1
אחד הבהֵמה ואחד שאר כל המִטלטלין נִקנין במעוֹת דין תוֹרה,
וּמִשיִתֵן את המעוֹת קנה,
ואין אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ.
אבל חכמים תִקנוּ שלֹא יקנוּ המִטלטלין אלא בהגבהה,
אוֹ בִמשיכת דבר שאין דרכוֹ להגביה.
2
כיצד? המקבֵץ עֵצים אוֹ פִשתן וכיוֹצֵא בהן ועשה מֵהן טעוֹן גדוֹל שאי אפשר להגביהוֹ אינוֹ נִקנה בִמשיכה,
שהרי אפשר להתיר האגד וּלהגביהוֹ עֵץ עֵץ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
:אבל אִם היה הטעוֹן של פִלפלין אוֹ אגוֹזים וּשקֵדין וכיוֹצֵא בהן,
והיה גדוֹל שאין אחד יכוֹל להגביהוֹ הרי זה נִקנה בִמשיכה,
שאִם יתירוֹ יתפרֵד,
ויהיה לוֹ בוֹ טֹרח גדוֹל.
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן.
3
הספינה, הוֹאיל ואי אפשר להגביהה ויֵש בִמשיכתה טֹרח גדוֹל ואינה נִמשכת אלא לרבים לֹא הִצריכוּה משיכה,
אלא נִקנית בִמסירה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בה.
ואִם אמר לוֹ המוֹכֵר:
'לֵך משֹך וּקנֵה' אינוֹ קוֹנה הספינה עד שיִמשכנה כוּלה ויוֹציאה מִכל המקוֹם שהיתה בוֹ,
שהרי הִקפיד המוֹכֵר שלֹא יקנה זה אלא בִמשיכה.
4
נִמצֵאת למֵד שהלוֹקֵח מִטלטלין,
אף על פי שנתן כל הדמים יכוֹל לחזֹר בוֹ.
וכֵן המוֹכֵר יכוֹל לחזֹר בוֹ עד שיגביה אוֹ ימשֹך דבר שאינוֹ בן הגבהה אוֹ ימסֹר המוֹכֵר ללוֹקֵח דבר שאין דרכוֹ להִמשֵך.
וכיון שהִגביה אוֹ משך דבר שאין דרכוֹ להגביה,
אוֹ נִמסר לוֹ דבר שאין דרכוֹ להִמשֵך קנה,
ואין אחד מִשניהם יכוֹל לחזֹר בוֹ,
וכוֹפין את הלוֹקֵח לִתֵן את הדמים.
5
ולמה תִקנוּ חכמים דבר זה במִטלטלין? גזֵרה שמא יתֵן הלוֹקֵח דמי החֵפץ,
וקֹדם שיִקחנוּ יֹאבד באֹנס,
כגוֹן שנפלה דלֵקה ונִשרף אוֹ באוּ ליסטים וּנטלוּהוּ; אִם יהיה בִרשוּת הלוֹקֵח יתמהמֵה המוֹכֵר ולֹא יצילוֹ.
לפיכך העמידוּהוּ חכמים בִרשוּת המוֹכֵר,
כדי שיִשתדֵל ויציל החֵפץ,
שאִם אבד יהיה חיב לשלֵם.
6
נִמצֵאת אוֹמֵר,
שאִם נתן דמי המקח ונאנס קֹדם שיִקחנוּ יֹאמר לוֹ הלוֹקֵח:
'תֵן לי את מִקחי אוֹ החזיר לי את מעוֹתי'; ואף על פי שיֵש עֵדים שאבד באֹנס ולֹא היה במוֹכֵר כֹח להציל ולֹא נִתרשֵל בדבר הרי זה מחזיר את הדמים,
שהרי תִקנוּ חכמים משיכה.
:לפיכך, אִם היה ביתוֹ של לוֹקֵח שיֵש בוֹ החֵפץ הנִמכר מוּשכר למוֹכֵר לֹא תִקנוּ לוֹ חכמים משיכה,
שהרי המקח בִרשוּת הלוֹקֵח הוּא.
וּמִשנתן את הדמים נִקנה המקח,
ואין אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ.
7
וכֵן השוֹכֵר את המקוֹם שאוֹתן המִטלטלין הנִמכרין מוּנחין בוֹ קנה,
ואין אחד מֵהן יכוֹל לחזֹר בוֹ,
ואף על פי שלֹא הִגביה ולֹא משך ולֹא נִמסרוּ לוֹ,
שהרי נעשוּ בִרשוּתוֹ.
וּכבר בֵארנוּ ששכירוּת קרקע נִקנית בכסף אוֹ בִשטר אוֹ בחזקה.
8
המקנה קרקע וּמִטלטלין כאחד,
כיון שקנה הקרקע בכסף אוֹ בִשטר אוֹ בחזקה נִקנוּ המִטלטלין עִמה; בין שהיוּ שניהם במכר אוֹ במתנה,
בין שמכר המִטלטלין ונתן הקרקע,
בין שמכר הקרקע ונתן המִטלטלין,
כיון שקנה הקרקע קנה המִטלטלין.
9
במה דברים אמוּרים? בשהיוּ המִטלטלין צבוּרין באוֹתה קרקע.
אבל אִם היוּ במקוֹם אחֵר צריך שיֹאמר לוֹ:
'קנֵה המִטלטלין על גבי הקרקע'.
אפִלוּ היוּ המִטלטלין בִמדינה אחרת,
ואמר לוֹ:
'קנֵה אוֹתן על גבי קרקע פלוֹנית',
כיון שקנה הקרקע נִקנוּ המִטלטלין,
אף על פי שאינן צבוּרין בתוֹכה.
ואִם לֹא אמר לוֹ:
'קנֵה על גב הקרקע' לֹא קנה.
וקרקע כל שהוּא קוֹנין על גבה כל מִטלטלין שיִרצה.
10
הִקנה השדה לאחד והמִטלטלין לאחֵר,
אף על פי שאמר לוֹ:
'קנֵה המִטלטלין על גב הקרקע',
והחזיק האחד בקרקע לֹא קנה השֵני המִטלטלין.
ואִם תפסן אחר שחזר בוֹ המקנה אין מוֹציאין אוֹתן מידוֹ,
שהרי תפסן אחר שקנה חבֵרוֹ הקרקע שנִקנוּ אֵלוּ על גבה.
11
המקנה עבדים וקרקעוֹת כאחד:
החזיק בעבדים לֹא קנה הקרקעוֹת; החזיק בקרקעוֹת לֹא קנה העבדים,
עד שיִהיוּ עוֹמדין בתוֹך הקרקע.
ואף על פי שאמר לוֹ:
'קנֵה עבדים על גבי הקרקע' לֹא קנה עד שיִהיוּ בתוֹכה,
שהעבד מהלֵך לדעת עצמוֹ.
12
המקנה עבדים וּמִטלטלין כאחד:
משך המִטלטלין לֹא קנה העבדים; החזיק בעבדים לֹא קנה המִטלטלין,
אלא אִם כֵן היוּ המִטלטלין על גב העבד,
והוּא שיִהיה כפוּת,
שהרי אינוֹ יכוֹל להלֵך.
13
המקנה בהֵמה וכֵלים שעל גבה כאחד,
אף על פי שמשך הבהֵמה וּקניה לֹא קנה הכֵלים שעליה עד שיגביהֵם,
אוֹ ימשֹך הכֵלים עצמן אִם אין דרכן להגביה,
שהבהֵמה כחצֵר המהלכת היא,
ואין מה שבתוֹכה קנוּי לִבעליה.
לפיכך, אִם היתה הבהֵמה כפוּתה קנה אף כֵלים שעליה.
14
אמר לוֹ המקנה:
'משֹך בהֵמה זוֹ וּקנֵה כֵלים שעליה',
הוֹאיל ולֹא הִקנה לוֹ גוּף הבהֵמה,
אף על פי שמשכה והיא כפוּתה לֹא קנה כֵלים שעליה עד שיִמשֹך הכֵלים עצמן.
15
היה עציץ נקוּב לאחד,
והיוּ הזרעים שבוֹ לאחֵר:
הִקנה העציץ לבעל הזרעים כיון שמשך,
קנה; הִקנה הזרעים לבעל העציץ לֹא קנה עד שיחזיק בזרעים עצמן.
16
היה העציץ והזרעים שבוֹ לאחד,
והִקנה הכֹל לאחד:
החזיק בעציץ לִקנוֹת הזרעים אף העציץ לֹא קנה; החזיק בזרעים קנה עציץ.
וזוֹ היא ששנוּ:
נכסים שאין להן אחריוּת נִקנין עִם נכסים שיֵש להן אחריוּת,
שהזרעים שבעציץ נקוּב כִזרוּעין בארץ,
וכל המחוּבר לקרקע כקרקע,
כמוֹ שבֵארנוּ.
17
כבר בֵארנוּ שכל העוֹמֵד להִבצֵר הרי הוּא כבצוּר,
ואינוֹ נִקנה אלא בהגבהה אוֹ בִשאר דברים שנִקנין בהן המִטלטלין.
18
פִשתן שהוּא מחוּבר לקרקע,
ויבש ואינוֹ צריך לקרקע,
ואמר לוֹ:
'יפֵה לי קרקע כל שהוּא וּקנֵה כל מה שעליה',
כיון שתלש כל שהוּא קנה הכֹל מִפני תנאי זה.
אבל אִם הִקנה לוֹ הפִשתן הזה במכר אוֹ במתנה לֹא קנה אלא מה שתלש,
שהרי הִגביהוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.