1
"כפֹת תמרים" האמוּרוֹת בתוֹרה הֵן חריוֹת של דקל כשיִצמחוּ קֹדם שיִתפרדוּ העלין לכאן וּלכאן,
אלא כשיִהיה כמוֹ שרביט,
והוּא הנִקרא לוּלב.
2
"פרי עֵץ הדר" האמוּר בתוֹרה הוּא אתרוֹג.
ו"ענף עֵץ עבֹת" האמוּר בתוֹרה הוּא ההדס שעליו חוֹפין את עֵצוֹ,
כגוֹן שיִהיוּ שלֹשה עלין אוֹ יתֵר על כֵן בגִבעוֹל אחד.
אבל אִם היוּ שני העלין בשוה זה כנגד זה,
והעלה השלישי למעלה מֵהן אין זה עבוֹת,
אבל נִקרא הדס שוֹטה.
3
"ערבי נחל" האמוּרוֹת בתוֹרה אינן כל דבר הגדֵל על הנחל,
אלא מין ידוּע הוּא הנִקרא ערבי נחל,
עלה שלוֹ משוּך וּפיו חלק וקנה שלוֹ אדֹם,
וזה הוּא הנִקרא ערבה.
ורֹב מין זה גדֵל על הנחלים,
לכך נאמר "ערבי נחל".
ואפִלוּ היה גדֵל במִדבר אוֹ בהרים כשֵר.
4
ויֵש מין אחֵר דוֹמה לערבה,
אלא שעלה שלוֹ עגֹל וּפיו דוֹמה למסר וקנה שלוֹ אינוֹ אדֹם,
וזה הוּא הנִקרא צפצפה,
והיא פסוּלה.
ויֵש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק,
ואינוֹ כמסר,
אלא יֵש בוֹ תלמים קטנים עד מאֹד כמוֹ פי מגל קטן,
וזה כשֵר.
וכל הדברים האֵלוּ,
מִפי השמוּעה מִמֹשה רבֵנוּ נִתפרשוּ.
5
ארבעה מינין אֵלוּ מִצוה אחת הֵן,
וּמעכבין זה את זה,
וכוּלן נִקראין מִצות לוּלב.
ואין פוֹחתין מֵהן ואין מוֹסיפין עליהן.
ואִם לֹא נִמצא אחד מֵהן אין מביאין תחתיו מין אחֵר הדוֹמה לוֹ.
6
מִצוה מִן המוּבחר לאגֹד לוּלב והדס וערבה,
ולעשוֹת שלשתן אגוּדה אחת.
וּכשהוּא נוֹטלן לצֵאת בהן מברֵך תחִלה 'על נטילת לוּלב',
הוֹאיל וכוּלן סמוּכין לוֹ,
ואחר כך נוֹטֵל האגוּדה הזֹאת בימינוֹ ואתרוֹג בִשמֹאלוֹ.
ונוֹטלן דרך גדילתן,
שיִהיוּ עִקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר.
ואִם לֹא אגדן,
וּנטלן אחד אחד יצא,
והוּא שיִהיוּ ארבעתן מצוּיין אצלוֹ.
אבל אִם לֹא היה לוֹ אלא מין אחד אוֹ שחסרוּ מין אחד לֹא יטֹל עד שיִמצא השאר.
7
כמה נוֹטֵל מֵהן? לוּלב אחד,
ואתרוֹג אחד,
וּשני בדי ערבה,
וּשלֹשה בדי הדס.
ואִם רצה להוֹסיף בהדס כדי שיִהיה אגוּדה גדוֹלה מוֹסיף,
ונוֹי מִצוה הוּא.
אבל שאר המינין אין מוֹסיפין על מִנינן ואין גוֹרעין מֵהן.
ואִם הוֹסיף אוֹ גרע לֹא פסל.
8
כמה שִעוּר אֹרך כל מין מֵהן? לוּלב אין פחוּת מֵארבעה טפחים,
ואִם היה ארֹך כל שהוּא כשֵר,
וּמדידתוֹ מִשִדרוֹ בִלבד,
לֹא מֵרֹאש העלין.
והדס וערבה אין פחוּת מִשלֹשה טפחים,
ואִם היוּ ארוּכין כל שהֵן כשֵרים.
ואפִלוּ אין בכל בד וּבד אלא שלֹשה עלין לחין כשֵר,
והוּא שיִהיוּ ברֹאש הבד.
ואִם אגד הלוּלב צריך שיִהיה שִדרוֹ של לוּלב יוֹצֵא מִן ההדס והערבה טפח אוֹ יתֵר.
ושִעוּר אתרוֹג אין פחוּת מִכביצה,
ואִם היה גדוֹל כל שהוּא כשֵר.
9
מִשיגביה ארבעה מינין אֵלוּ,
בין שהִגביהן כאחת בין בזה אחר זה,
בין בימין בין בִשמֹאל יצא.
והוּא שיגביהֵן דרך גדילתן,
אבל שלֹא דרך גדילתן לֹא יצא.
וּמִצוה כהִלכתה שיגביה אגוּדה של שלֹשה מינין בימין ואתרוֹג בִשמֹאל,
ויוֹליך ויביא ויעלה ויוֹריד וינענֵע הלוּלב שלֹשה פעמים בכל רוּח ורוּח.
10
כיצד? מוֹליך,
וּמנענֵע רֹאש הלוּלב שלֹשה פעמים; וּמֵביא,
וּמנענֵע רֹאש הלוּלב שלֹשה פעמים; וכֵן בעליה וירידה.
והיכן מוֹליך וּמֵביא? בִשעת קריאת ההלֵל,
ב"הוֹדוּ ליי" תחִלה וסוֹף ,
וּב"אנא יי הוֹשיעה נא" .
וכל היוֹם כשֵר לִנטילת לוּלב,
ואינוֹ נִטל בלילה.
11
עשה לאגוּדה זוֹ גימוֹן של כסף ושל זהב,
אוֹ שכרך עליה סדין וּנטלה יצא,
לקיחה על ידי דבר אחֵר שמה לקיחה.
והוּא שיִהיה דרך כבוֹד ודרך הִדוּר,
שכל שהוּא לנאוֹתוֹ אינוֹ חוֹצֵץ.
אבל אִם נתן את המינין האֵלוּ בעציץ אוֹ בִקדֵרה וּנטלה לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ.
12
אגד את הלוּלב עִם ההדס והערבה,
והִבדיל בין הלוּלב וּבין ההדס במטלית וכיוֹצֵא בה הרי זה חוֹצֵץ.
הִבדיל ביניהן בעלי הדס אינוֹ חוֹצֵץ,
שמין במינוֹ אינוֹ חוֹצֵץ.
ויֵש לוֹ לאגֹד את הלוּלב בחוּט אוֹ בִמשיחה וכל מין שיִרצה,
הוֹאיל ואין אגידתוֹ מעכבת.
13
מִצות לוּלב להִנטֵל ביוֹם הרִאשוֹן של חג בִלבד בכל מקוֹם וּבכל זמן ואפִלוּ בשבת,
שנאמר: "וּלקחתם לכם ביוֹם הרִאשוֹן" .
וּבמִקדש לבדוֹ נוֹטלין אוֹתוֹ בכל יוֹם ויוֹם מִשִבעת ימי החג,
שנאמר: "וּשמחתם לִפני יי אלֹהיכם שִבעת ימים" .
חל יוֹם השבת לִהיוֹת בתוֹך ימי החג אינוֹ נִטל בשבת,
גזֵרה שמא יוֹליכנוּ בידוֹ ארבע אמוֹת בִרשוּת הרבים,
כמוֹ שגזרנוּ בשוֹפר.
14
ולמה לֹא גזרוּ גזֵרה זוֹ ביוֹם הרִאשוֹן? מִפני שהוּא מִצוה מִן התוֹרה,
ואפִלוּ בגבוּלין,
נִמצא שאין דינוֹ ודין שאר הימים שוה,
שבִשאר ימי החג אין אדם חיב לִטֹל לוּלב אלא במִקדש.
15
מִשחרב בית המִקדש,
הִתקינוּ שיִהיה לוּלב נִטל בכל מקוֹם כל שִבעת ימי החג,
זֵכר למִקדש.
וכל יוֹם ויוֹם מברֵך עליו:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על נטילת לוּלב',
מִפני שהיא מִצוה מִדִברי סוֹפרים.
ותקנה זוֹ,
עִם כל התקנוֹת שהִתקין רבן יוֹחנן בן זכאי מִשחרב המִקדש,
כשיִבנה המִקדש יחזרוּ הדברים לישנן.
16
בִזמן שבית המִקדש קים היה לוּלב נִטל ביוֹם הרִאשוֹן שחל לִהיוֹת בשבת,
וכֵן בִשאר המקוֹמוֹת שידעוּ בודאי שיוֹם זה הוּא יוֹם החג בארץ ישראֵל.
אבל המקוֹמוֹת הרחוֹקים שלֹא היוּ יוֹדעים בִקביעת רֹאש חֹדש לֹא היוּ נוֹטלין הלוּלב מִספֵק.
17
וּמִשחרב המִקדש אסרוּ חכמים לִטֹל את הלוּלב בשבת ביוֹם הרִאשוֹן,
ואפִלוּ בני ארץ ישראֵל שקִדשוּ את החֹדש,
מִפני בני הגבוּלין הרחוֹקין שאינן יוֹדעין בִקביעת החֹדש כדי שיִהיוּ הכֹל שוין בדבר זה ולֹא יהיוּ אֵלוּ נוֹטלין בשבת ואֵלוּ אין נוֹטלין,
הוֹאיל וחיוּב יוֹם הרִאשוֹן בכל מקוֹם אחד הוּא,
ואין שם מִקדש להִתלוֹת בוֹ.
18
וּבזמן הזה,
שהכֹל עוֹשים על החשבוֹן,
נִשאר הדבר כמוֹת שהיה שלֹא ינטֵל בשבת כלל,
לֹא בגבוּלין ולֹא בארץ ישראֵל,
ואפִלוּ ביוֹם רִאשוֹן,
ואף על פי שהכֹל יוֹדעין בִקביעת החֹדש.
וּכבר בֵארנוּ שעִקר האִסוּר בִנטילת הלוּלב בשבת גזֵרה שמא יעבירנוּ ארבע אמוֹת בִרשוּת הרבים.
19
כל שחיב בשוֹפר וּבסוּכה חיב בִנטילת לוּלב,
וכל הפטוּר מִשוֹפר וסוּכה פטוּר מִלוּלב.
קטן היוֹדֵע לנענֵע חיב בלוּלב מִדִברי סוֹפרים כדי לחנכוֹ במִצווֹת.
20
הלכה למֹשה מִסיני שמביאין במִקדש ערבה אחרת חוּץ מֵערבה של לוּלב,
ואין אדם יוֹצֵא ידי חוֹבתוֹ בערבה שבלוּלב,
ושִעוּרה אפִלוּ עלה אחד בבד אחד.
21
כיצד היתה מִצותה? בכל יוֹם ויוֹם מִשִבעת הימים היוּ מביאין מוּרביוֹת של ערבה וזוֹקפין אוֹתן על צדדי המִזבֵח וראשיהם כפוּפין על גבי המִזבֵח,
וּבעֵת שהיוּ מביאין אוֹתה וסוֹדרין אוֹתה,
תוֹקעין וּמריעין ותוֹקעין.
חל יוֹם שבת לִהיוֹת בתוֹך החג אין זוֹקפין ערבה,
אלא אִם כֵן חל יוֹם שביעי לִהיוֹת בשבת,
זוֹקפין אוֹתה בשבת,
כדי לפרסמה שהיא מִצוה.
22
כיצד היוּ עוֹשין? מביאין אוֹתה מֵערב שבת למִקדש,
וּמניחין אוֹתה בגיגיוֹת של זהב כדי שלֹא יכמשוּ העלין,
וּלמחר זוֹקפין אוֹתה על גבי המִזבֵח,
וּבאין העם ולוֹקחין מִמנה ונוֹטלין אוֹתה כדרך שעוֹשין בכל יוֹם.
וערבה זוֹ,
הוֹאיל ואינה בפֵרוּש בתוֹרה אין נוֹטלין אוֹתה כל שִבעת ימי החג זֵכר למִקדש,
אלא ביוֹם השביעי בִלבד הוּא שנוֹטלין אוֹתה בזמן הזה.
:כיצד עוֹשה? לוֹקֵח בד אחד אוֹ בדין הרבֵה חוּץ מֵערבה שבלוּלב,
וחוֹבֵט בה על הקרקע אוֹ על הכלי פעמים אוֹ שלֹש בלֹא ברכה,
שדבר זה מִנהג נביאים הוּא.
23
בכל יוֹם ויוֹם היוּ מקיפין את המִזבֵח בלוּלביהן בידיהן פעם אחת,
ואוֹמרין: "אנא יי הוֹשיעה נא",
"אנא יי הוֹשיעה נא" ,
וּביוֹם השביעי מקיפין את המִזבֵח שבע פעמים.
וּכבר נהגוּ ישראֵל בכל המקוֹמוֹת להניח תֵבה באמצע בית הכנסת,
וּמקיפין אוֹתה בכל יוֹם כדרך שהיוּ מקיפין את המִזבֵח,
זֵכר למִקדש.
24
כך היה המִנהג בירוּשלים:
יוֹצֵא אדם מִביתוֹ שחרית ולוּלבוֹ בידוֹ,
ונִכנס לבית הכנסת וּמִתפלֵל והוּא בידוֹ,
ויוֹצֵא לבִקוּר חוֹלים וּלנחֵם אבֵלים והוּא בידוֹ.
וּכשיִכנֵס למִדרש,
משלחוֹ לביתוֹ ביד בנוֹ אוֹ ביד עבדוֹ.
25
מקבלת אִשה הלוּלב מיד בנה אוֹ בעלה וּמחזירתוּ למים בשבת בִזמן שהיוּ נוֹטלין לוּלב בשבת,
וּביוֹם טוֹב מוֹסיפין על המים,
וּבמוֹעֵד מחליפין המים.
26
הדס שבלוּלב אסוּר להריח בוֹ,
מִפני שאינוֹ ראוּי אלא לריח,
והוֹאיל והוּקצה למִצוה יהיה אסוּר להריח בוֹ.
אבל אתרוֹג מוּתר להריח בוֹ,
שהרי הוּקצה למִצוה מֵאכילה.
27
ואסוּר לאכֹל אתרוֹג כל יוֹם השביעי,
מִפני שהוּקצה למִקצת היוֹם הוּקצה לכוּלוֹ.
וּבשמיני מוּתר לאכלה.
וּבזמן הזה שאנוּ עוֹשין שני ימים,
אף על פי שאין נוֹטלין לוּלב בשמיני אתרוֹג אסוּר בשמיני כדרך שהיה אסוּר בשמיני בִזמן שהיוּ עוֹשין שני ימים מִפני הספֵק,
שהוּא ספֵק שביעי.
הִפריש שִבעה אתרוֹגין לשִבעה ימים כל אחת ואחת יוֹצֵא בה ליוֹמה,
ואוֹכלה למחר.