1
מִצות עשֵה לִספֹר שנים שבע שבע וּלקדֵש שנת החמִשים,
שנאמר: "וספרת לך שבע וכו' וקִדשתם אֵת שנת החמִשים" .
וּשתי מִצווֹת אֵלוּ מסוּרין לבית דין הגדוֹל בִלבד.
2
וּמֵאימתי הִתחילוּ לִמנוֹת? מֵאחר ארבע עשרֵה שנה מִשנִכנסוּ לארץ,
שנאמר: "שֵש שנים תִזרע שדך ושֵש שנים תִזמֹר כרמך" עד שיִהיה כל אחד ואחד מכיר ארצוֹ,
ושבע שנים עשוּ בכִבוּש הארץ ושבע שנים בחִלוּק.
:נִמצֵאת אוֹמֵר:
בִשנת שלֹש וחמֵש מֵאוֹת ואלפים מֵרֹאש השנה שאחר מוֹלד אדם הרִאשוֹן,
שהיא שנה שניה ליצירה,
הִתחילוּ לִמנוֹת.
ועשוּ שנת עשר וחמֵש מֵאוֹת ליצירה,
שהיא שנת אחת ועשרים מִשנִכנסוּ לארץ,
שמִטה. וּמנוּ שבע שמִטוֹת וקִדשוּ שנת חמִשים,
שהיא שנת ארבע ושִשים מִשנִכנסוּ לארץ.
3
שִבעה עשר יוֹבלין מנוּ ישראֵל מִשנִכנסוּ לארץ עד שיצאוּ.
ושנה שיצאוּ בה,
שחרב בה הבית ברִאשוֹנה במוֹצאי שביעית היתה,
וּשנת שֵש וּשלֹשים ביוֹבֵל היתה,
שארבע מֵאוֹת שנה ועשר שנים עמד בית רִאשוֹן.
:כיון שחרב הבית,
בטל מִנין זה מִשבטלה הארץ,
ונִשארה הארץ חרֵבה שִבעים שנה.
ונִבנה בית שֵני,
וארבע מֵאוֹת ועשרים שנה עמד.
וּבשנה השביעית מִבִנינוֹ עלה עזרא,
והיא הביאה השניה.
וּמִשנה זֹאת הִתחילוּ לִמנוֹת מִנין אחֵר,
ועשוּ שנת שלֹש עשרֵה לבִנין בית שֵני שמִטה,
וּמנוּ שבע שמִטוֹת וקִדשוּ שנת חמִשים.
ואף על פי שלֹא היה שם יוֹבֵל בבית שֵני,
מוֹנין היוּ אוֹתוֹ כדי לקדֵש שמִטוֹת.
4
נִמצֵאת למֵד שהשנה שחרב בה הבית באחרוֹנה,
שתחִלתה מִתִשרי שאחר החוּרבן בִשני חדשים,
שהרי מִתִשרי הוּא המִנין לשמִטים וליוֹבלוֹת אוֹתה השנה מוֹצאי שביעית היתה,
וּשנת חמֵש עשרֵה מִן היוֹבֵל התשיעי היתה.
:וּלפי חשבוֹן זה,
שנה זוֹ,
שהיא שנת אלף וּמֵאה ושבע לחוּרבן,
שהיא שנת שבע וּשמוֹנים ואלף וארבע מֵאוֹת למִנין שטרוֹת,
שהיא שנת שֵש וּשלוֹשים וּתשע מֵאוֹת וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמִטה,
והיא שנת אחת ועשרים מִן היוֹבֵל.
5
אבל כל הגאוֹנים אמרוּ שמסֹרת היא בידיהם איש מִפי איש,
שלֹא מנוּ באוֹתן השִבעים שנה שבין חוּרבן בית רִאשוֹן וּבִנין בית שֵני אלא שמִטוֹת בִלבד,
בלֹא יוֹבֵל.
וכֵן מִשחרב באחרוֹנה,
לֹא מנוּ שנת חמִשים,
אלא שבע שבע בִלבד מִתחִלת שנת החוּרבן.
וכֵן עוֹלה מִתלמוּד עבוֹדה זרה כפי חשבוֹן זה,
שהוּא קבלה.
6
וּשנת השמִטה ידוּעה היא וּמפוּרסמת אֵצל גאוֹנים ואנשי ארץ ישראֵל,
וכוּלם לֹא מנוּ אלא לִשני חוּרבן,
משליכין אוֹתם שבע שבע.
וּלפי חשבוֹן זה תהי שנה זוֹ,
שהיא שנת שבע וּמֵאה ואלף לחוּרבן,
מוֹצאי שביעית.
ועל זה אנוּ סוֹמכין,
וּכפי חשבוֹן זה אנוּ מוֹרים לעִנין מעשרוֹת וּשביעית והשמטת כספים,
שהקבלה והמעשה עמוּדים גדוֹלים בהוֹראה,
וּבהם ראוּי להִתלוֹת.
7
שנת היוֹבֵל אינה עוֹלה מִמִנין שני השבוּע,
אלא שנת תֵשע וארבעים שמִטה,
וּשנת חמִשים יוֹבֵל,
וּשנת אחת וחמִשים תחִלת שֵש שנים של שבוּע.
וכֵן בכל יוֹבֵל ויוֹבֵל.
8
מִשגלה שֵבט ראוּבֵן ושֵבט גד וחצי שֵבט מנשה,
בטלוּ היוֹבלוֹת,
שנאמר: "וּקראתם דרוֹר בארץ לכל יֹשביה" בִזמן שכל יוֹשביה עליה,
והוּא שלֹא יהיוּ מעוּרבבין שֵבט בשֵבט,
אלא כוּלן יוֹשבין כתִקנן.
:בִזמן שהיוֹבֵל נוֹהֵג בארץ נוֹהֵג בחוּצה לארץ,
שנאמר: "יוֹבֵל היא" בכל מקוֹם,
בין בִפני הבית בין שלֹא בִפני הבית.
9
וּבִזמן שהיוֹבֵל נוֹהֵג נוֹהֵג דין עבד עִברי,
ודין בתי ערי חוֹמה,
ודין שדֵה חרמים,
ודין שדֵה אחוּזה,
וּמקבלין גֵר תוֹשב,
ונוֹהגת שביעית בארץ,
והשמטת כספים בכל מקוֹם,
מִן התוֹרה.
:וּבִזמן שאין היוֹבֵל נוֹהֵג אין נוֹהֵג עבד עִברי,
ולֹא בתי ערי חוֹמה,
ולֹא שדֵה אחוּזה,
ולֹא שדֵה חרמים,
ואין מקבלין גֵר תוֹשב,
ונוֹהגת שביעית בארץ מִדִבריהם,
וכֵן השמטת כספים בכל מקוֹם מִדִבריהם,
כמוֹ שבֵארנוּ.
10
מִצות עשֵה לִתקֹע בשוֹפר בעשירי לתִשרי בִשנת היוֹבֵל.
וּמִצוה זוֹ מסוּרה לבית דין תחִלה,
וכל יחיד ויחיד חיב לִתקֹע,
שנאמר: "תעבירוּ שוֹפר" וכו' .
ותוֹקעין בשוֹפר תֵשע,
כדרך שתוֹקעין ברֹאש השנה.
וּמעבירין שוֹפר בכל גבוּל ישראֵל.
11
שוֹפר של יוֹבֵל ושל רֹאש השנה אחד הוּא לכל דבר.
ואחד היוֹבֵל ואחד רֹאש השנה לתקיעוֹת,
אלא שביוֹבֵל תוֹקעין בין בבית דין שקִדשוּ בוֹ את החֹדש וּבין בבית דין שלֹא קִדשוּ בוֹ את החֹדש,
וכל יחיד ויחיד חיב לִתקֹע כל זמן שבית דין יוֹשבין ושלֹא בִפני בית דין.
12
וּברֹאש השנה שחל לִהיוֹת בשבת לֹא היוּ תוֹקעין אלא בבית דין שקִדשוּ בוֹ את החֹדש,
ואין כל יחיד ויחיד תוֹקֵע אלא בִפני בית דין.
13
שלֹשה דברים מעכבין ביוֹבֵל:
תקיעה, ושִלוּח עבדים,
והחזרת שדוֹת לבעליהן,
וזוֹ היא השמטת קרקע.
14
מֵרֹאש השנה ועד יוֹם הכִפוּרים לֹא היוּ עבדים נִפטרין לבתיהן ולֹא מִשתעבדין לאדוֹניהם,
ולֹא השדוֹת חוֹזרוֹת לבעליהן,
אלא עבדים אוֹכלין ושוֹתין וּשמֵחין ועטרוֹתיהם בראשיהם.
כיון שהִגיע יוֹם הכִפוּרים,
תקעוּ בית דין בשוֹפר,
נִפטרוּ עבדים לבתיהן וחזרוּ שדוֹת לבעליהן.
15
דין היוֹבֵל בִשביתת הארץ ודין השמִטה אחד הוּא לכל דבר:
כל שאסוּר בשביעית מֵעבוֹדוֹת הארץ אסוּר בִשנת יוֹבֵל,
וכל שמוּתר בשביעית מוּתר ביוֹבֵל,
וּמלאכוֹת שלוֹקין עליהן בשביעית לוֹקין עליהן ביוֹבֵל,
ודין פֵרוֹת שנת יוֹבֵל באכילה וּבִמכירה וּבבִעוּר כדין פֵרוֹת שביעית לכל דבר.
16
יתֵרה שביעית על היוֹבֵל,
שהשביעית משמטת כספים ואין היוֹבֵל משמיט כספים.
ויתֵר יוֹבֵל על השביעית,
שהיוֹבֵל מוֹציא עבדים וּמשמיט קרקע,
וזה הוּא דין מכירת שדוֹת האמוּר בתוֹרה,
והיא מִצות עשֵה,
שנאמר: "גאוּלה תִתנוּ לארץ" .
יוֹבֵל משמיט קרקע בִתחִלתוֹ,
וּשביעית אין משמטת כספים אלא בסוֹפה,
כמוֹ שבֵארנוּ.