1
הכֹל חיבין לִשמֹע קוֹל שוֹפר:
כֹהנים לויִם וישראֵלים וגֵרים ועבדים משוּחררים.
אבל נשים ועבדים וּקטנים פטוּרין.
מי שחציוֹ עבד וחציוֹ בן חוֹרין וטוּמטוּם ואנדרגינס חיבין.
2
כל מי שאינוֹ חיב בדבר אינוֹ מוֹציא את החיב ידי חוֹבתוֹ.
לפיכך, אִשה אוֹ קטן שתקעוּ בשוֹפר השוֹמֵע מֵהן לֹא יצא.
אנדרגינס מוֹציא את מינוֹ ואינוֹ מוֹציא את שאינוֹ מינוֹ.
טוּמטוּם אינוֹ מוֹציא לֹא את מינוֹ ולֹא את שאינוֹ מינוֹ,
שהטוּמטוּם שנִקרע,
אפשר שיִמצֵא זכר ואפשר שיִמצֵא נקֵבה.
3
וכֵן מי שחציוֹ עבד וחציוֹ בן חוֹרין אינוֹ מוֹציא אפִלוּ לעצמוֹ,
שאין צד עבדוּת שבוֹ מוֹציא צד חֵרוּת שבוֹ.
אלא כיצד יֵצֵא ידי חוֹבתוֹ? שיִשמע מִבן חוֹרין שיִתקע לוֹ.
4
המִתעסֵק בִתקיעת שוֹפר להִתלמֵד לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ,
וכֵן השוֹמֵע מִן המִתעסֵק לֹא יצא.
נִתכוֵּן שוֹמֵע לצֵאת ידי חוֹבתוֹ ולֹא נִתכוֵּן התוֹקֵע להוֹציא,
אוֹ שנִתכוֵּן התוֹקֵע להוֹציא ולֹא נִתכוֵּן השוֹמֵע לצֵאת לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ,
עד שיִתכוֵּן שוֹמֵע וּמשמיע.
5
מי שתקע ונִתכוֵּן להוֹציא כל השוֹמֵע תקיעתוֹ,
ושמע השוֹמֵע ונִתכוֵּן לצֵאת ידי חוֹבתוֹ יצא,
אף על פי שאין התוֹקֵע מִתכוֵּן לזה פלוֹני ששמע תקיעתוֹ ואינוֹ יוֹדעוֹ,
שהרי נִתכוֵּן לכל מי שיִשמענוּ.
לפיכך, מי שהיה מהלֵך בדרך אוֹ יוֹשֵב בתוֹך ביתוֹ,
ושמע התקיעוֹת מִשליח צִבוּר יצא אִם נִתכוֵּן לצֵאת,
שהרי שליח צִבוּר מִתכוֵּן להוֹציא את הרבים ידי חוֹבתן.
6
יוֹם טוֹב של רֹאש השנה שחל לִהיוֹת בשבת אין תוֹקעין בשוֹפר בכל מקוֹם,
אף על פי שהתקיעה מִשוּם שבוּת וּמִן הדין היה שתוֹקעין:
יבֹא עשֵה של תוֹרה וידחה שבוּת של דִבריהם.
ולמה אין תוֹקעין? גזֵרה שמא יטלנוּ בידוֹ ויוֹליכוֹ למי שיִתקע לוֹ,
ויעבירנוּ ארבע אמוֹת בִרשוּת הרבים אוֹ יוֹציאוֹ מֵרשוּת לִרשוּת,
ויבֹא לידי אִסוּר סקילה,
שהכֹל חיבין בתקיעה,
ואין הכֹל בקיאין לִתקֹע.
7
התינוֹקוֹת שלֹא הִגיעוּ לחִנוּך אין מעכבין אוֹתן מִלִתקֹע בשבת שאינה יוֹם טוֹב של רֹאש השנה,
כדי שיִלמדוּ.
וּמוּתר לגדוֹל להִתעסֵק עִמהן כדי ללמדן ביוֹם טוֹב,
בין קטן שהִגיע לחִנוּך בין קטן שלֹא הִגיע לחִנוּך,
שהתקיעה אין אִסוּרה אלא מִשוּם שבוּת.
8
כשגזרוּ שלֹא לִתקֹע בשבת,
לֹא גזרוּ אלא במקוֹם שאין בוֹ בית דין.
אבל בִזמן שהיה המִקדש קים והיה בית דין הגדוֹל בירוּשלים,
היוּ הכֹל תוֹקעין בירוּשלים בשבת כל זמן שבית דין יוֹשבין.
ולֹא אנשי ירוּשלים בִלבד,
אלא כל עיר שהיתה בתוֹך תחוּם ירוּשלים והיתה רוֹאה ירוּשלים,
לֹא שתִהיה בתוֹך הנחל; והיתה שוֹמעת קוֹל תקיעת ירוּשלים,
לֹא שתִהיה ברֹאש ההר; והיתה יכוֹלה לבֹא לירוּשלים,
לֹא שיִהיה נהר מפסיק ביניהן אנשי אוֹתה העיר היוּ תוֹקעין בשבת כירוּשלים.
אבל בִשאר ערי ישראֵל לֹא היוּ תוֹקעין.
9
וּבזמן הזה שחרֵב המִקדש,
כל מקוֹם שיֵש בוֹ בית דין קבוּע,
והוּא שיִהיה סמוּך בארץ תוֹקעין בוֹ בשבת.
ואין תוֹקעין בשבת אלא בבית דין שקִדשוּ את החֹדש,
אבל שאר בתי דינין אין תוֹקעין בהן אף על פי שהֵן סמוּכין.
ואין תוֹקעין אלא בִפני בית דין בִלבד כל זמן שהֵן יוֹשבין,
ואפִלוּ נִנערוּ לעמֹד ולֹא עמדוּ תוֹקעין בִפניהן.
אבל חוּץ לבית דין אין תוֹקעין.
ולמה תוֹקעין בִפני בית דין? מִפני שבית דין זריזין הֵן,
ולֹא יבֹאוּ התוֹקעין להעביר השוֹפר בִפניהן בִרשוּת הרבים,
שבית דין מזהירין את העם וּמוֹדיעין אוֹתן.
10
בזמן הזה,
שאנוּ עוֹשים שני ימים בגלוּיוֹת כדרך שתוֹקעין ברִאשוֹן תוֹקעין בשֵני.
ואִם חל יוֹם רִאשוֹן לִהיוֹת בשבת ולֹא היה במקוֹם בית דין הראוּיים לִתקֹע תוֹקעין בשֵני בִלבד.