1
מקנה אדם הגוּף לפֵרוֹתיו,
בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע,
ואין זה מקנה דבר שלֹא בא לעוֹלם,
שהרי הגוּף מצוּי והוּקנה לפֵרוֹת.
הא למה זה דוֹמה? לשוֹכֵר בית אוֹ שדה לחבֵרוֹ,
שלֹא הִקנה לוֹ הגוּף אלא הנית הגוּף.
2
כיצד? כגוֹן שמכר אוֹ נתן שדה לפֵרוֹתיה,
בין לִזמן קצוּב בין כל ימי חייו של מוֹכֵר אוֹ של לוֹקֵח,
והוּא הדין למוֹכֵר אוֹ נוֹתֵן אילן לפֵרוֹתיו אוֹ רחֵל לגִזתה אוֹ בהֵמה ושִפחה לולדוֹתיה אוֹ עבד למעשֵה ידיו בכֹל מִמכרוֹ אוֹ מתנתוֹ קימין.
3
מכר עבדוֹ לִקנס,
שאִם יוּגח וימוּת יהיה הקנס של לוֹקֵח הרי זה ספֵק; לפיכך לֹא קנה,
ואִם תפס הקנס אין מוֹציאין מידוֹ.
4
מכר אילן לזה וּפֵרוֹתיו לאחֵר לֹא שיֵר מקוֹם הפֵרוֹת,
ואין לאחֵר כלוּם.
אבל אִם מכר אילן ושיֵר פֵרוֹתיו לעצמוֹ הרי שיֵר מקוֹם הפֵרוֹת; אף על פי שלֹא פֵרֵש,
לגבי עצמוֹ בעין יפה משיֵר.
5
המוֹכֵר גוּף הקרקע לִזמן קצוּב הרי זוֹ מכוּרה,
וּמִשתמֵש הלוֹקֵח בגוּף כחפצוֹ ואוֹכֵל הפֵרוֹת כל זמן המכירה,
וּבסוֹף תחזֹר לִבעליה.
6
וּמה הפרֵש יֵש בין המוֹכֵר קרקע לִזמן קצוּב וּבין המקנה אוֹתה לפֵרוֹתיה? שהקוֹנה לפֵרוֹת אינוֹ יכוֹל לשנוֹת צוּרת הקרקע,
ולֹא יבנה ולֹא יהרֹס; אבל הקוֹנה לִזמן קצוּב הרי הוּא בוֹנה אוֹ הוֹרֵס ועוֹשה בכל זמנוֹ הקצוּב כמוֹ שעוֹשה הקוֹנה קִנין עוֹלם לעוֹלם.
7
וּמה הפרֵש יֵש בין המוֹכֵר שדה זוֹ לפֵרוֹתיה וּבין המוֹכֵר פֵרוֹת שדה זוֹ לחבֵרוֹ,
שלֹא קנה,
כמוֹ שבֵארנוּ? שהמוֹכֵר פֵרוֹת השדה אין ללוֹקֵח להִשתמֵש בשדה זוֹ כלל,
אפִלוּ להִכנֵס בה,
אלא בִשעת הוֹצאת הפֵרוֹת,
ויֵש לבעל השדה להִשתמֵש בה כחפצוֹ.
אבל המוֹכֵר שדה לפֵרוֹתיה אין בעל השדה יכוֹל להִכנֵס לה אלא מִדעת הלוֹקֵח,
ויֵש ללוֹקֵח להִשתמֵש בה כחפצוֹ.
8
וּמה הפרֵש יֵש בין קוֹנה שדה זוֹ לפֵרוֹתיה וּבין השוֹכֵר שדה מֵחבֵרוֹ? שהקוֹנה שדה לפֵרוֹתיה יֵש לוֹ לזרעה אוֹ לנטעה כל מין שיִרצה אוֹ להוֹבירה; והשוֹכֵר אינוֹ כֵן,
כמוֹ שיִתבאֵר בעִנין שכירוּת.
ואין השוֹכֵר רשאי להשכיר,
וכל הקוֹנה מקנה לאחֵרים כל שקנה.
9
המוֹכֵר פֵרוֹת שוֹבך וּפֵרוֹת כוּרת לחבֵרוֹ קנה,
ואין זה מוֹכֵר דבר שלֹא בא לעוֹלם,
לפי שאינוֹ מוֹכֵר יוֹנים שיִוּלדוּ אוֹ דבש שיבֹא לכוּרת,
אלא מוֹכֵר השוֹבך לפֵרוֹתיו והכוּרת לדִבשה,
שהרי הוּא כשוֹכֵר אמת המים לחבֵרוֹ,
שהוּא נהנה בכל מה שיצוּד בה,
כך זה הִקנה לוֹ שוֹבך זה לפֵרוֹתיו כמי שמכר אילן לפֵרוֹת.
ודין כוּלם כדין השוֹכֵר בית לחבֵרוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ,
שהוּא נהנה בכל הניוֹת שיֵש בוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
10
הביצים והאפרוֹחים עצמן שיֵש בשוֹבך לֹא קנה אוֹתן בעל השוֹבך כל זמן שלֹא פרחוּ.
ודבר זה גזֵרת חכמים היא,
וּמִשוּם "לֹא תִקח האֵם על הבנים" נגעוּ בה.
:לפיכך, הרוֹצה להקנוֹת אפרוֹחים אֵלוּ לחבֵרוֹ מטפֵח על השוֹבך עד שיִפרחוּ ויגביהוּ מֵעל הארץ,
ואחר כך יקנה אוֹתן לחבֵרוֹ בקִנין אוֹ על גב הקרקע אוֹ בִשאר דברים שהמִטלטלין נִקנין בהן.
11
הלוֹקֵח פֵרוֹת שוֹבך מֵחבֵרוֹ אינוֹ יכוֹל לִטֹל כל הגוֹזלוֹת שיִוּלדוּ בוֹ מֵעתה,
מִפני שהאִמהוֹת בוֹרחוֹת,
ונִמצא שהחריב את השוֹבך,
אלא מניח מֵהן כדי לישֵב השוֹבך.
12
וכמה מניח? אִם היוּ בוֹ אִמהוֹת וּבנוֹת בעֵת מכירת הפֵרוֹת מניח ברֵכה רִאשוֹנה שיוֹלידוּ האִמהוֹת,
כדי שיִצטוּתוּ האִמהוֹת עִם הברֵכה הרִאשוֹנה ועִם הבנוֹת שעִמהן,
וּמניח מִמה שיוֹלידוּ הבנוֹת שתי ברֵכוֹת,
כדי שיִצטוּתוּ הבנוֹת עִם שתי הברֵכוֹת שהוֹלידוּ; וכל הנוֹלד מֵאחר שתי ברֵכוֹת של בנוֹת והברֵכה הרִאשוֹנה של אִמהוֹת הרי אֵלוּ שלוֹ.
13
הלוֹקֵח פֵרוֹת כוּרת מֵחבֵרוֹ נוֹטֵל שלֹשה נחילים זה אחר זה,
וּמִכאן ואילך נוֹטֵל נחיל וּמניח נחיל,
כדי לישֵב הכוּרת.
14
הלוֹקֵח חלוֹת דבש מניח בכוּרת שתי חלוֹת,
כדי שלֹא יפרחוּ הדבוֹרים ויֵלכוּ להן.
15
הלוֹקֵח זיתים מֵחבֵרוֹ לקֹץ מניח מִן האילן סמוּך לארץ שתי גרוֹפיוֹת,
וקוֹצֵץ. לקח בתוּלת שִקמה מגביה שלֹשה טפחים,
וקוֹצֵץ. סדן של שִקמה שני טפחים.
וּבִשאר האילנוֹת מגביה טפח.
וקוֹצֵץ בקנים וּבגפנים מִן הפקק וּלמעלה.
בדקלים וּבארזים חוֹפֵר וּמשרֵש,
לפי שאין גִזעוֹ מחליף.