1
עֵדים שראוּ את החֹדש:
אִם היה ביניהן וּבין מקוֹם שיֵש בוֹ בית דין מהלך לילה ויוֹם אוֹ פחוֹת הוֹלכין וּמעידין; ואִם היה ביניהם יתֵר על כֵן לֹא יֵלכוּ,
שאין עֵדוּתן אחר יוֹם שלֹשים מוֹעלת,
שכבר נִתעבֵר החֹדש.
2
עֵדים שראוּ את החֹדש הרי אֵלוּ הוֹלכין לבית דין להעיד ואפִלוּ היה שבת,
שנאמר: "אשר תִקראוּ אֹתם במוֹעדם" ,
וכל מקוֹם שנאמר "מוֹעֵד" דוֹחה את השבת.
לפיכך אין מחללין אלא על רֹאש חֹדש ניסן ועל רֹאש חֹדש תִשרי בִלבד,
מִפני תקנת המוֹעדוֹת.
וּבִזמן שבית המִקדש קים מחללין על כוּלן,
מִפני קרבן מוּסף שבכל רֹאש חֹדש,
שהוּא דוֹחה שבת.
3
כשֵם שמחללין העֵדים שראוּ את החֹדש את השבת,
כך מחללין עִמהם העֵדים שמזכין אוֹתן לבית דין אִם לֹא היוּ בית דין מכירים את הרוֹאים.
ואפִלוּ היה זה שמוֹדיע אוֹתן לבית דין עֵד אחד הרי זה הוֹלֵך עִמהן וּמחלֵל מִספֵק,
שמא ימצֵא אחֵר ויצטרֵף עִמוֹ.
4
היה העֵד שראה את החֹדש בליל השבת חוֹלה מרכיבין אוֹתוֹ על החמוֹר,
ואפִלוּ במִטה.
ואִם יֵש להן אוֹרֵב בדרך לוֹקחין העֵדים בידן כלי זין.
ואִם היתה דרך רחוֹקה לוֹקחין בידם מזוֹנוֹת.
ואפִלוּ ראוּהוּ גדוֹל ונִראה לכֹל לֹא יֹאמרוּ:
כשֵם שראינוּהוּ אנחנוּ ראוּהוּ אחֵרים,
ואין אנוּ צריכין לחלֵל את השבת,
אלא כל שיִראה החֹדש ויהיה ראוּי להעיד,
וּבינוֹ וּבין המקוֹם שקבוּע בוֹ בית דין לילה ויוֹם אוֹ פחוֹת מִצוה עליו לחלֵל את השבת ולילֵך וּלהעיד.
5
ברִאשוֹנה היוּ מקבלין עֵדוּת החֹדש כל יוֹם שלֹשים.
פעם אחת נִשתהוּ העֵדים מִלבֹא עד בין הערבים,
ונִתקלקלוּ במִקדש ולֹא ידעוּ מה יעשוּ:
אִם יעשוּ עוֹלה של בין הערבים שמא יבֹאוּ העֵדים,
ואי אפשר שיקריבוּ מוּסף היוֹם אחר תמיד של בין הערבים.
עמדוּ בית דין והִתקינוּ שלֹא יהיוּ מקבלין עֵדוּת החֹדש אלא עד המִנחה,
כדי שיִהיה שהוּת ביוֹם להקריב מוּספין ותמיד של בין הערבים ונִסכיהם.
6
ואִם הִגיע מִנחה ולֹא באוּ עֵדים עוֹשין תמיד של בין הערבים.
ואִם באוּ עֵדים מִן המִנחה וּלמעלה נוֹהגין אוֹתוֹ היוֹם קֹדש וּלמחר קֹדש,
וּמקריבין מוּסף למחר,
לפי שלֹא היוּ מקדשין אוֹתוֹ אחר מִנחה.
מִשחרב בית המִקדש,
הִתקין רבן יוֹחנן בן זכאי וּבית דינוֹ שיִהיוּ מקבלין עֵדוּת החֹדש כל היוֹם כוּלוֹ,
ואפִלוּ באוּ עֵדים יוֹם שלֹשים בסוֹף היוֹם סמוּך לִשקיעת החמה מקבלין עֵדוּתן,
וּמקדשין יוֹם שלֹשים בִלבד.
7
כשמעברין בית דין את החֹדש מִפני שלֹא באוּ עֵדים כל יוֹם שלֹשים,
היוּ עוֹלים למקוֹם מוּכן ועוֹשין בוֹ סעוּדה ביוֹם אחד וּשלֹשים,
שהוּא רֹאש חֹדש.
ואין עוֹלין לשם בלילה,
אלא בנשף קֹדם עלוֹת השמש,
ואין עוֹלין לִסעוּדה זוֹ פחוֹת מֵעשרה,
ואין עוֹלין לה אלא בפת דגן וקִטנית,
ואוֹכלין בעֵת הסעוּדה.
וזוֹ היא סעוּדת מִצוה של עִבוּר החֹדש האמוּרה בכל מקוֹם.
8
ברִאשוֹנה, כשהיוּ בית דין מקדשין את החֹדש,
היוּ משיאין משוּאוֹת בראשי ההרים כדי שיֵדעוּ הרחוֹקים.
מִשקִלקלוּ הכוּתים,
שהיוּ משיאין משוּאוֹת כדי להטעוֹת את העם הִתקינוּ שיִהיוּ שלוּחין יוֹצאין וּמוֹדיעין לרבים.
וּשלוּחין אֵלוּ אינן מחללין לֹא את יוֹם טוֹב,
ואין צריך לוֹמר שבת,
שאין מחללין את השבת לקימוֹ,
אלא לקדשוֹ בִלבד.
9
על שִשה חדשים היוּ שלוּחין יוֹצאין:
על ניסן מִפני הפסח; ועל אב מִפני התענית; ועל אלוּל מִפני רֹאש השנה,
כדי שיֵשבוּ מצפין ביוֹם שלֹשים לאלוּל:
אִם נוֹדע להם שקִדשוּ בית דין יוֹם שלֹשים נוֹהגין אוֹתוֹ היוֹם קֹדש בִלבד; ואִם לֹא נוֹדע להן נוֹהגין יוֹם שלֹשים קֹדש ויוֹם אחד וּשלֹשים קֹדש,
עד שיבֹאוּ להם שלוּחי תִשרי; ועל תִשרי מִפני תקנת המוֹעדוֹת; ועל כִסלֵו מִפני חנוּכה; ועל אדר מִפני הפוּרים.
וּבִזמן שבית המִקדש קים יוֹצאין על איר מִפני פסח קטן.
10
שלוּחי ניסן וּשלוּחי תִשרי אין יוֹצאין אלא ביוֹם רֹאש חֹדש אחר שתעלה השמש,
עד שיִשמעוּ מִפי בית דין 'מקוּדש'.
ואִם קִדשוּ בית דין בסוֹף יוֹם תִשעה ועשרים כמוֹ שאמרנוּ,
ושמעוּ מִפי בית דין 'מקוּדש' יוֹצאין מִבערב.
וּשלוּחי שאר השִשה חדשים,
יֵש להן לצֵאת מִבערב אחר שנִראה הירֵח,
אף על פי שעדין לֹא קִדשוּ בית דין את החֹדש,
הוֹאיל ונִראה החֹדש יֵצאוּ,
שהרי למחר בודאי מקדשין אוֹתוֹ בית דין.
11
כל מקוֹם שהיוּ השלוּחין מגיעין,
היוּ עוֹשין את המוֹעדוֹת יוֹם טוֹב אחד,
ככתוּב בתוֹרה.
וּמקוֹמוֹת הרחוֹקוֹת שאין השלוּחין מגיעין אליהם,
היוּ עוֹשים שני ימים מִפני הספֵק,
לפי שאינן יוֹדעין יוֹם שקבעוּ בוֹ בית דין רֹאש חֹדש,
אי זה יוֹם הוּא.
12
יֵש מקוֹמוֹת שהיוּ מגיעין אליהם שלוּחי ניסן ולֹא היוּ מגיעין אליהן שלוּחי תִשרי,
וּמִן הדין היה שיעשוּ פסח יוֹם טוֹב אחד,
שהרי הִגיעוּ להן שלוּחין וידעוּ באיזה יוֹם נִקבע רֹאש חֹדש,
ויעשוּ יוֹם טוֹב של חג הסוּכוֹת שני ימים,
שהרי לֹא הִגיעוּ אליהם שלוּחין.
וּכדי שלֹא לחלֹק במוֹעדוֹת,
הִתקינוּ חכמים שכל מקוֹם שאין שלוּחי תִשרי מגיעין לוֹ עוֹשין שני ימים,
אפִלוּ יוֹם טוֹב של עצרת.
13
וכמה בין שלוּחי ניסן לִשלוּחי תִשרי? שני ימים,
ששלוּחי תִשרי אינן מהלכין באחד בתִשרי,
מִפני שהוּא יוֹם טוֹב,
ולֹא בעשירי בוֹ,
מִפני שהוּא יוֹם הכִפוּרים.
14
אין השלוּחין צריכין לִהיוֹתן שנים,
אלא אפִלוּ אחד נאמן.
ולֹא שליח בִלבד,
אלא אפִלוּ תגר מִשאר העם שבא בדרכוֹ ואמר:
'אני שמעתי מִפי בית דין שקִדשוּ את החֹדש ביוֹם פלוֹני' נאמן,
וּמתקנין את המוֹעדוֹת על פיו; שדבר זה,
דבר העשוּי להִגלוֹת הוּא,
ועֵד אחד כשֵר נאמן עליו.
15
בית דין שישבוּ כל יוֹם שלֹשים ולֹא באוּ עֵדים,
והִשכימוּ בנשף ועִברוּ את החֹדש כמוֹ שבֵארנוּ בפרק זה,
ואחר ארבעה אוֹ חמִשה ימים באוּ עֵדים רחוֹקים והֵעידוּ שראוּ את החֹדש בִזמנוֹ,
שהוּא ליל שלֹשים,
ואפִלוּ באוּ בסוֹף החֹדש מאימין עליהם איוּם גדוֹל וּמטריפין אוֹתם בִשאֵלוֹת וּמטריחין עליהם בִבדיקוֹת וּמדקדקין בעֵדוּתן,
וּמִשתדלין בית דין שלֹא יקדשוּ חֹדש זה,
הוֹאיל ויצא שמוֹ מעוּבר.
16
ואִם עמדוּ העֵדים בעֵדוּתן,
ונִמצֵאת מכוּוּנת,
והרי העֵדים אנשים ידוּעים וּנבוֹנים ונחקרה העֵדוּת כראוּי מקדשין אוֹתוֹ,
וחוֹזרין וּמוֹנין לאוֹתוֹ החֹדש מיוֹם שלֹשים,
הוֹאיל ונִראה הירֵח בלילוֹ.
17
ואִם הוּצרכוּ בית דין להניח חֹדש זה מעוּבר כשהיה קֹדם שיבֹאוּ אֵלוּ העֵדים מניחין.
וזה הוּא שאמרוּ:
מעברין את החֹדש לצֹרך.
ויֵש מִן החכמים הגדוֹלים מי שחוֹלֵק בדבר זה ואוֹמֵר:
לעוֹלם אין מעברין את החֹדש לצֹרך,
והוֹאיל וּבאוּ עֵדים מקדשין,
ואין מאימין עליהן.
18
יֵראה לי שאין מחלֹקת החכמים בדבר זה אלא בִשאר החדשים חוּץ מִניסן ותִשרי,
אוֹ בעֵדי ניסן ותִשרי שבאוּ אחר שעברוּ הרגלים,
שכבר נעשה מה שנעשה ועבר זמן הקרבנוֹת וּזמן המוֹעדוֹת.
אבל אִם באוּ העֵדים בניסן ותִשרי קֹדם חצי החֹדש מקבלין עֵדוּתן ואין מאימין עליהן כלל,
שאין מאימין על העֵדים שהֵעידוּ על החֹדש שראוּהוּ בִזמנוֹ כדי לעברוֹ.
19
אבל מאימין על עֵדים שנִתקלקלה עֵדוּתן,
והרי הדבר נוֹטה שלֹא תִתקיֵם העֵדוּת ויתעבֵר החֹדש מאימין עליהן כדי שתִתקיֵם העֵדוּת ויתקדֵש בִזמנוֹ.
וכֵן אִם באוּ עֵדים להזים את העֵדים שראוּהוּ בִזמנוֹ קֹדם שיקדשוּהוּ בית דין הרי אֵלוּ מאימין על המזִמין עד שלֹא תִתקיֵם ההזמה ויתקדֵש החֹדש בִזמנוֹ.