1
רדית הפת,
אף על פי שאינה מלאכה אסרוּ אוֹתה חכמים,
שמא יבֹא לאפוֹת.
המדביק פת בתנוּר מִבעוֹד יוֹם וקדש עליו היוֹם מציל מִמנוּ מזוֹן שלֹש סעוּדוֹת,
ואוֹמֵר לאחֵרים:
'בֹאוּ והצילוּ לכם'.
ואף על פי שהרדיה אינה מלאכה כשהוּא רוֹדה וּמציל,
לֹא ירדה במרדה אלא בסכין,
כדי לשנוֹת.
2
מִפני מה אסרוּ חכמים להִכנֵס במרחץ בשבת? מִפני הבלנין שהיוּ מחִמין חמין בשבת ואוֹמרין:
מֵערב שבת הוּחמוּ.
לפיכך גזרוּ שלֹא יכנֵס אדם למרחץ בשבת,
ואפִלוּ להזיע.
וגזרוּ שלֹא ישתטֵף כל גוּפוֹ בחמין,
אפִלוּ בחמין שהוּחמוּ מֵערב שבת,
אבל פניו ידיו ורגליו מוּתר.
במה דברים אמוּרים? בחמי האוּר,
גזֵרה מִשוּם מרחץ.
אבל בחמי טבריה וכיוֹצֵא בהן מוּתר להִשתטֵף בהן כל גוּפוֹ.
ואסוּר לִרחֹץ במים חמין של מערוֹת,
מִפני שהמערוֹת יֵש בהן הבל ויבֹא לידי זֵעה,
ונִמצֵאת כמרחץ.
3
מִתחמֵם אדם כנגד המדוּרה,
ויוֹצֵא וּמִשתטֵף כל גוּפוֹ בצוֹנין.
אבל אינוֹ מִשתטֵף כל גוּפוֹ בצוֹנין וּבא וּמִתחמֵם כנגד המדוּרה,
מִפני שמפשיר מים שעליו,
ונִמצא כרוֹחֵץ כל גוּפוֹ בחמין.
המֵביא סִלוֹן של צוֹנין בתוֹך מים חמין,
אפִלוּ בתוֹך חמי טבריה הרי אֵלוּ כחמין שהוּחמוּ בשבת,
ואסוּרין בִרחיצה וּבִשתיה.
4
מֵביא אדם קיתוֹן של מים וּמניחוֹ כנגד המדוּרה,
לֹא בִשביל שיֵחמוּ אלא כדי שתפוּג צִנתן.
וכֵן מניח פך של שמן כנגד המדוּרה כדי שיִפשר,
לֹא שיֵחם.
וסך אדם ידוֹ במים אוֹ בשמן וּמחמֵם כנגד המדוּרה,
והוּא שלֹא יֵחמוּ המים שעל ידוֹ עד שתהֵא כרֵסוֹ של תינוֹק נִכוית בהן.
וּמחמֵם בגד וּמניחוֹ על גבי מֵעיו בשבת.
5
אמבטי של מרחץ שהיא מלֵאה מים חמין אין נוֹתנין לה מים צוֹנין,
שהרי מחממן הרבֵה.
וכֵן לֹא יתֵן לתוֹכה פך של שמן,
מִפני שהוּא כִמבשלוֹ.
אבל נוֹתֵן הוּא מים חמין לתוֹך אמבטי של צוֹנין.
6
מֵחם שפִנה מִמנוּ מים מוּתר לִתֵן לתוֹכוֹ מים צוֹנין כדי להפשירן.
וּמוּתר ליצֹק מים חמין לתוֹך מים צוֹנין אוֹ צוֹנין לתוֹך החמין,
והוּא שלֹא יהיוּ בִכלי רִאשוֹן,
מִפני שהוּא מחממן הרבֵה.
וכֵן קדֵרה רוֹתחת,
אף על פי שהוֹרידה מֵעל האֵש לֹא יתֵן לתוֹכה תבלין.
אבל נוֹתֵן לתוֹכה מלח,
שהמלח אינוֹ מִתבשֵל אלא על גבי אֵש גדוֹלה.
ואִם היה צק התבשיל מִקדֵרה לִקערה,
אף על פי שהוּא רוֹתֵח בקערה מוּתר לוֹ לִתֵן לתוֹך הקערה תבלין,
שכלי שֵני אינוֹ מבשֵל.
7
אין שוֹרין את החִלתית בין בפוֹשרין בין בצוֹנין,
אבל שוֹרה אוֹתוֹ בתוֹך החֹמץ.
ואִם שתה יוֹם חמישי ושִשי הרי זה שוֹרה בשבת בצוֹנין וּמניחוֹ בחמה עד שיֵחם,
ושוֹתה, כדי שלֹא יחלה אִם פסק מִלִשתוֹת.
8
דבר שנִתבשֵל קֹדם השבת אוֹ נִשרה בחמין מִלִפני השבת,
אף על פי שהוּא עכשיו צוֹנֵן מוּתר לִשרוֹתוֹ בחמין בשבת.
ודבר שהוּא צוֹנֵן מֵעִקרוֹ ולֹא בא בחמין מֵעוֹלם מדיחין אוֹתוֹ בחמין בשבת אִם לֹא היתה הדחתוֹ גמר מלאכתוֹ,
אבל אין שוֹרין אוֹתוֹ בחמין.
9
מוּתר להחֵם בחמה,
אף על פי שאסוּר להחֵם בתוֹלדת חמה,
שאינוֹ בא לִטעוֹת מֵחמה לאֵש.
לפיכך מוּתר לִתֵן מים צוֹנין בשמש כדי שיֵחמוּ,
וכֵן נוֹתנין מים יפים לתוֹך מים רעים בִשביל שיִצֹנוּ,
ונוֹתנין תבשיל לתוֹך הבוֹר בִשביל שיִהיה שמוּר.
10
מערֵב אדם מים וּמלח ושמן וטוֹבֵל בוֹ פִתוֹ אוֹ נוֹתנוֹ לתוֹך התבשיל,
והוּא שיעשה מעט.
אבל הרבֵה אסוּר,
מִפני שנִראה כעוֹשה מלאכה מִמלאכת התבשיל.
וכֵן לֹא יעשה מי מלח עזין,
והֵן שני שלישי מלח וּשליש מים,
מִפני שנִראה כעוֹשה מוּריס.
וּמוּתר לִמלֹח ביצה,
אבל צנוֹן וכיוֹצֵא בוֹ אסוּר,
מִפני שנִראה ככוֹבֵש כבשין בשבת,
והכוֹבֵש אסוּר,
מִפני שהוּא כִמבשֵל.
וּמוּתר לטפֵל צנוֹן וכיוֹצֵא בוֹ במלח,
ואוֹכֵל.
11
מוּתר לערֵב יין וּדבש וּפִלפלין בשבת לאכלן.
אבל יין וּמים ושמן אפרסמוֹן אסוּר,
שאין זה ראוּי לאכילת בריאים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
12
חרדל שלשוֹ מֵערב שבת למחר ממחוֹ בין ביד בין בִכלי ונוֹתֵן לתוֹכוֹ דבש; ולֹא יטרֹף,
אלא מערֵב.
שחלים שטרפן מֵערב שבת למחר נוֹתֵן לתוֹכוֹ שמן וחֹמץ וּתבלין; ולֹא יטרֹף,
אלא מערֵב.
שוּם שרִסקוֹ מֵערב שבת למחר נוֹתנוֹ לתוֹך הגריסין; ולֹא ישחֹק,
אלא מערֵב.
13
הנוֹטֵל שֵער מִגוּף האדם חיב מִשוּם גוֹזֵז.
לפיכך אסוּר לִרחֹץ את הידים בדבר שמשיר את השֵער ודאי,
כגוֹן אהלא וכיוֹצֵא בוֹ.
וּמוּתר לחֹף את הידים בעפר לבֹנה ועפר פִלפלין ועפר יאסמין וכיוֹצֵא בהן,
ואינוֹ חוֹשֵש שמא ישיר שֵער שעל ידוֹ,
שהרי אינוֹ מִתכוֵּן.
עֵרֵב דבר שמשיר את השֵער ודאי עִם דבר שאינוֹ משיר ודאי:
אִם היה הרֹב מִדבר שאינוֹ משיר מוּתר לחֹף בוֹ; ואִם לאו אסוּר.
14
אסוּר לִראוֹת במראה של מתכת בשבת,
גזֵרה שמא ישיר בה נימין המדוּלדלין מִן השֵער,
ואפִלוּ קבוּעה בכֹתל.
אבל מראה שאינה של מתכת מוּתר לִראוֹת בה,
אפִלוּ אינה קבוּעה.
15
המכבֵס חיב מִשוּם מלבֵן.
והסוֹחֵט כסוּת חיב,
מִפני שהוּא מכבֵס.
לפיכך אסוּר לִדחֹק מטלית אוֹ מוֹך וכיוֹצֵא בהן בפי האשישה וכיוֹצֵא בה כדי לסתמה,
שמא יבֹא לידי סחיטה.
ואין מקנחין בִספוֹג,
אלא אִם כֵן יֵש לוֹ בית אחיזה,
שלֹא יסחֹט.
ואין מכסין חבית של מים וכיוֹצֵא בהן בבגד שאינוֹ מוּכן לה,
גזֵרה שמא יסחֹט.
16
נִשברה לוֹ חבית בשבת מציל מִמנה מה שהוּא צריך לשבת לוֹ ולאוֹרחים,
וּבִלבד שלֹא יספֵג ביין אוֹ יטפֵח בשמן,
שאִם יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל,
שמא יבֹא לידי סחיטה.
וכיצד מציל מִמנה? מֵביא כלי וּמניח תחתיה.
ולֹא יביא כלי אחֵר ויקלֹט,
כלי אחֵר ויצרֵף,
גזֵרה שמא יביא כלי דרך רשוּת הרבים.
נִזדמנוּ לוֹ אוֹרחים מֵביא מִביתוֹ כלי אחֵר וקוֹלֵט,
כלי אחֵר וּמצרפוֹ לרִאשוֹן; ולֹא יקלֹט ואחר כך יזמין,
אלא יזמֵן ואחר כך יקלֹט.
ואִם הערים בדבר זה מוּתר.
17
טיט שעל בִגדוֹ מסכסכוֹ מִבִפנים ואינוֹ מסכסכוֹ מִבחוּץ,
גזֵרה שמא יכבֵס.
וּמוּתר לגרדוֹ בצִפֹרן ואינוֹ חוֹשֵש שמא ילבנוֹ.
המסכסֵך את הסוּדר אסוּר,
מִפני שהוּא מלבנוֹ; אבל החלוּק מוּתר,
מִפני שאין כוּנתוֹ אלא לרככוֹ.
18
מִנעל אוֹ סנדל שנִתלכלֵך בטיט וּבצוֹאה מוּתר לשכשכוֹ במים,
אבל לכבסוֹ אסוּר.
ואין מגרדין לֹא מִנעלים ולֹא סנדלים,
אבל סכין וּמקנחין את הישנים.
כר אוֹ כסת שהיה עליהן צוֹאה אוֹ טִנוּף מקנחוֹ בִסמרטוּט; ואִם היתה על של עוֹר נוֹתנין עליה מים עד שתִכלה.
19
מי שנִתלכלכה ידוֹ בטיט מקנחה בִזנב הסוּס וּבִזנב הפרה וּבמפה הקשה העשוּיה לאחֹז בה הקוֹצים,
אבל לֹא במפה שמקנחין בה את הידים,
שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל,
ויבֹא לכבֵס את המפה.
20
מי שרחץ במים מִסתפֵג בלוּנטיתוֹ וּמביאה בידוֹ,
ואין חוֹששין שמא יסחֹט.
וכֵן מי שנשרוּ כֵליו בדרך מהלֵך בהם,
ואין חוֹששין שמא יסחֹט.
ואסוּר לוֹ לשטחן,
ואפִלוּ בתוֹך ביתוֹ,
גזֵרה שמא יֹאמר הרוֹאה:
הרי זה כִבֵס כסוּתוֹ בשבת וּשטחה ליבשה.
וכל מקוֹם שאסרוּ חכמים מִפני מראית העין אפִלוּ בחדרי חדרים אסוּר.
21
שתי מטהרוֹת זוֹ על גבי זוֹ נוֹטֵל את הפקק בִנתים וּמשיקן,
וּמחזיר את הפקק לִמקוֹמוֹ,
מִפני שאינוֹ בא לידי סחיטה,
שהרי דעתוֹ שיֵצֵא המים.
וּפוֹקקין את הביב בסוּדרין וּבכל דבר המִטלטֵל,
כדי שלֹא יצוּפוּ המים על האכלים ועל הכֵלים.
אבל אין פוֹקקין את הביב כדי שיֵרדוּ המים לבוֹר,
שמא יסחֹט בעֵת שדוֹחֵק,
שהרי הפקק שרוּי במים.
22
אסוּר לתקֵן בית יד של בגדים וּלשברם שברים שברים כדרך שמתקנין בחֹל הבגדים כשמכבסין אוֹתן,
וכֵן אין מקפלין את הכֵלים בשבת כדרך שעוֹשין בחֹל בבגדים כשיכבסוּ אוֹתן.
ואִם לֹא היה לוֹ כלי אחֵר להחליפוֹ מוּתר לקפלוֹ וּלפשטוֹ וּלהִתכסוֹת בוֹ כדי שיִתנאה בוֹ בשבת; והוּא שיִהיה בגד חדש לבן,
שהרי הוּא מִתמעֵך וּמִתלכלֵך מיד.
וּכשיקפֵל לֹא יקפֵל אלא איש אחד,
אבל לקפֵל בִשנים אסוּר.
23
הצוֹבֵע מֵאבוֹת מלאכוֹת.
לפיכך אסוּר לאִשה להעביר סרק על פניה,
מִפני שהיא כצוֹבעת.
והתוֹפֵר מֵאבוֹת מלאכוֹת.
לפיכך אסוּר למלֹאות הכר והכסת החדשים במוֹכין,
גזֵרה שמא יתפֹר.
אבל מוֹכין שנשרוּ מִן הכר אוֹ מִן הכסת מחזירין אוֹתן בשבת.
24
הקוֹרֵע מֵאבוֹת מלאכוֹת.
לפיכך, מי שנִסתבכוּ בגדיו בקוֹצים מפרישן בצִנעה וּמִתמהמֵה,
כדי שלֹא יקרע.
ואִם נִקרעוּ אינוֹ חיב כלוּם,
שהרי לֹא נִתכוֵּן.
וּמוּתר לִלבֹש כֵלים חדשים,
ואִם נִקרעוּ נִקרעוּ.
פוֹצעין את האגוֹז במטלית,
ואין חוֹששין שמא תִקרע.
25
התוֹקֵע חיב מִשוּם בוֹנה.
לפיכך, כל הדלתוֹת המחוּברוֹת לקרקע לֹא נוֹטלין אוֹתן ולֹא מחזירין,
גזֵרה שמא יתקע.
אבל דלת שִדה ותֵבה וּמִגדל וּשאר דלתוֹת הכֵלים נוֹטלין ולֹא מחזירין.
ואִם נִשמט ציר התחתוֹן שלהן דוֹחקין אוֹתוֹ לִמקוֹמוֹ; וּבמִקדש מחזירין אוֹתוֹ.
אבל ציר העליוֹן שנִשמט אסוּר להחזירוֹ בכל מקוֹם,
גזֵרה שמא יתקע.
26
אין גוֹדלין שער הרֹאש ואין פוֹקסין אוֹתוֹ,
מִפני שנִראה כבוֹנה.
ואין מחזירין מנוֹרה של חוּליוֹת ולֹא כִסֵא המפוּצל ולֹא שוּלחן המפוּצל וכיוֹצֵא בהן,
מִפני שנִראה כבוֹנה.
ואִם החזיר פטוּר,
שאין בִנין בכֵלים ואין סתירה בכֵלים.
ואִם היה רפוּי מוּתר להחזירוֹ.
ואין מתקנין חוּליוֹת של שִדרה של קטן זוֹ בצד זוֹ,
מִפני שנִראה כבוֹנה.
27
העוֹשה אֹהל קבוּע חיב מִשוּם בוֹנה.
לפיכך אין עוֹשין אֹהל עראי לכתחִלה ולֹא סוֹתרין אֹהל עראי,
גזֵרה שמא יעשה אוֹ יסתֹר אֹהל קבוּע.
ואִם עשה אוֹ סתר אֹהל עראי פטוּר.
וּמוּתר להוֹסיף אֹהל עראי בשבת.
כיצד? טלית שהיתה פרוּסה על העמוּדים אוֹ על הכתלים,
והיתה כרוּכה קֹדם השבת,
אִם נִשאר מִמנה גג טפח מתוּח הרי זה מוֹתֵח את כוּלה בשבת עד שיֵעשה אֹהל גדוֹל.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
28
אין תוֹלין את הכילה,
שהרי נעשה תחתיה אֹהל עראי.
וּמוּתר להניח מִטה וכִסֵא וּטרסקל,
ואף על פי שיֵעשה תחתיהן אֹהל,
שאין זה דרך עשית אֹהל,
לֹא קבוּע ולֹא עראי.
29
כל אֹהל משוּפע שאין בגגוֹ טפח אוֹ בפחוֹת מִשלֹשה סמוּך לגגוֹ רֹחב טפח הרי זה אֹהל עראי,
והעוֹשה אוֹתוֹ לכתחִלה בשבת פטוּר.
טלית כפוּלה שהיוּ עליה חוּטין שהיא תלוּיה בהן מֵערב שבת מוּתר לִנטוֹתה.
וכֵן הפרֹכת מוּתר לִנטוֹתה וּמוּתר לפרקה.
30
כילת חתנים שאין בגגה טפח,
ואין בפחוֹת מִשלֹשה סמוּך לגגה רֹחב טפח,
הוֹאיל והיא מתוּקנת לכך מוּתר לִנטוֹתה וּמוּתר לפרקה,
והוּא שלֹא תהֵא משוּלשלת מֵעל המִטה טפח.
פקק החלוֹן,
בִזמן שהוּא מתוּקן לכך,
אף על פי שאינוֹ קשוּר ואינוֹ תלוּי מוּתר לִפקֹק בוֹ החלוֹן.
31
כוֹבע שעוֹשין על הרֹאש ויֵש לוֹ שפה מוּקפת שהוּא עוֹשה צֵל כמוֹ אֹהל על לוֹבשוֹ מוּתר ללבשוֹ.
ואִם הוֹציא מִן הבגדים סביב לרֹאשוֹ אוֹ כנגד פניו כמוֹ אֹהל,
והיה מהוּדק על הרֹאש,
והיתה השפה שהוֹציאה קשה ביוֹתֵר כמוֹ גג אסוּר,
מִפני שהוּא עוֹשה אֹהל עראי.
32
הנוֹטה פרֹכת וכיוֹצֵא בה צריך להִזהֵר כדי שלֹא יעשה אֹהל בשעה שנוֹטה.
לפיכך, אִם היתה פרֹכת גדוֹלה תוֹלין אוֹתה שנים,
אבל אחד אסוּר.
ואִם היתה כילה שיֵש לה גג אין מוֹתחין אוֹתה ואפִלוּ עשרה,
שאי אפשר שלֹא תִגבה מעט מֵעל הארץ ותֵעשה אֹהל עראי.
33
בגד שמכסה בוֹ פי החבית לֹא יכסה בוֹ את כוּלה,
מִפני שנעשה אֹהל,
אבל מכסה הוּא מִקצת פיה.
המסנֵן בִקפיפה מִצרית לֹא יגביה קרקעית הקפיפה מִן הכלי טפח,
כדי שלֹא יעשה אֹהל ארעי.