1
השוֹחֵט חיב.
ולֹא שוֹחֵט בִלבד,
אלא כל הנוֹטֵל נשמה לאחד מִכל מיני חיה וּבהֵמה ועוֹף ודג ושרץ,
בין בִשחיטה בין בִנחירה בין בהכיה חיב.
החוֹנֵק את החי עד שימוּת הרי זה תוֹלדת שוֹחֵט.
לפיכך, אִם העלה דג מִסֵפל של מים והִניחוֹ עד שמֵת חיב מִשוּם חוֹנֵק.
ולֹא עד שימוּת,
אלא כיון שיבש בוֹ כסלע בין סנפיריו חיב,
שעדין אינוֹ יכוֹל לִחיוֹת.
הוֹשיט ידוֹ לִמעי הבהֵמה ודִלדֵל עוּבר שבמֵעיה חיב.
2
רמשים שהֵן פרים ורבים מִזכר וּנקֵבה,
אוֹ נהוין מִן העפר כמוֹ הפרעוֹשין ההוֹרֵג אוֹתן חיב כהוֹרֵג בהֵמה וחיה.
אבל רמשים שהויתן מִן הגללים וּמִן הפֵרוֹת שהִבאישוּ וכיוֹצֵא בהן,
כגוֹן תוֹלעים של בשר ותוֹלעים שבתוֹך הקִטניוֹת ההוֹרגן פטוּר.
3
המפלֵא כֵליו בשבת מוֹלֵל את הכִנים וזוֹרקן.
וּמוּתר להרֹג את הכִנים בשבת,
מִפני שהֵן מִן הזֵעה.
4
חיה ורמש שהֵן נוֹשכין וּממיתין ודאי,
כגוֹן זבוּב שבמִצרים וצִרעה שבנינוֵה ועקרב שבהדיב ונחש שבארץ ישראֵל וכלב שוֹטה בכל מקוֹם מוּתר להרגן בשבת כשיֵראוּ.
וּשאר כל המזיקין:
אִם היוּ רצין אחריו מוּתר להרגן; ואִם היוּ יוֹשבין בִמקוֹמן אוֹ בוֹרחין מִלפניו אסוּר להרגן.
ואִם דרסן לפי תוּמוֹ בִשעת הִלוּכוֹ והרגן מוּתר.
5
המפשיט מִן העוֹר כדי לעשוֹת קמיע חיב.
וכֵן המעבֵד מִן העוֹר כדי לעשוֹת קמיע חיב.
ואחד המעבֵד ואחד המוֹלֵח,
שהמליחה מין עִבוּד היא.
ואין עִבוּד באכלין.
וכֵן המוֹחֵק מִן העוֹר כדי לעשוֹת קמיע חיב.
ואי זה הוּא מוֹחֵק? זה המעביר השֵער אוֹ הצמר מֵעל העוֹר אחר מיתה עד שיחליק פני העוֹר.
6
המפרֵק דוּכסוּסטוֹס מֵעל הקלף הרי זה תוֹלדת מפשיט,
וחיב. הדוֹרֵס על העוֹר ברגלוֹ עד שיִתקשה,
אוֹ המרככוֹ בידוֹ וּמוֹשכוֹ וּמשוה אוֹתוֹ כדרך שהרצענין עוֹשין הרי זה תוֹלדת מעבֵד,
וחיב. המוֹרֵט נוֹצה מִן האברה הרי זה תוֹלדת מוֹחֵק,
וחיב. וכֵן הממרֵח רטיה כל שהוּא אוֹ שעוה אוֹ זפת וכיוֹצֵא בהן מִדברים המִתמרחין עד שיחליק פנים חיב מִשוּם מוֹחֵק.
וכֵן השף בידוֹ על העוֹר המתוּח בין העמוּדים חיב מִשוּם מוֹחֵק.
7
המחתֵך מִן העוֹר כדי לעשוֹת קמיע חיב; והוּא שיִתכוֵּן למִדת ארכוֹ וּמִדת רחבוֹ ויחתֹך בכוּנה,
הוּא שהיא מלאכה.
אבל אִם חתך דרך הפסֵד,
אוֹ בלֹא כוּנה למִדתוֹ אלא כמִתעסֵק אוֹ כִמשחֵק הרי זה פטוּר.
והקוֹמֵט את הכנף הרי זה תוֹלדת מחתֵך,
וחיב. וכֵן המגרֵד ראשי כלוֹנסוֹת של ארז חיב מִשוּם מחתֵך.
וכֵן כל חתיכה שיחתֹך חרש העֵץ מִן העֵצים אוֹ חרש מתכת מִן המתכת חיב מִשוּם מחתֵך.
הנוֹטֵל קיסם של עֵץ מִלפניו וּקטמוֹ לחצוֹת בוֹ שִניו אוֹ לִפתֹח בוֹ את הדלת חיב.
8
כל דבר שהוּא ראוּי למאכל בהֵמה,
כגוֹן תבן ועשבים לחים והוּצין וכיוֹצֵא בהן מוּתר לִקטֹם אוֹתן בשבת,
מִפני שאין בהן תִקוּן כֵלים.
וּמוּתר לִקטֹם עצי בשמים להריח בהן,
ואף על פי שהֵן קשין ויבֵשין,
וּמפשֵח מֵהן כל שיִרצה,
בין שפִשח עֵץ גדוֹל בין שפִשח עֵץ קטן.
9
הכוֹתֵב שתי אוֹתוֹת חיב.
המוֹחֵק כתב על מנת לִכתֹב בִמקוֹם המחק שתי אוֹתוֹת חיב.
הכוֹתֵב אוֹת אחת גדוֹלה כִשתים פטוּר.
מחק אוֹת אחת גדוֹלה ויֵש בִמקוֹמה כדי לִכתֹב שתים חיב.
כתב אוֹת אחת והִשלים בה את הסֵפר חיב.
הכוֹתֵב על מנת לקלקֵל העוֹר חיב,
שאין חיוּבוֹ על מקוֹם הכתב אלא על הכתב.
אבל המוֹחֵק על מנת לקלקֵל פטוּר.
נפלה דיוֹ על גבי סֵפר וּמחק אוֹתה,
נפלה שעוה על גבי הפִנקס וּמחק אוֹתה,
אִם יֵש בִמקוֹמה כדי לִכתֹב שתי אוֹתוֹת חיב.
10
הכוֹתֵב אוֹת כפוּלה פעמים והיא שֵם אחד,
כגוֹן 'רר',
'תֵת', 'גג' חיב.
והכוֹתֵב בכל כתב וּבכל לשוֹן חיב,
ואפִלוּ מִשני סִמיוֹנוֹת.
11
הכוֹתֵב אוֹת אחת סמוּך לכתב,
אוֹ כתב על גבי כתב,
המִתכוֵּן לִכתֹב חי"ת וכתב שני זי"נין,
וכֵן כיוֹצֵא בזה בִשאר אוֹתיוֹת,
הכוֹתֵב אוֹת אחת בארץ ואוֹת אחת בקוֹרה,
שהרי אין נהגין זה עִם זה,
אוֹ שכתב שתי אוֹתיוֹת בִשני דפי פִנקס ואינן נהגין זה עִם זה פטוּר.
כתבן בִשני כתלי זוית אוֹ בִשני דפי פִנקס והֵן נהגין זה עִם זה חיב.
12
לקח גויל וכיוֹצֵא בוֹ וכתב עליו אוֹת אחת בִמדינה זוֹ,
והלך באוֹתוֹ היוֹם וכתב אוֹת שניה בִמדינה אחרת בִמגִלה אחרת חיב,
שבִזמן שמקרבן נהגין זה עִם זה,
ואינן מחוּסרין מעשה לִקריבתן.
13
הכוֹתֵב אוֹת אחת,
אף על פי שקוֹרין מִמנה תֵבה שלֵמה פטוּר.
כיצד? כגוֹן שכתב מ' והכֹל קוֹרין אוֹתה 'מעשֵר',
אוֹ שכתבה בִמקוֹם מִנין,
שהרי היא כמי שכתב 'ארבעים' הרי זה פטוּר.
המגיה אוֹת אחת ועשה אוֹתה שתים,
כגוֹן שחִלֵק גג החי"ת ונעשית שני זי"נין חיב.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
14
הכוֹתֵב בִשמֹאלוֹ,
אוֹ לאחר ידוֹ,
ברגלוֹ, בפיו,
וּמרפקוֹ פטוּר.
אִטֵר שכתב בימינוֹ,
שהיא לוֹ כִשמֹאל כל אדם פטוּר; ואִם כתב בִשמֹאלוֹ חיב.
והשוֹלֵט בִשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינוֹ בין בִשמֹאלוֹ חיב.
קטן אוֹחֵז בקוּלמוֹס וגדוֹל אוֹחֵז בידוֹ וכוֹתֵב חיב.
גדוֹל אוֹחֵז בקוּלמוֹס וקטן אוֹחֵז בידוֹ וכוֹתֵב פטוּר.
15
אין הכוֹתֵב חיב עד שיִכתֹב בדבר הרוֹשֵם ועוֹמֵד,
כגוֹן דיוֹ ושחֹר וסִקרא וקוֹמוֹס וקלקנתוֹס וכיוֹצֵא בהן,
ויכתֹב על דבר שמִתקיֵם הכתב עליו,
כגוֹן עוֹר וּקלף וּניר ועֵץ וכיוֹצֵא בהן.
אבל הכוֹתֵב בדבר שאין רִשוּמוֹ נִכר ועוֹמֵד,
כגוֹן משקין וּמי פֵרוֹת,
אוֹ שכתב בִדיוֹ על עלֵה ירקוֹת ועל כל דבר שאינוֹ עוֹמֵד פטוּר.
ואינוֹ חיב עד שיִכתֹב בדבר העוֹמֵד על דבר העוֹמֵד.
וכֵן אין המוֹחֵק חיב עד שיִמחֹק כתב העוֹמֵד מֵעל דבר העוֹמֵד.
16
הכוֹתֵב על בשרוֹ חיב,
מִפני שהוּא עוֹר; ואף על פי שחמימוּת בשרוֹ מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דוֹמה לִכתב שנִמחק.
אבל המשרֵט על בשרוֹ צוּרת כתב פטוּר.
הקוֹרֵע על העוֹר כתבנית כתב חיב מִשוּם כוֹתֵב.
והרוֹשֵם על העוֹר כתבנית כתב פטוּר.
:המעביר דיוֹ על גבי סִקרא חיב שתים,
אחת מִשוּם כוֹתֵב ואחת מִשוּם מוֹחֵק.
העביר דיוֹ על גבי דיוֹ וסִקרא על גבי סִקרא אוֹ סִקרא על גבי דיוֹ פטוּר.
17
רוֹשֵם תוֹלדת כוֹתֵב הוּא.
כיצד? הרוֹשֵם רשמים וצוּרוֹת בכֹחל וּבששר וכיוֹצֵא בהן כדרך שהצירין רוֹשמין הרי זה חיב מִשוּם כוֹתֵב.
וכֵן המוֹחֵק את הרשוּם לתקֵן הרי זה תוֹלדת מוֹחֵק,
וחיב.:המשרטֵט כדי לִכתֹב שתי אוֹתוֹת תחת אוֹתוֹ שִרטוּט חיב.
חרשי העֵצים שמעבירין חוּט של סִקרא על גבי הקוֹרה כדי שיִנסֹר בשוה הרי זה תוֹלדת משרטֵט.
וכֵן הגבלין שעוֹשין כֵן באבנים כדי שיִפצל האבן בשוה.
ואחד המשרטֵט בצבע אוֹ בלֹא צבע הרי זה חיב.