1
המוֹכֵר את עבדוֹ לגוֹים יצא בן חֹרין,
וכוֹפין את רבוֹ לחזֹר ולִקנוֹתוֹ מיד הגוֹים עד עשרה בדמיו,
וכוֹתֵב לוֹ גֵט שִחרוּר,
ויֵצֵא. ואִם לֹא רצה הגוֹי למכרוֹ אפִלוּ בעשרה בדמיו אין מחיבין אוֹתוֹ יתֵר.
וּקנס זה אין גוֹבין אוֹתוֹ ודנין בוֹ אלא בית דין מוּמחין.
ואִם מֵת המוֹכֵר אין קוֹנסין את היוֹרֵש להחזיר העבד וּלשחררוֹ.
2
לוה על עבדוֹ מִן הגוֹי:
אִם קבע לוֹ זמן ואמר לוֹ:
'אִם הִגיע זמן פלוֹני ולֹא אחזיר לך,
תִקנה גוּף עבד זה' הרי זה יצא לחֵרוּת מיד; ואִם אמר לוֹ:
'תִקנה מעשֵה ידיו' לֹא יצא לחֵרוּת.
:גבהוּ הגוֹי בחוֹבוֹ,
אוֹ שבאוּ על האדוֹן מצֵרין וּבִקשוּ להרגוֹ וּפדה עצמוֹ מידן בעבדוֹ לֹא יצא לחֵרוּת,
מִפני שנִלקח מִמנוּ שלֹא לִרצוֹנוֹ.
3
מכר עבדוֹ לאחד מֵעבדי המלך אוֹ מִגדוֹליו,
אף על פי שהוּא מִתירֵא מֵהן יצא העבד לחֵרוּת,
מִפני שהיה יכוֹל לפיסוֹ בממוֹן אחֵר.
4
מכרוֹ לגוֹי לִשלֹשים יוֹם,
מכרוֹ חוּץ מִמלאכתוֹ,
חוּץ מִן המִצווֹת,
חוּץ מִשבתוֹת וימים טוֹבים הרי זה ספֵק אִם נִשתחרֵר אוֹ לֹא נִשתחרֵר; לפיכך,
אִם תפס העבד כדי דמיו לרבוֹ כדי שיֵצֵא בהן לחֵרוּת מיד הגוֹי אין מוֹציאין מידוֹ.
5
אחד המוֹכֵר עבדוֹ לגוֹי עוֹבֵד עבוֹדה זרה אוֹ שמכרוֹ לגֵר תוֹשב,
אפִלוּ לכוּתי הרי זה יצא לחֵרוּת.
מכרוֹ לישראֵל משוּמד הרי זה ספֵק; לפיכך,
אִם תפס כדי דמיו מֵרבוֹ רִאשוֹן כדי לצֵאת בהן מיד המשוּמד אין מוֹציאין מידוֹ.
6
המוֹכֵר עבדוֹ לחוּצה לארץ יצא בן חֹרין,
וכוֹפין את רבוֹ השֵני לִכתֹב לוֹ גֵט שִחרוּר,
ואבדוּ הדמים.
וּמִפני מה קנסוּ כאן הלוֹקֵח לבדוֹ? שאִלוּ לֹא לקח זה,
לֹא יצא העבד לחוּצה לארץ.
והמוֹכֵר עבדוֹ לסוּריא,
ואפִלוּ לעכוֹ כמוֹכֵר לחוּצה לארץ.
7
בן בבל שנשא אִשה בארץ ישראֵל,
ודעתוֹ לחזֹר,
והִכניסה לוֹ עבדים וּשפחוֹת הרי אֵלוּ ספֵק אִם הֵן כמי שמכרה אוֹתן לחוּצה לארץ,
הוֹאיל ויֵש לוֹ הפֵרוֹת,
אוֹ אינן כִמכוּרין לוֹ,
שהרי הגוּף שלה.
8
עבד שיצא אחר רבוֹ לסוּריא,
וּמכרוֹ שם אִבֵד את זכוּתוֹ.
במה דברים אמוּרים? בשיצא רבוֹ על מנת שלֹא לחזֹר לארץ ישראֵל.
אבל אִם דעת רבוֹ לחזֹר,
ויצא אחריו,
וּמכרוֹ שם יצא לחֵרוּת,
וכוֹפין את הלוֹקֵח לשחרֵר.
9
עבד שאמר לעלוֹת לארץ ישראֵל כוֹפין את רבוֹ לעלוֹת עִמוֹ,
אוֹ ימכֹר אוֹתוֹ למי שיעלֵהוּ לשם.
רצה האדוֹן לצֵאת לחוּצה לארץ אינוֹ יכוֹל להוֹציא את עבדוֹ עד שיִרצה העבד.
ודין זה בכל זמן,
ואפִלוּ בזמן הזה,
שהארץ ביד גוֹים.
10
עבד שברח מִחוּצה לארץ לארץ ישראֵל אין מחזירין אוֹתוֹ לעבדוּת,
ועליו נאמר בתוֹרה:
"לֹא תסגיר עבד אל אדֹניו" .
ואוֹמרין לרבוֹ שיִכתֹב לוֹ גֵט שִחרוּר,
ויכתֹב עליו שטר חוֹב בדמיו עד שתשיג ידוֹ ויתֵן לוֹ.
ואִם לֹא רצה האדוֹן לשחררוֹ מפקיעין בית דין את שִעבוּדוֹ מֵעליו,
ויֵלֵך לוֹ.
11
עבד זה שברח לארץ הרי הוּא גֵר צדק,
והוֹסיף לוֹ הכתוּב אזהרה אחרת למי שמוֹנה אוֹתוֹ,
מִפני שהוּא שפל רוּח יתֵר מִן הגֵר,
וצִוּה עליו,
שנאמר: "עִמך יֵשֵב בקִרבך וכו' בטוֹב לוֹ לֹא תוֹננוּ" זוֹ הוֹנית דברים.
:נִמצֵאת למֵד שהמוֹנה את הגֵר הזה עוֹבֵר בִשלֹשה לאוין:
מִשוּם: "ולֹא תוֹנוּ איש את עמיתוֹ" ,
וּמִשוּם: "וגֵר לֹא תוֹנה" ,
וּמִשוּם: "לֹא תוֹננוּ" .
וכֵן עוֹבֵר מִשוּם:
"ולֹא תִלחצנוּ" ,
כמוֹ שבֵארנוּ בעִנין הוֹניה.
12
הקוֹנה עבד מִן הגוֹי סתם,
ולֹא רצה למוּל וּלקבֵל מִצווֹת העבדים מגלגלין עִמוֹ כל שנים עשר חֹדש; אִם לֹא רצה חוֹזֵר וּמוֹכרוֹ לגוֹים אוֹ לחוּצה לארץ.
ואִם הִתנה העבד עליו בתחִלה שלֹא ימוּל הרי זה מוּתר לקימוֹ כל זמן שיִרצה בגיוּתוֹ,
וּמוֹכרוֹ לגוֹים אוֹ לחוּצה לארץ.
:וכֵן עבד שמל וטבל לשֵם עבדוּת,
ואחר כך הִפיל עצמוֹ לִגיסוֹת,
ואין רבוֹ יכוֹל להוֹציאוֹ לֹא בדיני ישראֵל ולֹא בדיני אוּמוֹת העוֹלם הרי זה מוּתר לוֹ לִטֹל דמיו מִן הגוֹים,
וכוֹתֵב וּמעלה בערכיוֹת שלהם,
מִפני שהוּא כמציל מידם.
13
המפקיר עבדוֹ יצא לחֵרוּת,
וצריך גֵט שִחרוּר.
ואִם מֵת האדוֹן שהִפקיר היוֹרֵש כוֹתֵב לוֹ גֵט שִחרוּר.
14
עבד שברח מִבית האסוּרים,
אִם נִתיאֵש מִמנוּ רבוֹ יצא לחֵרוּת,
וכוֹפין את רבוֹ וכוֹתֵב לוֹ גֵט שִחרוּר.
15
עבד שנִשבה:
אִם נִתיאֵש מִמנוּ רבוֹ רִאשוֹן,
כל הפוֹדה אוֹתוֹ לשֵם עבד ישתעבֵד בוֹ והרי הוּא שלוֹ; ואִם פדהוּ לשֵם בן חֹרין הרי זה בן חֹרין; ואִם לֹא נִתיאֵש מִמנוּ רבוֹ רִאשוֹן הרי הפוֹדה אוֹתוֹ לשֵם עבד נוֹטֵל פִדיוֹנוֹ מֵרבוֹ וחוֹזֵר לרבוֹ; ואִם פדהוּ לשֵם בן חֹרין חוֹזֵר לרבוֹ הרִאשוֹן בלֹא כלוּם.
16
עבד שעשהוּ רבוֹ הפוֹתיקי לבעל חוֹבוֹ ושִחררוֹ הרי זה משוּחרר,
וכוֹפין את בעל חוֹב לשחררוֹ גם הוּא,
מִפני תִקוּן העוֹלם,
שלֹא יפגע בוֹ לאחר זמן ויֹאמר לוֹ:
'עבדי אתה'.
17
עבד שהִשיאוֹ רבוֹ בת חֹרין,
אוֹ שהִניח לוֹ רבוֹ תפִלין ברֹאשוֹ,
אוֹ שאמר לוֹ רבוֹ לִקרוֹת שלֹשה פסוּקים בסֵפר תוֹרה בִפני הצִבוּר,
וכל כיוֹצֵא באֵלוּ הדברים שאין חיב בהן אלא בן חֹרין יצא לחֵרוּת,
וכוֹפין את רבוֹ לִכתֹב לוֹ שטר שִחרוּר.
:וכֵן אִם נדר נדר שכוֹפין עליו את העבדים,
כמוֹ שבֵארנוּ בִנדרים,
ואמר לוֹ רבוֹ:
'מוּפר לך' יצא לחֵרוּת,
שכיון שלֹא כפה אוֹתוֹ במקוֹם שיֵש לוֹ לִכפוֹתוֹ,
גִלה דעתוֹ שהִפקיע שִעבוּדוֹ.
:מִכאן אני אוֹמֵר,
שהמשחרֵר עבדוֹ בכל לשוֹן,
והוֹציא דברים מִפיו שמשמען שלֹא נִשאר לוֹ עליו שִעבוּד כלל ושגמר בלִבוֹ לדבר זה שאינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ,
וכוֹפין אוֹתוֹ לִכתֹב גֵט שִחרוּר אף על פי שעדין לֹא כתב.
:אבל אִם לוה מֵעבדוֹ,
אוֹ שעשהוּ אפִטרוֹפוֹס,
אוֹ שהִניח תפִלין בִפני רבוֹ,
אוֹ קרא שלֹשה פסוּקים בבית הכנסת בִפני רבוֹ,
ולֹא מִחה בוֹ לֹא יצא לחֵרוּת.
18
ואסוּר לאדם ללמֵד את עבדוֹ תוֹרה.
ואִם לִמדוֹ לֹא יצא לחֵרוּת.
19
הלוֹקֵח עבד מִן הגוֹי,
וקדם העבד וטבל בִפני רבוֹ לשֵם בן חֹרין יצא לחֵרוּת; ושלֹא בִפני רבוֹ צריך לפרֵש,
לפיכך צריך רבוֹ לתקפוֹ במים.
20
ישראֵל שתקף בגוֹי קטן אוֹ שמצא תינוֹק גוֹי,
והִטבילוֹ לשֵם גֵר הרי זה גֵר; לשֵם עבד הרי זה עבד; לשֵם בן חֹרין הרי זה בן חֹרין.
21
גֵר שקדמוּ שִפחוֹתיו ועבדיו וטבלוּ בפניו קנוּ עצמן בני חֹרין.