1
לֹא יוֹציא אדם זבלים מֵחצֵרוֹ ויתֵן בתוֹך שדֵהוּ בשביעית,
מִפני שנִראה כִמזבֵל שדֵהוּ כדי שתִהיה יפה לִזריעה.
ואִם הוֹציא והעמיד מִמנוּ אשפה מוּתר.
ולֹא יעשה אשפה בתוֹך שדֵהוּ עד שיעבֹר הזמן שמזבלין בוֹ לעבוֹדת הארץ,
והוּא מִשיִקשֵר המתיק.
:ולֹא יעשה אשפה פחוּתה מִמֵאה וחמִשים סאה של זבל,
כדי שתהֵא נִכרת שהיא אשפה.
ואִם ירצה להוֹסיף מוֹסיף.
היה לוֹ דבר מוּעט מוֹסיף עליו והוֹלֵך.
ולֹא יעשה בכל בית סאה יתֵר מִשלֹש אשפתוֹת.
2
והרוֹצה לעשוֹת כל שדֵהוּ שלֹש שלֹש אשפתוֹת לתוֹך בית סאה עוֹשה.
והרוֹצה לעשוֹת זִבלוֹ אוֹצר עוֹשה.
3
היה מעמיד הזבל על הסלע,
אוֹ שהעמיק בארץ שלֹשה טפחים והערים הזבל,
אוֹ שבנה על הארץ גֹבה שלֹשה והעמיד עליו הזבל אינוֹ צריך שִעוּר.
אפִלוּ עשה כֵן כמה אשפתוֹת לתוֹך בית סאה,
בין גדוֹלוֹת בין קטנוֹת מוּתר,
שהרי הדבר נִכר שאינן לעבוֹדת הארץ אלא לִכניסת הזבל.
4
מוּתר לאדם להוֹציא זבל מִן הסהר של צֹאן ונוֹתֵן לתוֹך שדֵהוּ,
כדרך כל מכניסי זבל.
והעוֹשה דיר בתוֹך שדֵהוּ בשביעית לֹא יעשֵהוּ יתֵר על בית סאתים.
ויכניס הצֹאן לתוֹכוֹ,
וּכשיזבלוּ את כל הדיר,
מניח דֹפן אחד מִדפני הדיר ועוֹשה דיר אחֵר בצִדוֹ.
נִמצא מזבֵל בתוֹך שדֵהוּ בית ארבעת סאין.
5
היתה כל שדֵהוּ בית ארבעת סאין משיֵר מִמנה מִקצת מִפני מראית העין,
כדי שיֵדעוּ הכֹל שהצֹאן הִטילוּ בה ונִדירה,
ולֹא יֹאמרוּ:
זִבֵל זה כל שדֵהוּ בשביעית.
6
לֹא יפתח אדם מחצֵב בתחִלה לתוֹך שדֵהוּ בשביעית,
שמא יֹאמרוּ:
לתקֵן שדֵהוּ נִתכוֵּן,
שיסיר מִמנה הסלע.
ואִם הִתחיל מִקֹדם שביעית,
וּפִצֵל מִמנוּ שבע ועשרים אבנים ברִבוּע,
שלֹש על שלֹש על רוּם שלֹש,
כל אבן מֵהן אמה על אמה ברוּם אמה אוֹ גדוֹלוֹת מִזוֹ הרי זה מוּתר לנקֵר מִמנוּ בשביעית כל שיִרצה.
7
גדֵר של אבנים שיֵש בגבהוֹ עשרה טפחים אוֹ יתֵר,
ורצה לִטֹל כל אבניו:
אִם היוּ בוֹ עשר אבנים אוֹ יתֵר,
כל אחת מֵהן משוֹי שנים אוֹ גדוֹלוֹת מִזוֹ הרי זה נוֹטֵל,
שהרוֹאה יוֹדֵע שלצֹרך האבנים הוּא נוֹטֵל; היה פחוֹת מֵעשרה,
אוֹ שהיה בוֹ פחוֹת מֵעשר אבנים,
אוֹ שהיוּ אבניו קטנוֹת מִמשוֹי שנים שנים נוֹטֵל עד שיניח טפח סמוּך לארץ.
8
במה דברים אמוּרים? בשנִתכוֵּן לתקֵן שדֵהוּ והִתחיל לִטֹל בשביעית.
אבל אִם לֹא נִתכוֵּן לתקֵן שדֵהוּ אוֹ שהִתחיל מִקֹדם שביעית נוֹטֵל בשביעית כל מה שיִרצה מִכל מקוֹם,
וגוֹדֵר עד לארץ.
וכֵן אִם היה נוֹטֵל מִשדֵה חבֵרוֹ,
אף על פי שהוּא קבלן גוֹדֵר על הארץ.
9
אבנים שראוּיין שתזעזֵע אוֹתן המחרֵשה,
אוֹ שהיוּ מכוּסוֹת ונִתגלוּ:
אִם יֵש בהן שתים של משוֹי שנים שנים הרי זה מוּתר לִטֹל אוֹתן; היוּ קטנוֹת מִזה לֹא ינטלוּ.
10
המסקֵל שדֵהוּ בשביעית מִפני שהוּא צריך לאבנים נוֹטֵל את העליוֹנוֹת,
וּמניח את הנוֹגעוֹת בארץ.
ואִם היה לוֹ בשדֵהוּ גרגֵש של צרוֹרוֹת אוֹ גל של אבנים נוֹטֵל את העליוֹנוֹת,
וּמניח את הנוֹגעוֹת בארץ.
ואִם יֵש תחתיהן סלע אוֹ קש יטֹל את כוּלם.
11
לֹא ימלֵא אדם גיא עפר אוֹ יתקנוֹ בעפר,
מִפני שהוּא מתקֵן את הארץ.
אבל עוֹשה הוּא חיץ על פי הגיא,
וכל אבן שיכוֹל לִפשֹט את ידוֹ ולִטלה והוּא עוֹמֵד על שפת הגיא הרי זוֹ תִנטֵל.
12
אבני כתֵף,
והֵן הנִטלוֹת שתים שלֹש על הכתֵף מוּתר להביאן מִכל מקוֹם,
בין מִשדֵה חבֵרוֹ בין מִשדֵהוּ.
וכֵן הקבלן מֵביא מִכל מקוֹם,
ואפִלוּ אבנים קטנוֹת,
בין מִשדה שקִבלה בין מִשדה שלֹא קִבלה.
13
פִרצה שהיא סוּגה בעפר:
אִם אינה מכשלת את הרבים אסוּר לִבנוֹתה; ואִם היתה מכשלת את הרבים,
אוֹ שלֹא היתה סוּגה בעפר אלא פתוּחה לִרשוּת הרבים הרי זה מוּתר לִבנוֹתה.
14
אסוּר לוֹ לִבנוֹת גדֵר בשביעית בין שדֵהוּ לִשדֵה חבֵרוֹ,
אבל בוֹנה גדֵר בינוֹ לבין רשוּת הרבים.
וּמוּתר להעמיק עד הסלע,
וּמוֹציא את העפר וצוֹברוֹ בתוֹך שדֵהוּ,
כדרך כל מעמידי זבל.
וכֵן אִם חפר בוֹר ושיח וּמערה בשביעית צוֹבֵר העפר בתוֹך שדֵהוּ כדרך כל החוֹפרים.