ואחר כך בקמח ואחר כך בעפצא וכיוֹצֵא בוֹ זה החֵלק שמִמוּל השֵער נִקרא דוּכסוּסטוֹס,
וזה שמִמוּל הבשר נִקרא קלף.
8
הלכה למֹשה מִסיני שיִהיוּ כוֹתבין סֵפר תוֹרה על הגויל,
וכוֹתבין בִמקוֹם השֵער; ושיִהיוּ כוֹתבין התפִלין על הקלף,
וכוֹתבין בִמקוֹם הבשר; ושיִהיוּ כוֹתבין המזוּזה על דוּכסוּסטוֹס,
וכוֹתבין בִמקוֹם השֵער.
וכל הכוֹתֵב בקלף בִמקוֹם שֵער אוֹ שכתב בגויל וּבדוּכסוּסטוֹס בִמקוֹם בשר פסל.
9
אף על פי שכך היא הלכה מִסיני,
אִם כתב סֵפר תוֹרה על הקלף כשֵר,
ולֹא נאמר גויל אלא למעֵט הדוּכסוּסטוֹס,
שאִם כתב עליו הסֵפר פסוּל.
וכֵן אִם כתב המזוּזה על הקלף אוֹ על הגויל כשֵרה,
לֹא נאמרה על הדוּכסוּסטוֹס,
אלא למִצוה.
10
אין כוֹתבין ספרים וּתפִלין וּמזוּזוֹת על גבי עוֹר בהֵמה טמֵאה וחיה ועוֹף הטמֵאין,
אבל כוֹתבין על גבי עוֹר בהֵמה וחיה ועוֹף הטהוֹרים,
ואפִלוּ נבֵלוֹת וּטרֵפוֹת שלהן.
ואין כוֹתבין על גבי עוֹר הדג הטהוֹר,
מִפני הזוּהמה,
שאין זוּהמתוֹ פוֹסקת בעבדה.
11
גויל של סֵפר תוֹרה וּקלף של תפִלין אוֹ של סֵפר תוֹרה צריך לעבֵד אוֹתן לִשמן,
ואִם עִבדן שלֹא לִשמן פסוּלין.
לפיכך, אִם עִבדן הגוֹי פסוּלין,
ואף על פי שאמרנוּ לוֹ לעבֵד עוֹר זה לשֵם הסֵפר אוֹ לשֵם התפִלין,
שהגוֹי על דעת עצמוֹ הוּא עוֹשה,
לֹא על דעת השוֹכֵר אוֹתוֹ.
לפיכך, כל דבר שצריך מעשה לִשמוֹ,
אִם עשהוּ הגוֹי פסוּל.
וּמזוּזה אינה צריכה עבדה לִשמה.
12
הלכה למֹשה מִסיני שאין כוֹתבין סֵפר תוֹרה ולֹא מזוּזה,
אלא בשִרטוּט.
אבל תפִלין אינן צריכין שִרטוּט,
לפי שהֵן מחוּפין.
וּמוּתר לִכתֹב תפִלין וּמזוּזוֹת שלֹא מִן הכתב,
שהכֹל גוֹרסין פרשיוֹת אֵלוּ.
אבל סֵפר תוֹרה אסוּר לִכתֹב בוֹ אפִלוּ אוֹת אחת שלֹא מִן הכתב.
13
סֵפר תוֹרה תפִלין וּמזוּזוֹת שכתבן מין ישרפוּ.
כתבן גוֹי אוֹ ישראֵל משוּמד אוֹ מוֹסֵר אוֹ עבד אוֹ אִשה אוֹ קטן הרי אֵלוּ פסוּלין,
ויגנזוּ, שנאמר:
"וּקשרתם... וּכתבתם" כל שמוּזהר על הקשירה וּמאמין בה,
הוּא שכוֹתֵב.
נִמצאוּ ביד מין ואין ידוּע מי כתבן יגנזוּ.
נִמצאוּ ביד גוֹי כשֵרים.
ואין לוֹקחין ספרים תפִלין וּמזוּזוֹת מִן הגוֹים ביתֵר על דמיהן,
שלֹא להרגיל אוֹתם לגנבם וּלגזלם.
15
הכוֹתֵב סֵפר תוֹרה תפִלין וּמזוּזה,
וּבִשעת כתיבה לֹא היתה לוֹ כוּנה,
וכתב אזכרה מִן האזכרוֹת שבהן שלֹא לִשמן פסוּלין.
לפיכך, הכוֹתֵב את השֵם,
אפִלוּ מלך ישראֵל שוֹאֵל בִשלוֹמוֹ לֹא ישיבנוּ.
היה כוֹתֵב שנים שלֹשה שֵמוֹת הרי זה מפסיק ביניהן וּמֵשיב.
16
הטוֹבֵל את הקוּלמוֹס לִכתֹב את השֵם לֹא יתחיל מֵאוֹתוֹ השֵם,
אבל מתחיל הוּא מֵאוֹת שלפניו.
שכח לִכתֹב את השֵם תוֹלה אוֹתוֹ בין השיטוֹת.
אבל מִקצת השֵם בשיטה וּמִקצתוֹ תלוּי פסוּל.
וּבִשאר התֵבוֹת,
אִם שכח כוֹתֵב מִקצת התֵבה בשיטה וּמִקצתה למעלה.
במה דברים אמוּרים? בסֵפר תוֹרה.
אבל בִמזוּזוֹת וּתפִלין אין תוֹלין בהן אפִלוּ אוֹת אחת,
אלא אִם שכח אפִלוּ אוֹת אחת גוֹנֵז מה שכתב וכוֹתֵב אחרת.
וּמוּתר לִכתֹב את השֵם על מקוֹם הגרד ועל מקוֹם המחק בכוּלם.
17
כוֹתבי ספרים תפִלין וּמזוּזוֹת אסוּר להם להפֹך את היריעה על פניה,
אלא פוֹרֵס עליה בגד אוֹ כוֹפלה.
18
סֵפר תוֹרה תפִלין וּמזוּזה שאמר הסוֹפֵר אחר שיצאוּ מִתחת ידוֹ:
'לֹא כתבתי האזכרוֹת שבהן לִשמן' אינוֹ נאמן לפסלן,
אבל נאמן להפסיד כל שכרוֹ.
ולמה אינוֹ נאמן לפסלן? שמא לֹא נִתכוֵּן אלא להפסיד על הלוֹקֵח אוֹ על זה ששכרוֹ,
ודִמה שאינוֹ הוּא מפסיד באמירה זוֹ אלא שכר האזכרוֹת.
לפיכך, אִם אמר:
'סֵפר זה' אוֹ 'תפִלין אֵלוּ',
'עוֹרוֹת שלהן אינן מעוּבדוֹת לִשמן' מִתוֹך שנאמן להפסיד שכרוֹ,
נאמן לפסלן,
שהרי הכֹל יוֹדעין שאִם אין העוֹרוֹת מעוּבדים לִשמן,
אין לכוּלוֹ שכר.
19
אין כוֹתבין תפִלים וּמזוּזוֹת אלא בִכתב אשוּרי.
והִתירוּ בספרים לכתבן אף ביוני בִלבד.
וּכבר נִשתקע יוני מִן העוֹלם ונִשתבֵש ואבד,
לפיכך אין כוֹתבין היוֹם שלשתן אלא אשוּרי.
וצריך להִזהֵר בִכתיבתן כדי שלֹא תִדבק אוֹת לאוֹת,
שכל אוֹת שאין העוֹר מקיף לה מֵארבע רוּחוֹתיה פסוּלה.
וכל אוֹת שאין התינוֹק שאינוֹ לֹא חכם ולֹא סכל יכוֹל לִקרוֹתה פסוּלה.
לפיכך צריך להִזהֵר בצוּרוֹת האוֹתיוֹת,
שלֹא תִדמה היוֹ"ד לוא"ו ולֹא וא"ו ליוֹ"ד,
ולֹא כ"ף לבי"ת ולֹא בי"ת לכ"ף,
ולֹא דא"ל לרי"ש ולֹא רי"ש לדא"ל,
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן,
עד שירוּץ הקוֹרֵא בהן.
20
עוֹר שהיה נקוּב לֹא יכתֹב על גבי הנקב.
וכל נקב שהדיוֹ עוֹברת עליו אינוֹ נקב,
וּמוּתר לִכתֹב עליו.
לפיכך מוּתר לִכתֹב על עוֹר העוֹף שנִתעבֵד.
נִקב העוֹר אחר שנִכתבוּ:
אִם נִקב בתוֹך האוֹת,
כגוֹן תוֹך הֵ"א אוֹ תוֹך מי"ם וכֵן בִשאר אוֹתיוֹת כשֵר; נִקב בירֵך של אוֹת עד שנִפסקה:
אִם נִשתייר מִמנה מלֹא אוֹת קטנה כשֵר,
והוּא שלֹא תִדמה לאוֹת אחרת; ואִם לֹא נִשתיֵר מִמנה מלֹא אוֹת קטנה פסוּלה.