1
יֵש דברים שהֵן אסוּרין בשבת אף על פי שאינן דוֹמין לִמלאכה ואינן מביאין לידי מלאכה.
וּמִפני מה נאסרוּ? מִשוּם שנאמר:
"אִם תשיב מִשבת רגלך עשוֹת חפצך ביוֹם קדשי" ,
ונאמר: "וכִבדתוֹ מֵעשוֹת דרכיך מִמצוֹא חפצך ודבֵר דבר" .
לפיכך אסוּר לאדם להלֵך בחפציו בשבת,
ואפִלוּ לדבֵר בהן,
כגוֹן שידבֵר עִם שוּתפוֹ מה יִמכֹר למחר אוֹ מה יִקנה,
אוֹ היאך יבנה בית זה,
וּבאי זוֹ סחוֹרה יֵלֵך למקוֹם פלוֹני כל זה וכיוֹצֵא בוֹ אסוּר,
שנאמר: "ודבֵר דבר" דִבוּר אסוּר,
והִרהוּר מוּתר.
2
אסוּר לאדם לִפקֹד גִנוֹתיו וּשדוֹתיו בשבת כדי שלֹא יראה מה הֵן צריכין אוֹ היאך הֵן פֵרוֹתיהן,
שהרי זה מהלֵך לעשוֹת חפצוֹ.
וכֵן אסוּר לאדם שיֵצֵא בשבת עד סוֹף התחוּם ויֵשֵב שם עד שתחשך כדי שיִהיה קרוֹב לעשוֹת חפציו במוֹצאי שבת,
שהרי נִמצא הִלוּכוֹ בשבת לעשוֹת חפציו.
3
במה דברים אמוּרים? בשהחשיך על התחוּם לעשוֹת דבר שאסוּר לעשוֹתוֹ בשבת.
אבל אִם החשיך לעשוֹת דבר המוּתר לעשוֹתוֹ בשבת הרי זה מוּתר.
:כיצד? אין מחשיכין על התחוּם להביא פֵרוֹת מחוּברין אוֹ לִשכֹר פוֹעלין,
אבל מחשיך הוּא לִשמֹר פֵרוֹת,
שהרי מוּתר לִשמֹר בשבת.
וּמחשיך להביא בהֵמה אוֹ פֵרוֹת תלוּשין,
שהבהֵמה קוֹרֵא לה והיא באה אף על פי שהיא חוּץ לתחוּם,
וּפֵרוֹת תלוּשין אִלוּ היוּ שם מחִצוֹת היה מוּתר להביאן בשבת.
וכֵן אוֹמֵר אדם לחבֵרוֹ:
'לִכרך פלוֹני אני הוֹלֵך למחר',
שאִם היוּ שם בוּרגנין,
היה הוֹלֵך לשם בשבת.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
4
מוּתר לאדם לוֹמר לפוֹעֵל:
'הנִראה שתעמֹד עִמי לערב?',
אבל לֹא יֹאמר לוֹ:
'היֵה נכוֹן לי לערב',
שנִמצא עוֹשה חפצוֹ בשבת.
ואסוּר לרוּץ וּלדלֵג בשבת,
שנאמר: "מֵעשוֹת דרכיך" שלֹא יהיה הִלוּכך בשבת כהִלוּכך בחֹל.
ויוֹרֵד אדם בוֹר ושיח וּמערה אפִלוּ הֵן מֵאה אמה וּמטפֵס,
ויוֹרֵד ושוֹתה וּמטפֵס ועוֹלה.
ואסוּר להרבוֹת בשיחה בטֵלה בשבת,
שנאמר: "ודבֵר דבר" שלֹא יהיה דִבוּרך של חֹל כדִבוּרך של שבת.
5
מוּתר לרוּץ בשבת לִדבר מִצוה,
כגוֹן שירוּץ לבית הכנסת אוֹ לבית המִדרש.
וּמחשבין חשבוֹנוֹת של מִצוה,
וּמוֹדדין מדידה של מִצוה,
כגוֹן מִקוה לידע אִם יֵש בוֹ כשִעוּר,
אוֹ בגד לידע אִם מקבֵל טוּמאה.
ופוֹסקין צדקה לעניים,
והוֹלכין לבתי כנֵסיוֹת וּלבתי מִדרשוֹת,
ואפִלוּ לתרטיאוֹת וּטרקלין של גוֹים לפקֵח על עִסקי רבים בשבת.
וּמשדכין על התינֹקת לֵארֵס ועל התינוֹק ללמדוֹ סֵפר וּללמדוֹ אוּמנוּת.
וּמבקרים חוֹלים,
וּמנחמין אבֵלים.
והנִכנס לבקֵר את החוֹלה,
אוֹמֵר: 'שבת היא מִלִזעֹק וּרפוּאה קרוֹבה לבֹא'.
וּמחשיכין על התחוּם לפקֵח על עִסקי כלה ועל עִסקי המֵת להביא לוֹ ארוֹן ותכריכין,
ואוֹמֵר לוֹ:
'לֵך למקוֹם פלוֹני,
לֹא מצאת שם הבֵא מִמקוֹם פלוֹני',
'לֹא מצאת במנה הבֵא במאתים',
וּבִלבד שלֹא יזכֹר לוֹ סכוּם מקח; שכל אֵלוּ וכיוֹצֵא בהן מִצוה הֵן,
ונאמר: "עשוֹת חפצך" וכו' חפציך אסוּרין,
חפצי שמים מוּתרין.
6
מפליגין בים הגדוֹל בערב שבת לִדבר מִצוה,
ופוֹסֵק עִמוֹ לִשבֹת ואינוֹ שוֹבֵת.
וּמפירין נדרים בשבת,
בין לצֹרך שבת בין שלֹא לצֹרך השבת.
ונִשאלים לחכם על נדרים שהֵן לצֹרך השבת וּמתירן,
אף על פי שהיה להם פנאי להתירן קֹדם השבת; שדברים אֵלוּ דִברי מִצוה הֵן.
7
אין עוֹנשין בשבת; אף על פי שהעֹנש מִצות עשֵה אינה דוֹחה שבת.
כיצד? הרי שנִתחיֵב בבית דין מלקוּת אוֹ מיתה אין מלקין אוֹתוֹ ואין ממיתין אוֹתוֹ בשבת,
שנאמר: "לֹא תבערוּ אֵש בכֹל מֹשבֹתיכם ביוֹם השבת" זוֹ אזהרה לבית דין שלֹא ישרפוּ בשבת מי שנִתחיֵב שרֵפה,
והוּא הדין לִשאר ענשין.
8
מוּתר לאדם לִשמֹר פֵרוֹתיו בשבת,
בין תלוּשין בין מחוּברין,
ואִם בא אדם לִטוֹל מֵהן אוֹ בהֵמה וחיה לאכֹל מֵהן גוֹעֵר בהן וּמכה וּמרחיק.
והלֹא דבר זה מֵחפציו הוּא,
ולמה הוּא מוּתר? מִפני שלֹא נאסר אלא להקנוֹת לעצמוֹ חפצים שאינן עתה מצוּיים,
אוֹ להִשתכֵר וּלהרויח וּלהִטפֵל בהנאה שתבֹא לידוֹ.
אבל לִשמֹר ממוֹנוֹ שכבר בא לידוֹ עד שיעמֹד כמוֹת שהוּא מוּתר.
הא למה זה דוֹמה? לנוֹעֵל ביתוֹ מִפני הגנבים.
9
המשמֵר זרעיו מִפני העוֹפוֹת,
וּמִקשאיו וּמִדלעיו מִפני החיה לֹא יספֵק ולֹא ירקֵד כדרך שעוֹשה בחֹל,
גזֵרה שמא יטֹל צרוֹר ויזרֹק ארבע אמוֹת בִרשוּת הרבים.
10
כל הדברים שהֵן אסוּרין מִשוּם שבוּת לֹא גזרוּ עליהן בין השמשוֹת,
אלא בעצמוֹ של יוֹם הוּא שהֵן אסוּרין,
אבל בין השמשוֹת מוּתרין; והוּא שיִהיה שם דבר מִצוה אוֹ דֹחק.
כיצד? מוּתר לוֹ בין השמשוֹת לעלוֹת באילן אוֹ לשוּט על פני המים להביא לוּלב אוֹ שוֹפר,
וכֵן מוֹריד מִן האילן אוֹ מוֹציא מִן הכרמלית עֵרוּב שעשה,
וכֵן אִם היה טרוּד ונחפז ונִצרך לדבר שהוּא מִשוּם שבוּת בין השמשוֹת הרי זה מוּתר.
אבל אִם לֹא היה שם דֹחק ולֹא דבר מִצוה אסוּר.
לפיכך אין מעשרין את הוּדאי בין השמשוֹת,
אף על פי שאִסוּר הפרשת המעשֵר בשבת מִשוּם שבוּת; אבל מעשרין את הדמאי.
11
קטן שעשה בשבת דבר שהוּא מִשוּם שבוּת,
כגוֹן שתלש מֵעציץ שאינוֹ נקוּב אוֹ טִלטֵל בכרמלית אין בית דין מצוּוּין להפרישוֹ.
וכֵן אִם הִניחוֹ אביו אין ממחין בידוֹ.
12
אסרוּ חכמים לטלטֵל מִקצת דברים בשבת כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל.
וּמִפני מה נגעוּ באִסוּר זה? אמרוּ:
וּמה אִם הִזהירוּ נביאים וצִוּוּ שלֹא יהיה הִלוּכך בשבת כהִלוּכך בחֹל ולֹא שיחת השבת כשיחת החֹל,
שנאמר: "ודבֵר דבר" קל וחֹמר שלֹא יהיה טִלטוּל בשבת כטִלטוּל בחֹל,
כדי שלֹא יהיה כיוֹם חֹל בעיניו ויבֹא להגביה וּלתקֵן כֵלים מִפִנה לפִנה וּמִבית לבית אוֹ להציע אבנים וכיוֹצֵא בהן,
שהוּא בטֵל ויוֹשֵב בביתוֹ ויבקֵש דבר שיִתעסֵק בוֹ,
ונִמצא שלֹא שבת,
וּבטל הטעם שנאמר בתוֹרה:
"למען ינוּח" וגו' .
13
ועוֹד, כשיבקֵר ויטלטֵל כֵלים שמלאכתן לאִסוּר אפשר שיִתעסֵק בהן מעט ויבֹא לידי מלאכה.
ועוֹד, מִפני שמִקצת העם אינן בעלי אוּמנוּיוֹת אלא בטֵלין כל ימיהן,
כגוֹן הטילין ויוֹשבי קרנוֹת שכל ימיהן הֵן שוֹבתין מִמלאכה,
ואִם יהיה מוּתר להלֵך וּלדבֵר וּלטלטֵל כִשאר הימים נִמצא שלֹא שבת שביתה הנִכרת.
לפיכך שביתה מִדברים אֵלוּ היא שביתה השוה בכל אדם.
וּמִפני דברים אֵלוּ נגעוּ באִסוּר הטִלטוּל,
ואסרוּ שלֹא יטלטֵל אלא כֵלים הצריך להן,
כמוֹ שיִתבאֵר.