1
מִצות עשֵה להשמיט המִלוה בשביעית,
שנאמר: "שמוֹט כל בעל משֵה ידוֹ" .
והתוֹבֵע חוֹב שעברה עליו שביעית עבר על לֹא תעשה,
שנאמר: "לֹא יגֹש את רֵעֵהוּ ואת אחיו" .
2
אין שמִטת כספים נוֹהגת מִן התוֹרה בשביעית אלא בִזמן שהיוֹבֵל נוֹהֵג,
שיֵש שם שמִטת קרקע,
שהרי ישוּב הקרקע לִבעליו בלֹא כסף.
ודבר זה קבלה הוּא,
אמרוּ חכמים:
בִזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקוֹם,
בין בארץ בין בחוּצה לארץ,
וּבִזמן שאין שם שמִטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפִלוּ בארץ.
3
וּמִדִברי סוֹפרים שתִהיה שמִטת כספים נוֹהגת בזמן הזה בכל מקוֹם,
ואף על פי שאין היוֹבֵל נוֹהֵג,
כדי שלֹא תִשתכח תוֹרת השמטת כספים מיִשראֵל.
4
אין שביעית משמטת כספים אלא בסוֹפה,
שנאמר: "מִקֵץ שבע שנים תעשה שמִטה,
וזה דבר השמִטה שמוֹט" וכו' ,
ושם הוּא אוֹמֵר:
"מִקֵץ שבע שנים במֹעֵד שנת השמִטה בחג הסוּכוֹת" מה שם אחר שבע,
אף השמטת כספים אחר שבע.
:לפיכך, המלוה את חבֵרוֹ בשביעית עצמה גוֹבה חוֹבוֹ כל השנה,
וּכשתִשקע חמה בלילי רֹאש השנה של מוֹצאי שביעית,
אבד החוֹב.
5
שחט את הפרה וחִלקה על דעת שהיוֹם רֹאש השנה של מוֹצאי שביעית,
ונִתעבֵר אלוּל,
ונִמצא אוֹתוֹ היוֹם סוֹף שביעית אבדוּ הדמים,
שהרי עברה שביעית על החוֹב.
6
שביעית משמטת את המִלוה,
ואפִלוּ מִלוה שבִשטר שיֵש בוֹ אחריוּת נכסים הרי זה משמיט.
ואִם סיֵם לוֹ שדה בהלואתוֹ אינוֹ משמיט.
והשביעית משמטת את השבוּעה,
שנאמר: "לֹא יגֹש" מִכל מקוֹם,
לֹא לשלֵם ולֹא להִשבע.
7
במה דברים אמוּרים? בִשבוּעת הדינין וכל כיוֹצֵא בה מִדברים שאִם יוֹדה בהן שביעית משמטת.
אבל שבוּעת השוֹמרין והשוּתפין וכיוֹצֵא בהן מִשבוּעוֹת שאִם יוֹדה ישלֵם הרי זה ישבע אחר השמִטה.
8
הִלוהוּ וּתבעוֹ וכפר בוֹ,
והִגיעה שמִטה והוּא בִכפירתוֹ,
והוֹדה אחר שעברה שביעית אוֹ שבאוּ עליו עֵדים אחר השביעית אין השביעית משמטת.
9
המלוה את חבֵרוֹ וקבע לוֹ זמן לעשר שנים אינוֹ משמיט.
אף על פי שהוּא בא לידי "לֹא יגֹש" ,
הרי הוּא עתה אינוֹ יכוֹל לִנגֹש.
הִתנה עִמוֹ שלֹא יתבענוּ שביעית משמטת.
10
המלוה את חבֵרוֹ והִתנה עִמוֹ שלֹא תִשמטנוּ שביעית הרי זה נִשמט,
שאינוֹ יכוֹל לבטֵל דין השביעית.
הִתנה עִמוֹ שלֹא ישמיט הוּא חוֹב זה ואפִלוּ בשביעית תנאוֹ קים,
שכל תנאי שבממוֹן קים,
ונִמצא זה חיֵב עצמוֹ בממוֹן שלֹא חיבה אוֹתוֹ תוֹרה בוֹ,
שהוּא חיב.
11
הקפת החנוּת אינה נִשמטת,
ואִם עשה אוֹתה מִלוה נִשמטת.
שכר שכיר אינוֹ נִשמט,
ואִם זקפוֹ עליו מִלוה הרי זה נִשמט.
12
קנסוֹת של האוֹנֵס והמפתה והמוֹציא שֵם רע אינן נִשמטין,
ואִם זקפן במִלוה נִשמטין.
:וּמֵאימתי נִזקפין במִלוה? מִשעת העמדה בדין.
13
המגרֵש את אִשתוֹ קֹדם השמִטה אין כתוּבתה נִשמטת.
ואִם פגמה אוֹתה אוֹ זקפתה עליו במִלוה נִשמטת.
14
המלוה על המשכוֹן אינוֹ משמיט,
והוּא שיִהיה החוֹב כנגד המשכוֹן.
ואִם היה יתֵר משמיט היתֵר על המשכוֹן.
15
המוֹסֵר שטרוֹתיו לבית דין ואמר להם:
'אתם גבוּ לי חוֹבי' אינוֹ נִשמט,
שנאמר: "ואשר יהיה לך את אחיך" ,
וזה בית דין תוֹבעין אוֹתוֹ.
וכֵן בית דין שחתכוּ את הדין וכתבוּ:
'איש פלוֹני אתה חיב לִתֵן לזה כך וכך' אינוֹ נִשמט,
שזה כגבוּי הוּא,
וּכאִלוּ בא לידוֹ,
ואינוֹ כמִלוה.
16
כשראה הִלֵל הזקֵן שנִמנעוּ העם מִלהלווֹת זה את זה ועוֹברין על הכתוּב בתוֹרה:
"הִשמר לך פן יהיה דבר" וכו' ,
הִתקין פרוֹזבוֹל,
כדי שלֹא ישמֵט החוֹב,
עד שילווּ זה את זה.
ואין הפרוֹזבוֹל מוֹעיל אלא בִשמִטת כספים בזמן הזה שהיא מִדִברי סוֹפרים,
אבל שמִטה של תוֹרה אין הפרוֹזבוֹל מוֹעיל בה.
17
אין כוֹתבין פרוֹזבוֹל אלא בית דין חכמים גדוֹלים ביוֹתֵר,
כבית דינוֹ של רבי אמי ורבי אסי,
שהֵן ראוּיין להפקיע ממוֹן בני אדם.
אבל שאר בתי דינין אינן כוֹתבין.
18
זה הוּא גוּפוֹ של פרוֹזבוֹל:
'מוֹסֵר אני לכם פלוֹני וּפלוֹני הדינין שבמקוֹם פלוֹני,
שכל חוֹב שיֵש לי,
שאגבנוּ כל זמן שארצה'.
והדינין חוֹתמין מִלמטן,
אוֹ העֵדים.
19
אין כוֹתבין פרוֹזבוֹל אלא על הקרקע.
אִם אין קרקע ללֹוה מזכה לוֹ המלוה כל שהוּא בתוֹך שדֵהוּ,
אפִלוּ קלח של כרוּב.
הִשאילוֹ מקוֹם לתנוּר אוֹ לכירה כוֹתבין עליו פרוֹזבוֹל.
היתה לוֹ שדה ממוּשכנת כוֹתבין עליה פרוֹזבוֹל.
20
וכוֹתבין לאיש על נִכסי אִשתוֹ וליתוֹמים על נִכסי אפִטרוֹפין.
:אין לוֹ קרקע,
ולערֵב יֵש לוֹ קרקע כוֹתבין עליה פרוֹזבוֹל.
היה לוֹ חוֹב על חבֵרוֹ ויֵש לחבֵרוֹ קרקע,
הוֹאיל והוּא תחת שִעבוּדוֹ כוֹתֵב עליו פרוֹזבוֹל.
21
אחד שלוה מֵחמִשה צריכין פרוֹזבוֹל לכל אחד ואחד.
וחמִשה שלווּ מֵאחד דיוֹ פרוֹזבוֹל אחד לכוּלם.
22
כתב הפרוֹזבוֹל תחִלה ואחר כך הִלוה אינוֹ מוֹעיל,
אלא משמיט,
עד שיִכתֹב הפרוֹזבוֹל אחר שהִלוה.
נִמצֵאת אוֹמֵר שכל מִלוה הקוֹדמת לפרוֹזבוֹל אינה נִשמטת בִפרוֹזבוֹל זה,
ואִם הפרוֹזבוֹל קדם את המִלוה הרי זוֹ נִשמטת.
23
לפיכך פרוֹזבוֹל המוּקדם כשֵר,
והמאוּחר פסוּל.
:כיצד? כתב הפרוֹזבוֹל בניסן והִקדים זמנוֹ מֵאדר כשֵר,
שהרי הוּרע כוֹחוֹ,
שאינוֹ משמיט אלא עד אדר.
אבל אִם אֵחר זמנוֹ וּכתבוֹ מֵאיר פסוּל,
שהרי מיפה כוֹחוֹ,
שהוּא אינוֹ משמיט עד איר שלֹא כדין,
שאין דינוֹ שלֹא ישמיט אלא עד ניסן בִשעת מסירת הדברים לבית דין.
24
המוֹציא שטר חוֹב אחר שביעית ואין עִמוֹ פרוֹזבוֹל אבד חוֹבוֹ.
ואִם אמר:
'היה לי פרוֹזבוֹל ואבד' נאמן,
שמִזמן הסכנה ואילך בעל חוֹב גוֹבה שלֹא בִפרוֹזבוֹל.
ולֹא עוֹד,
אלא כשיביא בעל חוֹב את שטרוֹ אוֹ כשיבֹא לִתבֹע במִלוה על פה אוֹמרין לנִתבע:
'שלֵם לוֹ',
ואִם טען הנִתבע ואמר:
'איֵה פרוֹזבוֹל שלוֹ?',
אוֹמרין לתוֹבֵע:
'היה לך פרוֹזבוֹל ואבד?':
אִם אמר:
'כֵן היה' נאמן; ואִם הוֹדה שלֹא כתב פרוֹזבוֹל אבד חוֹבוֹ.
והיתוֹמים אינן צריכין פרוֹזבוֹל.
25
הוֹציא פרוֹזבוֹל,
וטען הנִתבע ואמר:
'מִלוה זוֹ שהוּא תוֹבֵע,
אחר פרוֹזבוֹל זה היתה',
והתוֹבֵע אוֹמֵר:
'קֹדם פרוֹזבוֹל זה' התוֹבֵע נאמן,
שאִלוּ אמר:
'היה לי ואבד' נאמן,
ואף על פי שאין אנוּ יוֹדעין זמן הפרוֹזבוֹל שאבד.
26
טען הנִתבע ואמר:
'מִלוה יֵש לוֹ אצלי',
והתוֹבֵע אוֹמֵר:
'לֹא כי,
אלא הקפת החנוּת היא,
שאינה נִשמטת,
שהרי לֹא זקפתיה מִלוה' הרי זה נאמן,
שאִם ירצה יֹאמר:
'מִלוה היתה,
וּפרוֹזבוֹל היה לי ואבד',
שכיון שתִקנוּ חכמים פרוֹזבוֹל,
חזקה היא שאין אדם מניח דבר מוּתר ואוֹכֵל דבר אסוּר.
27
תלמידי חכמים שהִלווּ זה את זה,
וּמסר דבריו לתלמידים ואמר:
'מוֹסֵר אני לכם שכל חוֹב שיֵש לי שאגבנוּ כל זמן שארצה' אינוֹ צריך לִכתֹב פרוֹזבוֹל,
מִפני שהֵן יוֹדעין שהשמטת כספים בזמן הזה מִדִבריהם,
וּבִדברים בִלבד היא נִדחית.
28
כל המחזיר חוֹב שעברה עליו שביעית רוּח חכמים נוֹחה הימנוּ.
וצריך המלוה לוֹמר למחזיר:
'משמיט אני,
וּכבר נִפטרת מִמני'.
אמר לוֹ:
'אף על פי כֵן רצוֹני שתקבֵל' יקבֵל מִמנוּ,
שנאמר: "לֹא יגֹש" ,
והרי לֹא נגש.
ולֹא יֹאמר לוֹ:
'בחוֹבי אני נוֹתֵן לך',
אלא יֹאמר לוֹ:
'שלי הֵן,
וּבמתנה אני נוֹתֵן לך'.
29
החזיר לוֹ חוֹבוֹ ולֹא אמר לוֹ כֵן מסבֵב עִמוֹ בִדברים עד שיֹאמר לוֹ:
'שלי הֵן,
וּבמתנה נתתים לך'.
ואִם לֹא אמר כֵן לֹא יקבֵל מִמנוּ,
אלא יטֹל מעוֹתיו ויֵלֵך לוֹ.
30
מי שנִמנע מִלהלווֹת את חבֵרוֹ קֹדם שמִטה שמא יתאחֵר החוֹב אצלוֹ וישמֵט עבר בלֹא תעשה,
שנאמר: "הִשמר לך" וכו' .
וחֵטא גדוֹל הוּא,
שהרי הִזהירה תוֹרה עליו בִשני לאוין,
שנאמר: "הִשמר לך פן יהיה" ,
וכל מקוֹם שנאמר:
"הִשמר" אוֹ "אל" אוֹ "פן" הרי זוֹ מִצות לֹא תעשה.
והתוֹרה הִקפידה על מחשבה רעה זוֹ וקראה אוֹתוֹ "בליעל" ,
והרי הוֹסיף הכתוּב להזהיר וּלצוּוֹת שלֹא ימנע אלא יתֵן,
שנאמר: "נתוֹן תִתֵן לוֹ ולֹא יֵרע לבבך בתִתך לוֹ" ,
והִבטיח הקדוֹש ברוּך הוּא בִשכר מִצוה זוֹ בעוֹלם הזה,
שנאמר: "כי בִגלל הדבר הזה יברכך יי אלֹהיך" .