1
כבר בֵארנוּ שהנוֹשֵא ונוֹתֵן באמוּנה ואמר:
'כך וכך אני מִשתכֵר' אין לוֹ הוֹניה.
אפִלוּ אמר:
'זה לקחתי בסלע,
וּבעשר אני אמכֹר' מוּתר.
אבל בית דין חיבין לִפסֹק השערים וּלהעמיד שוֹטרים לכך,
ולֹא יהיה כל אחד ואחד מִשתכֵר כל מה שיִרצה,
אלא שתוּת בִלבד יפסקוּ להם בִשכרן,
ולֹא ישתכֵר המוֹכֵר יתֵר על שתוּת.
2
במה דברים אמוּרים? בִדברים שיֵש בהן חיי נפש,
כגוֹן יינוֹת שמנים וּסלתוֹת.
אבל העִקרין,
כגוֹן החמם והקֹשט והלבֹנה וכיוֹצֵא בהן אין פוֹסקין להן שער,
אלא ישתכֵר המִשתכֵר כל מה שיִרצה.
3
ואין מִשתכרין פעמים בביצים,
אלא התגר הרִאשוֹן הוּא מוֹכרן בשכר,
והלוֹקֵח מִמנוּ מוֹכרן בקרן בִלבד.
4
אסוּר לעשוֹת סחוֹרה בארץ ישראֵל בִדברים שיֵש בהן חיי נפש,
אלא זה מֵביא מִגרנוֹ וּמוֹכֵר וזה מֵביא מִגִתוֹ וּמוֹכֵר,
כדי שיִמכרוּ בזוֹל.
וּבמקוֹם שהשמן מרוּבה מוּתר להִשתכֵר בשמן.
5
אין אוֹצרין פֵרוֹת שיֵש בהן חיי נפש בארץ ישראֵל,
וכֵן בכל מקוֹם שרוּבן ישראֵל,
שהרי מגיע מִדבר זה צער לישראֵל.
במה דברים אמוּרים? בלוֹקֵח מִן השוּק.
אבל המכניס מִשלוֹ מוּתר לוֹ לעשוֹת קבוֹ אוֹצר.
6
מוּתר לאצֹר פֵרוֹת שלֹש שנים,
ערב שביעית וּשביעית וּמוֹצאי שביעית.
וּבִשני בצֹרת אפִלוּ קב חרוּבין לֹא יאצֹר,
מִפני שמכניס מאֵרה בשערים.
וכל המפקיע שערים אוֹ שאצר פֵרוֹת בארץ ישראֵל אוֹ במקוֹם שרוּבוֹ ישראֵל הרי זה כמלוה ברִבית.
7
במה דברים אמוּרים? בפֵרוֹת שבהן חיי נפש.
אבל התבלין,
כגוֹן כמוֹן וּפִלפלין מוּתר לאצֹר אוֹתן בארץ ישראֵל וּלהוֹציא אוֹתן מִמקוֹם למקוֹם,
כִשאר העִקרין.
8
אין מוֹציאין פֵרוֹת שיֵש בהן חיי נפש,
כגוֹן יינוֹת שמנים וּסלתוֹת,
מֵארץ ישראֵל לחוּצה לארץ,
ולֹא לסוּריא,
ולֹא מֵרשוּת מלך זה לִרשוּת מלך אחֵר בארץ ישראֵל.
9
רשאין בני העיר לקֹץ להן שער לכל דבר שיִרצוּ,
ואפִלוּ לבשר וּללחם,
וּלהתנוֹת ביניהן:
כל מי שיעבֹר יענשוּ אוֹתוֹ כך וכך.
10
וכֵן רשאין אנשי אוּמנוּיוֹת לִפסֹק ביניהן שלֹא יעשה אחד ביוֹם שיעשה חבֵרוֹ וכיוֹצֵא בזה,
וכל מי שיעבֹר על התנאי יענשוּ אוֹתוֹ כך וכך.
11
במה דברים אמוּרים? בִמדינה שאין בה חכם חשוּב לתקֵן מעשֵה המדינה וּלהצליח דרכי יוֹשביה.
אבל אִם יֵש בה חכם חשוּב אין התנאי שלהן מוֹעיל כלוּם ואינן יכוֹלין לענֹש וּלהפסיד על מי שלֹא קִבֵל מִן התנאי,
אלא אִם כֵן הִתנה עִמהן ועשוּ מִדעת החכם.
וכל מי שהִפסיד לפי התנאי שאינוֹ מִדעת החכם משלֵם.
12
כשֵם שהוֹניה במקח וּמִמכר,
כך הוֹניה בִדברים,
שנאמר: "ולֹא תוֹנוּ איש את עמיתוֹ וירֵאת מֵאלֹהיך.
.. אני יי" זוֹ הוֹנית דברים.
13
כיצד? היה בעל תשוּבה לֹא יֹאמר לוֹ:
'זכֹר מעשיך הרִאשוֹנים',
ואִם היה בן גֵרים לֹא יֹאמר לוֹ:
'זכֹר מעשֵה אבוֹתיך'.
:היה גֵר וּבא לִלמֹד תוֹרה לֹא יֹאמר לוֹ:
'פה שאכל נבֵלוֹת וּטרֵפוֹת יבֹא וילמֹד תוֹרה שנִתנה מִפי הגבוּרה?'.
היוּ חלאין ויסוּרין באים עליו אוֹ שהיה מקבֵר את בניו לֹא יֹאמר לוֹ כדרך שאמרוּ חבֵריו לאיוֹב:
"הלֹא יראתך כִסלתך וכו' זכר נא מי הוּא נקי אבד" .
14
היוּ חמרין מבקשין תבוּאה לֹא יֹאמר להן:
'לכוּ אֵצל פלוֹני שמוֹכֵר תבוּאה' והוּא יוֹדֵע בוֹ שאינוֹ מוֹכֵר תבוּאה מֵעוֹלם.
נִשאלה שאֵלה של דבר חכמה לֹא יֹאמר למי שאינוֹ יוֹדֵע אוֹתה חכמה:
'מה תשיב בדבר זה?' אוֹ 'מה דעתך בדבר זה?'.
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ הדברים.
15
כל המוֹנה את הגֵר,
בין בממוֹן בין בִדברים עוֹבֵר בִשלֹשה לאוין,
שנאמר: "וגֵר לֹא תוֹנה" זוֹ הוֹנית דברים; "ולֹא תִלחצנוּ" זוֹ הוֹנית ממוֹן.
הא למדתה שהמוֹנה את הגֵר עוֹבֵר בִשלֹשה לאוין:
מִשוּם "ולֹא תוֹנוּ איש את עמיתוֹ" ,
וּמִשוּם "אל תוֹנוּ איש את אחיו" ,
וּמִשוּם "וגֵר לֹא תוֹנה" .
16
וכֵן אִם לחצוֹ והוֹנהוּ בממוֹן עוֹבֵר בִשלֹשה:
מִשוּם "אל תוֹנוּ איש את אחיו",
וּמִשוּם "ולֹא תוֹנוּ איש את עמיתוֹ",
וּמִשוּם "ולֹא תִלחצנוּ".
17
וּמִפני מה עוֹבֵר בגֵר על לאו של הוֹנית דברים אף בהוֹנית ממוֹן,
ועל לאו של הוֹנית ממוֹן אף בהוֹנית דברים? מִפני שהוֹציא הכתוּב את שניהם בִלשוֹן הוֹניה סתם,
וכפל הלאוין בגֵר בִשני הדברים בפֵרוּש:
'לֹא תוֹנה' ו'לֹא תִלחץ'.
18
גדוֹלה הוֹנית דברים מֵהוֹנית ממוֹן,
שזוֹ נִתנה להִשבוֹן וזוֹ לֹא נִתנה להִשבוֹן,
וזוֹ בממוֹנוֹ וזוֹ בגוּפוֹ.
והרי הוּא אוֹמֵר בהוֹנית דברים:
"וירֵאת מֵאלֹהיך" ,
לפי שהדבר מסוּר ללֵב; הא כל דבר שהוּא מסוּר ללֵב נאמר בוֹ "וירֵאת מֵאלֹהיך".
וכל הצוֹעֵק מֵהוֹנית דברים נענה מיד,
שנאמר: "כי אני יי" .