1
המבקֵש לִקנוֹת מקח מֵחבֵרוֹ,
מוֹכֵר אוֹמֵר:
'במאתים אני מוֹכֵר',
והלוֹקֵח אוֹמֵר:
'איני קוֹנה אלא במנה',
והלך זה לביתוֹ וזה לביתוֹ,
ואחר כך נִתקבצוּ וּמשך זה החֵפץ סתם:
אִם המוֹכֵר הוּא שתבע הלוֹקֵח ונתן לוֹ החֵפץ אינוֹ נוֹתֵן אלא מנה; ואִם הלוֹקֵח הוּא שבא וּמשך החֵפץ סתם חיב לִתֵן מאתים.
2
הלוֹקֵח מקח מֵאחד מֵחמִשה בני אדם,
וכל אחד מֵהן תוֹבֵע אוֹתוֹ ואוֹמֵר:
'אני הוּא בעל המקח',
והוּא אינוֹ יוֹדֵע מִמי מֵהן לקח מניח דמי המקח ביניהן וּמִסתלֵק,
ויהיוּ הדמים מוּנחין עד שיוֹדוּ אוֹ עד שיבֹא אֵליהוּ.
ואִם היה חסיד נוֹתֵן דמים לכל אחד ואחד,
כדי לצֵאת ידי שמים.
3
לקח מקח מֵאחד,
וכפר בוֹ ונִשבע על שקר,
ועשה תשוּבה והרי הוּא רוֹצה לשלֵם,
וכל אחד ואחד תוֹבֵע אוֹתוֹ ואוֹמֵר:
'אני הוּא שכפרת בי ונִשבעת לי',
והוּא אוֹמֵר:
'איני יוֹדֵע' חיב לשלֵם לכל אחד ואחד,
מִפני שעבר עבֵרה.
4
נאמן בעל המקח לוֹמר:
'לזה מכרתי ולזה לֹא מכרתי'.
אימתי? בִזמן שהמקח יוֹצֵא מִתחת ידוֹ.
אבל אִם אין המקח יוֹצֵא מִתחת ידוֹ הרי הוּא עֵד אחד בִלבד,
ודינוֹ בעֵדוּת זוֹ כדין כל אדם,
שהרי אינוֹ נוֹגֵע בעֵדוּתוֹ.
:לפיכך, אִם נטל הדמים מִשנים,
ונטל מֵאחד מִדעתוֹ וּמֵאחד בעל כרחוֹ,
ולֹא ידע מִמי נטל מִדעתוֹ וּמִמי נטל בעל כרחוֹ,
בין שהיה המקח בידוֹ בין שהיוּ שניהם תוֹפסין בוֹ אין כאן עֵדוּת כלל,
וכל אחד מִשניהם נִשבע בתקנת חכמים בִנקיטת חֵפץ,
ונוֹטֵל חצי המקח וחצי דמים.
5
הרי שטען על חבֵרוֹ ואמר:
'מכרת לי',
וזה אוֹמֵר:
'לֹא מכרתי' אוֹ 'מכרתי ולֹא נתתה לי דמים',
אוֹ שטען הלוֹקֵח שנתן הדמים ועדין לֹא משך; אוֹ שאמר:
'משכתי ולֹא ראיתי מוּם זה',
והמוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ:
'הוֹדעתיו לך'; אוֹ שאמר האחד מֵהן:
'כך וכך היה תנאי בינינוּ',
והאחֵר אוֹמֵר:
'לֹא היה שם תנאי' בכל אֵלוּ הטענוֹת וכיוֹצֵא בהן,
המוֹציא מֵחבֵרוֹ עליו הראיה.
6
לֹא היתה שם ראיה נִשבע הכוֹפֵר שמבקשין להוֹציא מידוֹ שבוּעת הסֵת.
ואִם הוֹדה במִקצת אוֹ שיֵש עליו עֵד אחד נִשבע שבוּעת התוֹרה,
כִשאר הטענוֹת כוּלן.
7
אמר לחנוני:
'תֵן לי בדינר פֵרוֹת' ונתן לוֹ,
והרי הפֵרוֹת מוּנחין בִרשוּת הרבים,
והחנוני תוֹבֵע הדינר,
וּבעל הבית אוֹמֵר לוֹ:
'נתתיו לך והִשלכת אוֹתוֹ לתוֹך כיסך' הרי זה הלוֹקֵח נִשבע בתקנת חכמים בִנקיטת חֵפץ,
ונוֹטֵל הפֵרוֹת,
הוֹאיל וּכבר יצאוּ מֵרשוּת המוֹכֵר והרי הֵן בִרשוּת הרבים.
ואִלוּ היוּ בִרשוּת הלוֹקֵח היה נִשבע הסֵת,
ונִפטר. ואִלוּ היוּ עדין בִרשוּת החנוני היה נִשבע הסֵת,
וישארוּ פֵרוֹתיו אצלוֹ.
8
נתן הלוֹקֵח דינר לחנוני,
וּבא לִטֹל פֵרוֹת המוּנחין בִרשוּת הרבים,
ואמר לוֹ החנוני:
'דינר זה שנתתה לי עכשיו הוּא דמי פֵרוֹת שכבר נתתים לך והוֹלכתם לתוֹך ביתך,
אבל פֵרוֹתי אֵלוּ המוּנחין בִרשוּת הרבים מֵעוֹלם לֹא מכרתים לך' הרי החנוני נִשבע בתקנת חכמים בִנקיטת חֵפץ שכך היה הדבר,
וּמחזיר פֵרוֹתיו לחנוּתוֹ,
שהרי לֹא הוֹדה לוֹ שמכרן מֵעוֹלם.
ואִלוּ היוּ בחנוּתוֹ היה נִשבע הסֵת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
9
וכֵן הדין בנוֹתֵן דינר לשוּלחני לִטֹל מעוֹת בִזמן שהמעוֹת צבוּרין בִרשוּת הרבים:
אִם הוֹדה השוּלחני שמכרן ועדין לֹא נטל הדינר נִשבע הלוֹקֵח בִנקיטת חֵפץ שנתן,
ונוֹטֵל המעוֹת; ואִם לֹא הוֹדה שמכרן,
אף על פי שמוֹדה שלקח מִמנוּ דינר עתה,
וטוֹעֵן שדינר זה דמי המעוֹת שכבר הוֹליכן הלוֹקֵח לתוֹך ביתוֹ הרי השוּלחני נִשבע בִנקיטת חֵפץ,
ויחזיר מעוֹתיו לחנוּתוֹ.
10
המחליף פרה בחמוֹר,
וילדה, וכֵן המוֹכֵר שִפחתוֹ,
וילדה, זה אוֹמֵר:
'עד שלֹא מכרתי ילדה' וזה אוֹמֵר:
'מִשלקחתי ילדה',
אפִלוּ אמר המוֹכֵר:
'איני יוֹדֵע' על הלוֹקֵח להביא ראיה; אף על פי שהפרה עוֹמדת באגם והשִפחה עוֹמדת בסימטא הרי הֵן בחזקת המוֹכֵר עד שיביא הלוֹקֵח ראיה.
:לֹא הֵביא ראיה ישבע המוֹכֵר בִנקיטת חֵפץ על ולד הפרה.
אבל על ולד השִפחה אינוֹ נִשבע אלא הסֵת,
שאין נִשבעין בִנקיטת חֵפץ על העבדים ולֹא על הקרקעוֹת,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת טוֹעֵן ונִטען.
11
זה אוֹמֵר:
'איני יוֹדֵע' וזה אוֹמֵר:
'איני יוֹדֵע',
ואינה בִרשוּת אחד מֵהן יחלֹקוּ.
זה אוֹמֵר:
'בִרשוּתי ילדה' והאחֵר שוֹתֵק זכה הטוֹעֵן בוּלד.
12
מי שהיוּ לוֹ שני עבדים,
קטן וגדוֹל,
אוֹ שתי שדוֹת,
גדוֹלה וּקטנה,
הלוֹקֵח אוֹמֵר:
'גדוֹלים לקחתי' והמוֹכֵר אוֹמֵר:
'קטנים הוּא שמכרתי' על הלוֹקֵח להביא ראיה,
אוֹ ישבע המוֹכֵר הסֵת שלֹא מכר אלא קטן.
13
אמר הלוֹקֵח:
'גדוֹל לקחתי' והמוֹכֵר שוֹתֵק זכה בגדוֹל.
ואִם אמר המוֹכֵר:
'איני יוֹדֵע' על הלוֹקֵח להביא ראיה,
אוֹ ישבע המוֹכֵר הסֵת שאינוֹ יוֹדֵע,
ואין לזה אלא הקטן.
14
כל מי שנוֹלד לוֹ הספֵק בִרשוּתוֹ עליו להביא הראיה.
כיצד? המחליף פרה בחמוֹר,
וּמשך בעל החמוֹר את הפרה,
ולֹא הִספיק בעל הפרה לִמשֹך את החמוֹר עד שמֵת החמוֹר על בעל החמוֹר להביא ראיה שהיתה חמוֹרוֹ קימת בִשעת משיכת הפרה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
15
מחט הנִמצֵאת בעֹבי בית הכוֹסוֹת ונִקבה אוֹתוֹ נקב מפוּלש אִם נִמצא עליה קֹרט דם,
בידוּע שזוֹ נִטרפה קֹדם שחיטה.
לפיכך, אִם הוּגלד פי המכה בידוּע שהיא היתה טרֵפה שלֹשה ימים קֹדם לשחיטה; לֹא הוּגלד פי המכה הרי הדבר ספֵק,
ועל הטבח להביא ראיה שקֹדם לקיחתוֹ נִטרפה,
שהרי בִרשוּתוֹ נוֹלד הספֵק.
ואִם לֹא הֵביא ראיה ישלֵם הדמים למוֹכֵר,
כמוֹ שבֵארנוּ.