הִלכוֹת שמִטה ויוֹבֵל:
יֵש בִכללן שתים ועשרים מִצווֹת,
תֵשע מִצווֹת עשֵה וּשלֹש עשרֵה מִצווֹת לֹא תעשה,
וזה הוּא פרטן:
:א)nbsp;שתִשבֹת הארץ מִמלאכתה בשביעית.
ב)nbsp;שלֹא יעבֹד עבוֹדת הארץ בשנה זוֹ.
ג)nbsp;שלֹא יעבֹד עבוֹדת האילן בשנה זוֹ.
ד)nbsp;שלֹא יקצֹר הספיח כנגד הקוֹצרים.
ה)nbsp;שלֹא יבצֹר הנזירים כנגד הבוֹצרים.
ו)nbsp;שישמיט מה שתוֹציא הארץ.
ז)nbsp;שישמיט כל הלואתוֹ.
ח)nbsp;שלֹא יגֹש ולֹא יתבע הלֹוה.
ט)nbsp;שלֹא ימנע מִלהלווֹת קֹדם השמִטה כדי שלֹא יֹאבד ממוֹנוֹ.
י)nbsp;לִספֹר השנים שבע שבע.
יא)nbsp;לקדֵש שנת החמִשים.
יב)nbsp;לִתקֹע בשוֹפר בעשירי לתִשרי כדי לצֵאת עבדים חפשי.
יג)nbsp;שלֹא תֵעבֵד אדמה בשנה זוֹ.
יד)nbsp;שלֹא יקצֹר ספיחיה כנגד הקוֹצרים.
יה)nbsp;שלֹא יבצֹר נזיריה כנגד הבוֹצרים.
יו)nbsp;לִתֵן גאוּלה לארץ בשנה זוֹ,
וזה הוּא דין שדֵה אחוּזה וּשדֵה מִקנה.
יז)nbsp;שלֹא תִמכֵר הארץ לִצמיתוּת.
יח)nbsp;דין בתי ערי חוֹמה.
יט)nbsp;שלֹא ינחל כל שֵבט לֵוי בארץ ישראֵל,
אלא נוֹתנין להם ערים מתנה לשבת בהן.
כ)nbsp;שלֹא יקח שֵבט לֵוי חֵלק בבִזה.
כא)nbsp;לִתֵן ללויִם ערים לשבת וּמִגרשיהן.
כב)nbsp;שלֹא ימכֵר מִגרש עריהם,
אלא גוֹאלין לעוֹלם,
בין לִפני היוֹבֵל בין לאחר היוֹבֵל.
:וּבֵאוּר מִצווֹת אֵלוּ בִפרקים אֵלוּ.
1
מִצות עשֵה לִשבֹת בשנה שביעית מֵעבוֹדת הארץ ועבוֹדת האילנוֹת,
שנאמר: "ושבתה הארץ שבת ליי" ,
ונאמר: "בחריש וּבקציר תִשבֹת" .
וכל העוֹשה מלאכה מֵעבוֹדוֹת הארץ אוֹ מֵעבוֹדת האילנוֹת בשנה זוֹ בִטֵל מִצות עשֵה ועבר על לֹא תעשה,
שנאמר: "שדך לֹא תִזרע וכרמך לֹא תִזמֹר" .
2
אינוֹ לוֹקה מִן התוֹרה אלא על הזריעה אוֹ על הזמיר,
ועל הקצירה אוֹ על הבציר.
ואחד הכרם ואחד שאר האילנוֹת.
3
וּזמירה בִכלל זריעה,
וּבצירה בִכלל קצירה.
ולמה פרטן הכתוּב? לוֹמר לך:
על שתי תוֹלדוֹת אֵלוּ בִלבד הוּא שחיב,
ועל שאר התוֹלדוֹת שבעבוֹדת הארץ,
עִם שאר האבוֹת שלֹא נִתפרשוּ בעִנין זה אינוֹ לוֹקה עליהן,
אבל מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
4
כיצד? החוֹרֵש אוֹ החוֹפֵר לצֹרך הקרקע אוֹ המסקֵל אוֹ המזבֵל,
וכיוֹצֵא בהן מִשאר עבוֹדוֹת הארץ,
וכֵן המבריך אוֹ המרכיב אוֹ הנוֹטֵע,
וכיוֹצֵא בהן מֵעבוֹדוֹת האילנוֹת מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת מִדִבריהם.
5
אין נוֹטעין בשביעית אפִלוּ אילן סרק,
ולֹא יחתֹך היבֹלת מִן האילנוֹת,
ולֹא יפרֵק העלים והבדים היבֵשים,
ולֹא יאבֵק את צמרתוֹ באבק,
ולֹא יעשֵן תחתיו כדי שתמוּת התוֹלעת,
ולֹא יסוּך את הנטיעוֹת בדבר שיֵש לוֹ זוּהמה כדי שלֹא יֹאכל אוֹתוֹ העוֹף כשהוּא רך,
ולֹא יסוּך את הפגין ולֹא ינקֵב אוֹתן,
ולֹא יכרֹך את הנטיעוֹת ולֹא יקטֹם אוֹתן,
ולֹא יפסֵג את האילנוֹת,
וכֵן שאר כל עבוֹדת האילן.
ואִם עשה אחת מֵאֵלוּ בשביעית מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
6
אין מציתין את האוּר באישת הקנים,
מִפני שהיא עבוֹדת קרקע,
ואין מלמדין את הפרה לחרֹש אלא בחוֹל,
ואין בוֹדקין את הזרעים בעציץ מלֵא עפר,
אבל בוֹדקין אוֹתן בעציץ מלֵא גללים,
ושוֹרין את הזרעים בשביעית כדי לזרען במוֹצאי שביעית,
וּמקימין את האלוי ברֹאש הגג,
אבל אין משקין אוֹתוֹ.
7
סוֹקרין את האילן בסִקרא,
וטוֹענין אוֹתוֹ באבנים,
ועוֹדדין תחת הגפנים.
והמקשקֵש את הזיתים:
אִם להברוֹת את האילן אסוּר; ואִם לִסתֹם את הפצמין מוּתר.
8
משקין בית השלהין בשביעית,
והיא שדֵה הזרעים שהיא צמֵאה ביוֹתֵר.
וכֵן שדֵה האילנוֹת:
אִם היוּ מרוּחקין זה מִזה יתֵר מֵעשר לבית סאה מוֹשכין את המים מֵאילן לאילן,
אבל לֹא ישקה את כל השדה; ואִם היוּ מקֹרבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בִשבילן.
:וכֵן עפר הלבן מרבצין אוֹתוֹ במים בשביעית בִשביל האילנוֹת שלֹא יפסדוּ.
9
ועוֹשין עוּגיוֹת לגפנים,
ועוֹשין את אמת המים בתחִלה,
וּממלאין את הנקעים מים.
10
וּמִפני מה הִתירוּ כל אֵלוּ? שאִם לֹא ישקה,
תֵעשה הארץ מלֵחה וימוּת כל עֵץ בה.
והוֹאיל ואִסוּר הדברים האֵלוּ וכיוֹצֵא בהן מִדִבריהם,
לֹא גזרוּ על אֵלוּ,
שאין אסוּר מִן התוֹרה אלא אוֹתן שתי אבוֹת וּשתי תוֹלדוֹת שלהן,
כמוֹ שבֵארנוּ.
11
מִשרבוּ האנסין,
והִטילוּ מלכי גוֹים על ישראֵל לעשוֹת מזוֹנוֹת לחילוֹתיהם הִתירוּ לִזרֹע להן בשביעית דברים שצריכין להן עבדי המלך בִלבד.
וכֵן מי שכפה אוֹתוֹ אנס לעשוֹת בשביעית בחִנם,
כמוֹ עבוֹדת המלך וכיוֹצֵא בה הרי זה עוֹשה.
12
הנוֹטֵע בשביעית,
בין בשוֹגֵג בין במֵזיד יעקֹר,
מִפני שיִשראֵל חשוּדין על השביעית,
ואִם תֹאמר:
בשוֹגֵג יקיֵם,
יֹאמר המֵזיד:
'שוֹגֵג הייתי'.
13
החוֹרֵש את שדֵהוּ אוֹ נרה אוֹ זִבלה בשביעית כדי שתִהיה יפה לִזריעה במוֹצאי שביעית קוֹנסין אוֹתוֹ ולֹא יזרענה במוֹצאי שביעית.
ואין חוֹכרין אוֹתה מִמנוּ כדי לזרעה,
אלא תהי בוּרה לפניו.
ואִם מֵת יזרענה בנוֹ.
14
המעביר קוֹצים מֵארצוֹ בשביעית כדי לתקנה למוֹצאי שביעית אוֹ שסִקֵל מִמנה אבנים,
אף על פי שאינוֹ רשאי לֹא קנסוּ אוֹתוֹ,
וּמוּתר לוֹ לזרעה למוֹצאי שביעית.
15
הטוֹמֵן לפת וּצנוֹנוֹת וכיוֹצֵא בהן בשביעית:
אִם היוּ מִקצת העלין מגוּלין אינוֹ חוֹשֵש; ואִם לאו אסוּר.
הטוֹמֵן את הלוּף וכיוֹצֵא בוֹ לֹא יפחֹת מֵארבעת קבין על גֹבה טפח,
וטפח עפר על גביו.
וטוֹמנוֹ בִמקוֹם דריסת האדם,
כדי שלֹא יצמח.
וּמוּתר למרֵס באֹרז בשביעית,
אבל לֹא יכסֵח.
16
ברִאשוֹנה היוּ אוֹמרין:
מלקֵט הוּא אדם עֵצים ואבנים ועשבים מִתוֹך שדֵהוּ,
והוּא שיִטֹל הגס הגס,
כדי שלֹא יתכוֵּן לנקוֹת הארץ; אבל מִשדֵה חבֵרוֹ נוֹטֵל בין דק בין גס.
מִשרבוּ עוֹברי עבֵרה שמִתכוּנין לנקוֹת ואוֹמרין:
'הגס הגס אנוּ נוֹטלין',
אסרוּ שיִטֹל אדם כלוּם מִשדֵהוּ,
אלא מִתוֹך שדֵה חבֵרוֹ.
והוּא שלֹא ילקֵט בטוֹבה,
שלֹא יֹאמר לוֹ:
'ראֵה כמה טוֹבה עשיתי לך,
שהרי נִקיתי שדך'.
17
היתה בהמתוֹ עוֹמדת בתוֹך שדֵהוּ מלקֵט וּמֵביא לפניה,
שבהמתוֹ מוֹכחת עליו.
וכֵן אִם היתה שם כירתוֹ מלקֵט הכֹל וּמדליק,
שכירתוֹ מוֹכחת עליו.
18
הקוֹצֵץ אילן אוֹ שתים לעֵצים הרי זה מוּתר לשרֵש.
קצץ שלֹשה אוֹ יתֵר זה בצד זה לֹא ישרֵש,
שהרי מתקֵן את הארץ,
אלא קוֹצֵץ מֵעִם הארץ וּמניח שרשיו בארץ.
במה דברים אמוּרים? בקוֹצֵץ מִתוֹך שלוֹ.
אבל מִשדֵה חבֵרוֹ מוּתר לשרֵש.
19
המבקֵע בזית לִטֹל עֵצים לֹא יחפה מקוֹם הבִקוּע בעפר,
מִפני שהיא עבוֹדה,
אבל מכסה באבנים אוֹ בקש.
20
המזנֵב בגפנים והקוֹצֵץ קנים הרי זה קוֹצֵץ כדרכוֹ בקרדֹם וּבמגל וּבִמגֵרה וּבכל מה שיִרצה.
21
אין קוֹצצין בתוּלת שִקמה בשביעית כדרך שקוֹצצין בִשאר השנים,
מִפני שקציצתה עבוֹדת אילן,
שבִקציצה זוֹ תִגדל ותוֹסיף.
ואִם צרך לעֵציה קוֹצֵץ אוֹתה שלֹא כדרך עבוֹדתה.
22
כיצד? קוֹצצה מֵעִם הארץ,
אוֹ למעלה מֵעשרה טפחים.
אילן שנִפשח קוֹשרין אוֹתוֹ בשביעית,
לֹא שיעלה,
אלא שלֹא יוֹסיף.