1
מי שנתן הדמים ולֹא משך הפֵרוֹת,
אף על פי שלֹא נִקנוּ המִטלטלין,
כמוֹ שבֵארנוּ כל החוֹזֵר בוֹ,
בין לוֹקֵח בין מוֹכֵר,
לֹא עשה מעשֵה ישראֵל,
וחיב לקבֵל 'מי שפרע'.
ואפִלוּ נתן העֵרבוֹן בִלבד כל החוֹזֵר מקבֵל 'מי שפרע'.
2
וכיצד מקבֵל 'מי שפרע'? אוֹררין אוֹתוֹ בבית דין ואוֹמרין:
'מי שפרע מֵאנשי דוֹר המבוּל וּמֵאנשי דוֹר הפלגה וּמֵאנשי סדוֹם ועמֹרה וּמִמִצרים שטבעוּ בים,
הוּא יפרע מִמי שאינוֹ עוֹמֵד בדִבוּרוֹ',
ואחר כך יחזרוּ הדמים.
3
הנוֹתֵן דמי המִטלטלין אוֹ מִקצת הדמים וחזר בוֹ הלוֹקֵח,
ואמר לוֹ המוֹכֵר:
'בֹא וטֹל את מעוֹתיך' הרי המעוֹת אצלוֹ כמוֹ פִקדוֹן,
ואִם נִגנבוּ אוֹ אבדוּ אינוֹ חיב באחריוּתן.
אבל אִם חזר בוֹ המוֹכֵר הרי המעוֹת בִרשוּתוֹ וחיב באחריוּתן,
ואף על פי שחזר בוֹ ואמר ללוֹקֵח:
'בֹא וטֹל את שלך'; עד שיקבֵל עליו 'מי שפרע',
ויֹאמר לוֹ אחר כך:
'בֹא וטֹל את שלך'.
4
מי שהיה לוֹ חוֹב אֵצל חבֵרוֹ ואמר לוֹ:
'מכֹר לי חבית של יין בחוֹב שיֵש לי אצלך',
ורצה המוֹכֵר הרי זה כמי שנתן הדמים עתה,
וכל החוֹזֵר בוֹ מקבֵל 'מי שפרע'.
לפיכך, אִם מכר לוֹ קרקע בחוֹבוֹ אין אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ,
אף על פי שאין מעוֹת המִלוה מצוּיוֹת בִשעת המִמכר.
5
הלוֹקֵח מֵחבֵרוֹ קרקע אוֹ עבדים אוֹ שאר מִטלטלין,
וּפסקוּ הדמים,
והִניח משכוֹן על הדמים לֹא קנה,
וכל הרוֹצה לחזֹר מִשניהם חוֹזֵר,
ואינוֹ חיב לקבֵל 'מי שפרע'.
6
מכר לוֹ בִדברים בִלבד,
וּפסקוּ הדמים,
ורשם הלוֹקֵח רֹשם על המקח,
כדי שיִהיה לוֹ סימן ידוּע שהוּא שלוֹ,
אף על פי שלֹא נתן מִן הדמים כלוּם כל החוֹזֵר בוֹ אחר שרשם,
מקבֵל 'מי שפרע'.
ואִם מִנהג המדינה שיִקנה הרֹשם קִנין גמוּר נִקנה המקח,
ואין אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ,
ויהיה זה חיב לִתֵן הדמים.
7
דבר ברוּר הוּא שאין דין זה אלא בשרשם בִפני המוֹכֵר,
אוֹ שאמר לוֹ המוֹכֵר:
'לֵך וּרשֹם על מִקחך',
שהרי גמר להקנוֹתוֹ כדרך שבֵארנוּ בחזקה וּמשיכה.
8
הנוֹשֵא ונוֹתֵן בִדברים בִלבד הרי זה ראוּי לוֹ לעמֹד בדִבוּרוֹ,
אף על פי שלֹא לקח מִן הדמים כלוּם ולֹא רשם ולֹא הִניח משכוֹן.
וכל החוֹזֵר בוֹ,
בין לוֹקֵח בין מוֹכֵר,
אף על פי שאינוֹ חיב לקבֵל 'מי שפרע' הרי זה מִמחוּסרי אמנה,
ואין רוּח חכמים נוֹחה הימנוּ.
9
וכֵן מי שאמר לחבֵרוֹ שיִתֵן לוֹ מתנה,
ולֹא נתן הרי זה מִמחוּסרי אמנה.
במה דברים אמוּרים? במתנה מוּעטת,
שהרי סמכה דעתוֹ של מקבֵל כשהִבטיחוֹ.
אבל במתנה מרוּבה אין בה חסרוֹן אמנה,
שהרי לֹא האמין זה שיִנתֵן לוֹ דברים אֵלוּ עד שיִקנה אוֹתן בִדרכים שקוֹנין בהן.
10
הנוֹתֵן מעוֹת לחבֵרוֹ לִקנוֹת לוֹ קרקע אוֹ מִטלטלין,
והִניח מעוֹת חבֵרוֹ אצלוֹ והלך וקנה לעצמוֹ בִמעוֹתיו מה שעשה עשוּי,
והרי הוּא מִכלל הרמאין.
11
היה יוֹדֵע שזה המוֹכֵר אוֹהֵב אוֹתוֹ וּמכבדוֹ,
וּמוֹכֵר לוֹ ואינוֹ מוֹכֵר לִמשלחוֹ הרי זה מוּתר לִקנוֹת לעצמוֹ,
והוּא שיחזֹר ויוֹדיעוֹ.
ואִם פחד שמא יבֹא אחד ויקדמנוּ לִקנוֹת הרי זה קוֹנה לעצמוֹ,
ואחר כך מוֹדיעוֹ.
12
הוֹרוּ מִקצת המוֹרים,
שאִם קנה לעצמוֹ בִמעוֹת חבֵרוֹ אחר שזקפן עליו מִלוה הרי זה קנה לעצמוֹ,
וּמקבלין מִמנוּ כשאמר:
'זקפתי אוֹתן המעוֹת על עצמי במִלוה'.
ואני אוֹמֵר שאין זה דין אמת,
אלא הרי המקח של משלֵח,
כמוֹ שיִתבאֵר בדין העֵסק.
13
שלֹשה שנתנוּ מעוֹת לאחד לִקנוֹת להם מקח:
אִם היוּ המעוֹת מעֹרבוֹת,
וקנה במִקצת הדמים,
אף על פי שהיתה כוּנת השליח שזה שקנה לאחד מֵהן הרי המקח של כוּלם,
וחוֹלקין אוֹתוֹ לפי מעוֹתיהן.
14
היוּ מעוֹת כל אחד מֵהן צרוּרין וחתוּמין,
אף על פי שהיה בלֵב השליח שזה המקח לכוּלם לֹא קנה אלא זה שנִקנה המקח בִמעוֹתיו בִלבד.