1
נאמר בתוֹרה:
"תִשבֹת" אפִלוּ מִדברים שאינן מלאכה חיב לִשבֹת מֵהן.
וּדברים הרבֵה הֵן שאסרוּ חכמים מִשוּם שבוּת:
מֵהן דברים אסרוּם מִפני שהֵן דוֹמים לִמלאכוֹת,
וּמֵהן דברים אסרוּם גזֵרה שמא יבֹא מֵהן אִסוּר סקילה.
ואֵלוּ הֵן:
2
כל המשוה גוּמוֹת הרי זה חיב מִשוּם חוֹרֵש.
לפיכך אסוּר להִפנוֹת בִשדֵה הנירה בשבת,
שמא ישוה הגוּמוֹת.
המפנה את האוֹצר בשבת מִפני שהוּא צריך לוֹ לִדבר מִצוה,
כגוֹן שיכניס בוֹ אוֹרחים אוֹ יקבע בוֹ מִדרש לֹא יגמֹר את כל האוֹצר,
שמא יבֹא להשווֹת הגוּמוֹת.
טיט שעל גבי רגלוֹ מקנחוֹ בכֹתל אוֹ בקוֹרה,
אבל לֹא בקרקע,
שמא יבֹא להשווֹת הגוּמוֹת.
לֹא ירֹק בקרקע וישוּף ברגלוֹ,
שמא ישוה גוּמוֹת.
וּמוּתר לִדרֹס הרֹק שעל גבי הקרקע והוֹלֵך לפי תוּמוֹ.
3
נשים המשחקוֹת באגוֹזים וּשקֵדים וכיוֹצֵא בהן אסוּרוֹת לשחֵק בהן בשבת,
שמא יבֹאוּ להשווֹת הגוּמוֹת.
ואסוּר לכבֵד את הקרקע,
שמא ישוה גוּמוֹת,
אלא אִם כֵן היה רצוּף באבנים.
וּמוּתר לזלֵף מים על גבי קרקע,
ואינוֹ חוֹשֵש שמא ישוה גוּמוֹת,
שהרי אינוֹ מִתכוֵּן לכך.
אין סכין את הקרקע,
ואפִלוּ היה רצוּף באבנים,
ואין נוֹפחין אוֹתוֹ,
ואין מדיחין אוֹתוֹ אפִלוּ ביוֹם טוֹב,
קל וחֹמר בשבת,
שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל ויבֹא להשווֹת הגוּמוֹת בִזמן שהוּא עוֹשה כֵן במקוֹם שאינוֹ רצוּף.
4
חצֵר שנִתקלקלה במי גשמים מֵביא תבן וּמרדה בה.
וּכשהוּא מרדה לֹא ירדה לֹא בסל ולֹא בקוּפה,
אלא בשוּלי הקוּפה,
שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל ויבֹא להשווֹת גוּמוֹת.
5
המשקה את הזרעים חיב מִשוּם זוֹרֵע.
לפיכך אסוּר לִשאֹב מים מִן הבוֹר בגלגל,
גזֵרה שמא ימלֵא לגִנתוֹ וּלחוּרבתוֹ.
וּמִפני זה,
אִם היה הבוֹר של גלגל בחצֵר מוּתר למלֹאות מִמנוּ בגלגל.
6
התוֹלֵש חיב מִשוּם קוֹצֵר.
לפיכך אסוּר לִרדוֹת דבש מִכוּרתוֹ בשבת,
מִפני שהוּא כתוֹלֵש.
אין עוֹלין באילן,
בין לח בין יבֵש,
ואין נִתלין באילן,
ואין נִסמכין באילן,
ולֹא יעלה מִבעוֹד יוֹם לישֵב שם כל היוֹם כוּלוֹ,
ואין מִשתמשין בִמחוּבר לקרקע כלל,
גזֵרה שמא יתלֹש.
7
פֵרוֹת שנשרוּ בשבת אסוּר לאכלן עד מוֹצאי שבת,
גזֵרה שמא יתלֹש.
הדס המחוּבר מוּתר להריח בוֹ,
שאין הניתוֹ אלא להריח בוֹ,
והרי ריחוֹ מצוּי.
אבל אתרוֹג ותפוּח וכל הראוּי לאכילה אסוּר להריח בוֹ בִמחוּבר,
גזֵרה שמא יקֹץ אוֹתוֹ לאכלוֹ.
8
אילן שהיוּ שרשיו גבוֹהין מִן הארץ שלֹשה טפחים אסוּר לישֵב עליהן; ואִם אינן גבוֹהין שלֹשה הרי הֵן כארץ.
היוּ באין מִלמעלה מִשלֹשה לתוֹך שלֹשה מוּתר להִשתמֵש בהן.
היוּ גבוֹהין שלֹשה,
אף על פי שצִדן אחד שוה לארץ אוֹ שיֵש חלל תחתיהן שלֹשה אסוּר לישֵב עליהן.
9
אין רוֹכבין על גבי בהֵמה בשבת,
גזֵרה שמא יחתֹך זמוֹרה להנהיגה.
ואין נִתלין בִבהֵמה,
ולֹא יעלה מִבעוֹד יוֹם לישֵב עליה בשבת,
ואין נִסמכין לצִדי בהֵמה; וצִדי צדדין מוּתרין.
עלה באילן בשבת:
בשוֹגֵג מוּתר לירֵד; במֵזיד אסוּר לירֵד.
וּבִבהֵמה אפִלוּ במֵזיד יֵרֵד,
מִשוּם צער בעלי חיים.
וכֵן פוֹרקין המשוֹי מֵעל הבהֵמה בשבת מִשוּם צער בעלי חיים.
10
כיצד? היתה בהמתוֹ טעוּנה שליף של תבוּאה מכניס רֹאשוֹ תחתיו וּמסלקוֹ לצד אחד,
והוּא נוֹפֵל מֵאֵליו.
היה בא מִן הדרך בלילי שבת וּבהמתוֹ טעוּנה כשיגיע לחצֵר החיצוֹנה,
נוֹטֵל את הכֵלים הנִטלין בשבת,
ושאינן נִטלין מתיר החבלים והשקים נוֹפלים.
היוּ בשקים דברים המִשתברים,
אִם היוּ שקים קטנים מֵביא כרים וּכסתוֹת וּמניח תחתיהן,
והשקים נוֹפלים על הכרים; שהרי אִם ירצה לִשלֹף הכר שוֹלֵף,
מִפני שהשקים קטנים וקלים,
ונִמצא שלֹא בִטֵל כלי.
היתה טעוּנה עשתוֹת של זכוּכית מתיר השקים והֵן נוֹפלים,
שאף על פי שיִשברוּ,
אין בכך הפסֵד גדוֹל,
שהרי הכֹל להתכה עוֹמֵד,
וּלהפסֵד מוּעט לֹא חששוּ.
היוּ השקים גדוֹלים וּמלֵאים כלי זכוּכית וכיוֹצֵא בהן פוֹרֵק בנחת.
וּמִכל מקוֹם לֹא יניחֵן שם על גבי בהֵמה,
מִשוּם צער בעלי חיים.
11
המדבֵק פֵרוֹת עד שיֵעשוּ גוּף אחד חיב מִשוּם מעמֵר.
לפיכך, מי שנִתפזרוּ לוֹ פֵרוֹת בחצֵרוֹ מלקֵט על יד על יד ואוֹכֵל,
אבל לֹא יתֵן לֹא לתוֹך הסל ולֹא לתוֹך הקוּפה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל,
שאִם יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל שמא יכבשֵם בידוֹ בתוֹך הקוּפה ויבֹא לידי עִמוּר.
וכֵן אין מקבצין את המלח וכיוֹצֵא בוֹ,
מִפני שנִראה כִמעמֵר.
12
מפרֵק חיב מִשוּם דש.
והסוֹחֵט זיתים וענבים חיב מִשוּם מפרֵק.
לפיכך אסוּר לִסחֹט תוּתים ורִמוֹנים,
הוֹאיל וּמִקצת בני אדם סוֹחטין אוֹתן כזיתים וענבים,
שמא יבֹא לִסחֹט זיתים וענבים.
אבל שאר פֵרוֹת,
כגוֹן פרישים ותפוּחים ועוּזררין מוּתר לסחטן בשבת,
מִפני שאינן בני סחיטה.
13
כבשים וּשלקוֹת שסחטן:
אִם לרכֵך גוּפן מוּתר; ואִם להוֹציא מימיהן אסוּר.
ואין מרסקין את השלג שיזוּבוּ מימיו,
אבל מרסֵק הוּא לתוֹך הכוֹס אוֹ לתוֹך הקערה.
השוּם והבֹסר והמלילוֹת שרִסקן מִבעוֹד יוֹם:
אִם מחוּסרין דיכה אסוּר לוֹ לִגמֹר דיכתן בשבת; ואִם מחוּסרין שחיקה ביד מוּתר לוֹ לִגמֹר שחיקתן בשבת.
לפיכך מוּתר לִגמֹר שחיקת הריפוֹת בעֵץ הפרוּר בתוֹך הקדֵרה בשבת אחר שמוֹרידין אוֹתה מֵעל האֵש.
14
המוֹלֵל מלילוֹת מוֹלֵל בשִנוּי,
כדי שלֹא יֵראה כדש.
היוֹנֵק בפיו פטוּר; ואִם היה גוֹנֵח מוּתר לוֹ לינֹק בפיו,
מִפני שהוּא מפרֵק כִלאחר יד,
וּמִשוּם צערוֹ לֹא גזרוּ,
ואף על פי שאין שם סכנה.
15
פֵרוֹת שזבוּ מֵהן משקין בשבת:
אִם זיתים וענבים הֵן אסוּר לִשתוֹת אוֹתן המשקין עד מוֹצאי שבת,
גזֵרה שמא יתכוֵּן ויסחֹט אוֹתן בשבת; ואִם תוּתים ורִמוֹנים הֵם:
אִם הִכניסן לאכילה משקין שזבוּ מֵהן מוּתרין; ואִם הִכניסן לדרכן משקין שזבוּ מֵהן אסוּרין עד מוֹצאי שבת.
16
זיתים וענבים שרִסקן מֵערב שבת ויצאוּ מֵהן משקין מֵעצמן מוּתרין.
וכֵן חלוֹת דבש שרִסקן מֵערב שבת משקין היוֹצאין מֵהן בשבת מוּתרין,
שאין כאן מקוֹם לִגזֵרה,
שכבר רִסקן מִבערב.
17
זוֹרה וּבוֹרֵר מֵאבוֹת מלאכוֹת הֵן.
לפיכך, אף על פי שמוּתר לִמלֹל מלילוֹת בראשי אצבעוֹתיו כשהוּא מנפֵח,
מנפֵח בידוֹ אחת בכל כֹחוֹ,
אבל לֹא בקנוֹן ולֹא בתמחוּי,
גזֵרה שמא ינפה בנפה וּבִכברה,
שהוּא חיב.
והמשמֵר שמרים תוֹלדת בוֹרֵר אוֹ מרקֵד הוּא.
לפיכך, אף על פי שמוּתר לסנֵן יין צלוּל אוֹ מים צלוּלין בסוּדרין אוֹ בִקפיפה מִצרית לֹא יעשה גוּמא בסוּדר,
שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל ויבֹא לשמֵר במשמרת.
וכֵן אסוּר לִתלוֹת את המשמרת כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל,
שמא יבֹא לשמֵר.
וכֵן המחבֵץ תוֹלדת בוֹרֵר הוּא.
לפיכך, אף על פי שנוֹתנין שוּמשמין ואגוֹזין לדבש לֹא יחבֵץ בידוֹ.
18
המחתֵך את הירק דק דק כדי לבשלוֹ הרי זה תוֹלדת טוֹחֵן,
וחיב. לפיכך אין מרסקין לֹא את השחת ולֹא את החרוּבין לִפני הבהֵמה,
בין דקה בין גסה,
מִפני שנִראה כטוֹחֵן.
אבל מחתכין את הדִלוּעין לִפני הבהֵמה ואת הנבֵלה לִפני הכלבים,
שאין טחינה בפֵרוֹת.
וּמתירין אלוּמוֹת של עמיר לִפני הבהֵמה,
וּמפספֵס בידוֹ אלוּמוֹת קטנוֹת,
אבל לֹא אלוּמוֹת גדוֹלוֹת,
מִפני הטֹרח שבהן.
19
חבילי סיאה ואֵזוֹב וקוֹרנית וכיוֹצֵא בהן שהִכניסן למאכל בהֵמה מִסתפֵק מֵהן,
וקוֹטֵם ואוֹכֵל בראשי אצבעוֹתיו,
אבל לֹא בידוֹ הרבֵה,
שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל ויבֹא לדֹק.
20
הצריך לדֹק פִלפלין וכיוֹצֵא בהן לִתֵן לתוֹך המאכל בשבת הרי זה כוֹתֵש ביד הסכין וּבקערה; אבל במכתשת חיב,
מִפני שהוּא טוֹחֵן.
לפיכך אסוּר לבריא להִתרפֹאות בשבת,
גזֵרה שמא ישחק סממנין.
21
כיצד? לֹא יֹאכל דברים שאינן מאכל בריאים,
כגוֹן אֵזוֹביוֹן וּפוּאה,
ולֹא דברים המשלשלים,
כגוֹן לענה וכיוֹצֵא בה.
וכֵן לֹא ישתה דברים שאין דרך הבריאים לִשתוֹתן,
כגוֹן מים שבִשלוּ בוֹ סממנין ועשבים.
22
אוֹכֵל אדם אכלים וּמשקין שדרך הבריאים לאכלן ולִשתוֹתן,
כגוֹן הכוּסבר והכשוּת והאֵזוֹב; אף על פי שהֵן מרפאין ואכלן כדי להִתרפוֹת בהן מוּתר,
הוֹאיל והֵן מאכל בריאים.
שתה חִלתית מִקֹדם השבת,
והרי הוּא שוֹתה והוֹלֵך מוּתר לִשתוֹתוֹ בשבת בִמקוֹמוֹת שנהגוּ הבריאים לִשתוֹת החִלתית.
ושוֹתין זיתוֹס המִצרי בכל מקוֹם.
23
וכֵן שמנין שדרך הבריאים לסוּך בהן מוּתר לסוּך בהן בשבת,
ואף על פי שנִתכוֵּן לִרפוּאה.
ושאין הבריאים סכין בהן אסוּרין.
החוֹשֵש במתניו לֹא יסוּך יין וחֹמץ,
אבל סך הוּא את השמן,
ולֹא שמן ורד אלא במקוֹם שהבריאים סכין אוֹתוֹ.
וּמוּתר לסוּך שמן ומלח בכל מקוֹם.
נִגפה ידוֹ אוֹ רגלוֹ צוֹמתה ביין ואינוֹ צוֹמתה בחֹמץ; ואִם היה ענֹג אף ביין אסוּר.
24
החוֹשֵש בשִניו לֹא יגמע בהן את החֹמץ ויפלֹט,
אבל מגמֵע הוּא וּבוֹלֵע.
החוֹשֵש בִגרוֹנוֹ לֹא יערערנוּ בשמן,
אבל בוֹלֵע הוּא שמן הרבֵה,
ואִם נִתרפֵא נִתרפֵא.
אין לוֹעסין את המצטִכי ואין שפין את השִנים בסם בשבת בִזמן שמִתכוֵּן לִרפוּאה,
ואִם נִתכוֵּן לריח הפה מוּתר.
25
אין נוֹתנין יין לתוֹך העין,
אבל נוֹתֵן הוּא על גב העין.
ורֹק תפֵל אפִלוּ על גב העין אסוּר.
קִלוֹר ששרה אוֹתוֹ מֵערב שבת מעבירוֹ על גב עינוֹ בשבת ואינוֹ חוֹשֵש.
מי שלקה באצבעוֹ לֹא יכרֹך עליה גמי כדי לרפֹאותה,
ולֹא ידחקנה בידוֹ כדי להוֹציא מִמנה דם.
26
אין נוֹתנין חמין ושמן על גבי המכה,
ולֹא על גבי מוֹך שעל המכה,
ולֹא על גבי מוֹך לִתנוֹ על המכה בשבת.
אבל נוֹתֵן הוּא חוּץ למכה,
ושוֹתֵת ויוֹרֵד למכה.
ונוֹתנין מוֹך יבֵש על גבי המכה; ואִם היה עתיק אסוּר,
מִפני שהוּא כִרטיה.
27
רטיה שפֵרשה על גבי כלי מחזירין אוֹתה; ואִם פֵרשה על גבי קרקע אסוּר להחזירה.
וּמניחין רטיה על גבי המכה לכתחִלה במִקדש,
שאין אִסוּר שבוּת במִקדש.
וּבכל מקוֹם מקנחין פי המכה,
ואין מקנחין את הרטיה,
שמא ימרֵח.
28
סכין וּמִתמשין בִבני מֵעים בשבת,
והוּא שיסוּך וימשמֵש בבת אחת,
כדי שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל.
ואין מִתעמלין בשבת.
אי זה הוּא מִתעמֵל? זה שדוֹרסין על גוּפוֹ בכֹח עד שייגע ויזיע,
אוֹ שיהלֵך עד שייגע ויזיע; שאסוּר ליגֵע את עצמוֹ כדי שיזיע בשבת,
מִפני שהיא רפוּאה.
וכֵן אסוּר לעמֹד בקרקע דימֹסת שבארץ ישראֵל,
מִפני שמעמלת וּמרפאה.
29
אין רוֹחצין במים שמשלשלין,
ולֹא בטיט שטוֹבעין בוֹ,
ולֹא במי המִשרה הבאוּשין,
ולֹא בים סדוֹם,
ולֹא במים הרעים שבים הגדוֹל,
מִפני שכל אֵלוּ צער הֵן,
וכתוּב: "וקראת לשבת עֹנג" .
לפיכך, אִם לֹא נִשתהה בהן אלא עלה מיד,
אף על פי שיֵש לוֹ חטטין ברֹאשוֹ מוּתר.
30
אין מִתגרדין במִגרדת,
ואִם היוּ ידיו מלוּכלכוֹת בצוֹאה אוֹ בטיט גוֹרֵד כדרכוֹ ואינוֹ חוֹשֵש.
סכין וּמפרכין לאדם לענגוֹ,
אבל לֹא לבהֵמה,
ואִם היה לה צער מוּתר להסיר צערה בסיכה וּפֵרוּך.
בהֵמה שאכלה כרשינין הרבֵה מריצין אוֹתה בחצֵר בִשביל שתִתרפֵא,
ואִם אחזה דם מעמידין אוֹתה במים בִשביל שתִצטנֵן,
ואין חוֹששין שמא ישחֹק לה סממנין.
31
אין מקיאין את האֹכל בשבת.
במה דברים אמוּרים? בסם,
שמא ישחֹק סממנין.
אבל להכניס ידוֹ לתוֹך פיו להקיא מוּתר.
ואסוּר לִדחֹק כרֵסוֹ של תינוֹק כדי להוֹציא הראי שלוֹ,
שמא יבֹא להשקוֹתוֹ סממנין המשלשלין.
וּמוּתר לִכפוֹת כוֹס על הטבוּר בשבת כדי להעלוֹתוֹ.
וכֵן מוּתר לחנֵק ולִלפֹף את הקטן,
וּלהעלוֹת אזנים בין ביד בין בִכלי,
וּלהעלוֹת אוּנקלי; שכל אֵלוּ וכיוֹצֵא בהן,
אין עוֹשין אוֹתן בסממנין כדי לחוּש לִשחיקה,
ויֵש לוֹ צער מֵהן.
32
המרקֵד מֵאבוֹת מלאכוֹת.
לפיכך אין כוֹברין את התבן בִכברה,
ולֹא יניח הכברה שיֵש בה תבן במקוֹם גבֹה בִשביל שיֵרֵד המֹץ,
מִפני שהוּא כִמרקֵד.
אבל נוֹטֵל התבן בכברה וּמוֹליך לאֵבוּס,
אף על פי שיֵרֵד המֹץ בִשעת הוֹלכה,
שהרי אינוֹ מִתכוֵּן לכך.
33
מגבֵל חיב מִשוּם לש.
לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבֵה,
שמא יבֹא ללוּש קמח שאינוֹ קלי.
וּמוּתר לגבֵל את הקלי מעט מעט.
אבל תבוּאה שלֹא הֵביאה שליש שקלוּ אוֹתה ואחר כך טחנוּ אוֹתה טחינה גסה,
שהרי היא כחוֹל,
והיא הנִקרֵאת שתית מוּתר לגבֵל מִמנה בחֹמץ וכיוֹצֵא בוֹ הרבֵה בבת אחת; והוּא שיִהיה רך.
אבל קשה אסוּר,
מִפני שנִראה כלש.
וצריך לשנוֹת.
כיצד? נוֹתֵן את השתית ואחר כך נוֹתֵן את החֹמץ.
34
המוּרסן, אף על פי שאינוֹ ראוּי לגִבוּל אין גוֹבלין אוֹתוֹ,
שמא יבֹא לגבֵל העפר וכיוֹצֵא בוֹ.
ונוֹתנין מים על גבי המוּרסן וּמוֹליך בוֹ התרוד שתי ועֵרב,
אבל אינוֹ ממרֵס בידוֹ,
שלֹא יֵראה כלש.
ואִם לֹא נִתערֵב מנערוֹ מִכלי לִכלי עד שיִתערֵב,
ויתֵן לִפני התרנגֹלין אוֹ לִפני השורים.
וּמוּתר לערֵב המוּרסן על דרך זוֹ בִכלי אחד,
וּמחלֵק אוֹתוֹ בכֵלים הרבֵה,
ונוֹתֵן לִפני כל בהֵמה וּבהֵמה.
וּמערֵב בִכלי אחד אפִלוּ כוֹר ואפִלוּ כוֹרים.
35
אין מאכילין בהֵמה חיה ועוֹף בשבת כדרך שהוּא מאכיל בחֹל,
שמא יבֹא לידי כתישת קִטניוֹת אוֹ לידי לישת קמח וכיוֹצֵא בוֹ.
כיצד? לֹא יאכיל הגמל בשבת מאכל שלֹשה ארבעה ימים,
ולֹא ירביץ עֵגל וכיוֹצֵא בוֹ ויפתח פיו ויתֵן לתוֹכוֹ כרשינין וּמים בבת אחת.
וכֵן לֹא יתֵן לתוֹך פי יוֹנים ותרנגֹלין למקוֹם שאינן יכוֹלין להחזיר.
אבל מאכיל הוּא את הבהֵמה מֵעוֹמֵד וּמשקה אוֹתה מֵעוֹמֵד,
אוֹ נוֹתֵן לתוֹך פיה מים בִפני עצמן וכרשינין בִפני עצמן במקוֹם שיכוֹלין להחזיר.
וכֵן מאכיל העוֹף בידוֹ במקוֹם שיכוֹל להחזיר.
ואין צריך לוֹמר שיִתֵן לִפניהן והֵן אוֹכלין.
36
במה דברים אמוּרים? במי שמזוֹנוֹתיו עליו,
כגוֹן בהמתוֹ וחיתוֹ ויוֹני הבית ואוּזין ותרנגֹלין.
אבל מי שאין מזוֹנוֹתיו עליו,
כגוֹן חזיר ויוֹני שוֹבך וּדבוֹרים לֹא יתֵן לִפניהן לֹא מזוֹן ולֹא מים.
וּמוּתר לאדם להעמיד בהמתוֹ על גבי עשבים והיא אוֹכלת,
אבל לֹא יעמיד אוֹתה על גבי דבר שהוּקצה.
ועוֹמֵד בפניה כדי שתחזיר פניה לדבר המוּקצה ותֹאכל מִמנוּ.
וכֵן ביוֹם טוֹב.