1
הפֵרוֹת אף על פי שאין קוֹנין בהן,
כמוֹ שבֵארנוּ,
הרי הֵן נִקנין בקִנין כִשאר המִטלטלין.
אבל המטבֵע כשֵם שאין קוֹנין בוֹ,
כך אינוֹ נִקנה בקִנין.
נִמצא המטבֵע אינוֹ נִקנה בקִנין ואינוֹ נעשה הוּא עצמוֹ קִנין לִקנוֹת בוֹ שאר הדברים.
2
לשוֹנוֹת של זהב ושל כסף הרי הֵן כעששיוֹת של ברזל אוֹ של נחֹשת,
והכֹל כִשאר מִטלטלין הֵן,
ונִקנין בקִנין,
וקוֹנין זה את זה בהחלפה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
אבל המטבעוֹת של כסף אוֹ דינרין של זהב אוֹ המעוֹת של נחֹשת הרי כוּלן דמים כנגד שאר מִטלטלין,
והנוֹתֵן את אחד מֵהן דמי מִטלטלין לֹא קנה,
עד שיגביה אוֹ ימשֹך כמוֹ שבֵארנוּ,
ואין אחד מֵהן נִקנה בקִנין ולֹא נעשה קִנין.
3
במה דברים אמוּרים? בִזמן שקוֹנה שאר מִטלטלין באחד מִמיני מטבעוֹת אֵלוּ אוֹ עבדים וקרקעוֹת.
אבל הדינרין של זהב לגבי מטבעוֹת של כסף הרי הֵן כפֵרוֹת.
וכֵן המעוֹת של נחֹשת כמוֹ פֵרוֹת לגבי מטבֵע של כסף.
4
כיצד? נתן לוֹ דינר של זהב בעשרים וחמִשה דינר של כסף נִקנה הכסף אף על פי שעדין לֹא בא הכסף לידוֹ,
וחיב לִתֵן לוֹ חמִשה ועשרים דינר של כסף כשפסק עִמוֹ:
אִם חדשים חדשים,
ואִם ישנים ישנים.
אבל אִם נתן לוֹ עשרים וחמִשה כסף בדינר זהב לֹא קנה עד שיִקח הדינר של זהב,
וכל אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ.
5
נתן לוֹ שלֹשים אִסר של נחֹשת בדינר כסף נִקנה הדינר של כסף,
וחיב לִתֵן לוֹ כמוֹ שפסק עִמוֹ:
אִם דינר חדש חדש,
ואִם ישן ישן.
אבל אִם נתן לוֹ דינר של כסף בִשלֹשים אִסר לֹא קנה עד שיִקח האִסרוֹת של נחֹשת,
וכל אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ.
6
וכֵן מעוֹת הרעוֹת שפסלתן המלכוּת אוֹ המדינה,
אוֹ דינרין שאינן יוֹצאין באוֹתה המדינה ואין נוֹשאין ונוֹתנין בהן עד שמשנין אוֹתן למטבֵע אחֵר הרי הֵן כפֵרוֹת לכל דבר,
ונִקנין בקִנין,
וקוֹנין את המעוֹת,
ואין המעוֹת קוֹנוֹת אוֹתן,
כִשאר כל הפֵרוֹת.
7
המטבֵע אין לוֹ דרך שיִזכה בוֹ מי שאינוֹ בִרשוּתוֹ אלא על גב הקרקע,
כגוֹן שיִקנה קרקע ועל גבה המעוֹת אוֹ שיִשכֹר את מקוֹם המעוֹת:
כיון שזכה בקרקע בכסף אוֹ בִשטר אוֹ בחזקה אוֹ בקִנין זכה במעוֹת,
והוּא שיִהיוּ אוֹתן המעוֹת קימין,
כגוֹן שהיוּ מוּפקדין במקוֹם אחד.
:אבל ראוּבֵן שהיה לוֹ חוֹב על שִמעוֹן,
והִקנה ללֵוי קרקע ועל גבה חוֹב שיֵש לוֹ אֵצל שִמעוֹן יֵראה לי שלֹא קנה החוֹב.
8
היוּ עוֹמדין שלשתן ואמר לוֹ:
'מנה שיֵש לי בידך',
בין פִקדוֹן בין שהיה מִלוה,
'תנֵהוּ לזה' קנה לֵוי,
ואין אחד מִשלשתן יכוֹל לחזֹר בוֹ.
ודבר זה אמרוּ חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם,
לפיכך אין למֵדין מִמנה לדין אחֵר.
9
היה ראוּבֵן חיב לשִמעוֹן מֵאה זוּז,
ואמר ללֵוי:
'תֵן לשִמעוֹן זה מֵאה זוּז שאני חיב לוֹ עד שאתֵן לך' אוֹ 'עד שאעשה עִמך חשבוֹן',
ואמר לוֹ:
'הין', וקִבֵל שִמעוֹן כל אחד מִשלשתן יכוֹל לחזֹר בוֹ,
ואפִלוּ פרע לֵוי לשִמעוֹן מִקצת חוֹבוֹ.
לפיכך, אִם לֹא פרע לֵוי לשִמעוֹן חוֹזֵר שִמעוֹן ותוֹבֵע ראוּבֵן בִשאר חוֹבוֹ.
10
המוֹכֵר שטר חוֹב לחבֵרוֹ אוֹ נתנוֹ לוֹ מתנה אינוֹ נִקנה בִמסירת השטר לידוֹ,
שלֹא מכר אלא הראיה שבוֹ,
ואין הראיה נִתפסת ביד.
11
וכיצד יקנה השטר? שיִכתֹב לוֹ המקנה:
'קנֵה שטר פלוֹני וכל שִעבוּד שבוֹ' וימסֹר לוֹ השטר,
ונִמצא שנִקנה בִכתיבה וּמסירה.
ואינוֹ צריך עֵדים לעִנין קניתוֹ,
אבל צריך עֵדים לעִנין תביעה,
שהרי הנִתבע אוֹמֵר לוֹ:
'מי יֹאמר שבעל דברים שלי כתב וּמסר לך?'.
12
קִנין השטרוֹת כדרך הזֹאת מִדִברי סוֹפרים.
אבל מִן התוֹרה אין הראיוֹת נִקנוֹת,
אלא גוּף הדבר הקנוּי בִלבד.
לפיכך, המוֹכֵר שטר חוֹב לחבֵרוֹ עדין יכוֹל למחלוֹ,
ואפִלוּ יוֹרשוֹ מוֹחלוֹ.
13
האִשה שהִכניסה שטר חוֹב לבעלה אינה יכוֹלה לִמחֹל אלא מִדעת בעלה,
מִפני שידה כידוֹ.
14
המקנה לחבֵרוֹ קרקע כל שהוּא והִקנה לוֹ על גבה שטר חוֹב הרי זה קנה השטר בכל מקוֹם שהוּא בלֹא כתיבה בלֹא מסירה.
ויֵראה לי שגם זה יכוֹל לִמחֹל אחר שמכר.
:וכֵן המוֹכֵר קרקע וכתב השטר ואין הלוֹקֵח עִמוֹ,
כיון שהחזיק הלוֹקֵח בקרקע נִקנה השטר בכל מקוֹם שהוּא.
15
האוֹמֵר: 'זכוּ בשדה זוֹ לִפלוֹני וכִתבוּ לוֹ את השטר',
והחזיק הזוֹכה לוֹ בקרקע יֵש לנוֹתֵן לחזֹר בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה,
אף על פי שאינוֹ יכוֹל לחזֹר בשדה.
16
אמר להם:
'זכוּ לוֹ בשדה על מנת שתִכתבוּ לוֹ את השטר',
אף על פי שהחזיקוּ לוֹ בשדה חוֹזֵר בזה וּבזה,
עד שיגיע שטר המתנה ליד מקבֵל המתנה.