1
מוּתר להתחיל בִמלאכה מֵערב שבת,
אף על פי שהיא נִגמרת מֵאֵליה בשבת.
שלֹא נאסר עלינוּ אלא לעשוֹת מלאכה בעצמוֹ של יוֹם,
אבל שתֵעשה המלאכה מֵעצמה בשבת מוּתר.
וּמוּתר לנוּ לֵהנוֹת במה שנעשה בשבת מֵאֵליו.
2
כיצד? פוֹתקים מים לגִנה בערב שבת עִם חשֵכה,
והיא מִתמלֵאת והוֹלכת כל היוֹם כוּלוֹ.
וּמניחין מוּגמר תחת הכֵלים,
והֵן מִתגמרין והוֹלכין כל השבת כוּלה.
וּמניחין קִלוֹר על גב העין ואִספלנית על גבי המכה,
וּמִתרפאין והוֹלכין כל השבת כוּלה.
ושוֹרין דיוֹ וסממנין עִם חשֵכה,
והֵן נִשרין והוֹלכין כל השבת כוּלה.
ונוֹתנין צמר ליוֹרה ואוּנין של פִשתן לתנוּר,
והֵן מִשתנין והוֹלכין כל השבת כוּלה.
וּפוֹרשין מצוּדוֹת לחיה ולעוֹפוֹת ולדגים עִם חשֵכה,
והֵן נִצוֹדין כל השבת כוּלה.
וטוֹענין בקוֹרת בית הבד וּבעִגוּלי הגת עִם חשֵכה,
והמשקין זבין והוֹלכין כל השבת כוּלה.
וּמדליקין את הנֵר אוֹ את המדוּרה מִבערב,
והיא דוֹלקת והוֹלכת כל השבת כוּלה.
3
מניחין קדֵרה על גבי האֵש אוֹ בשר בתנוּר אוֹ על גבי הגחלים,
והֵן מִתבשלין והוֹלכין כל השבת ואוֹכלין אוֹתן בשבת.
ויֵש בדבר זה דרכים שהֵן אסוּרין,
גזֵרה שמא יחתה בגחלים בשבת.
4
כיצד? תבשיל שלֹא בשל כל צרכוֹ וחמין שלֹא הוּחמוּ כל צרכן,
אוֹ תבשיל שבשל כל צרכוֹ וכל זמן שמִצטמֵק הוּא יפה לוֹ אין משהין אוֹתוֹ על גבי האֵש בשבת,
אף על פי שהוּנח מִבעוֹד יוֹם,
גזֵרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בִשוּלוֹ אוֹ כדי לצמקוֹ.
לפיכך, אִם גרף האֵש אוֹ שכִסה אֵש הכירה באֵפר אוֹ בִנעֹרת הפִשתן הדקה,
אוֹ שעממוּ הגחלים שהרי הֵן כִמכוּסוֹת באֵפר,
אוֹ שהִסיקוּה בקש אוֹ בִגבבה אוֹ בגללי בהֵמה דקה שהרי אין שם גחלים בוֹערוֹת הרי זה מוּתר לשהוֹת עליה,
שהרי הִסיח דעתוֹ מִזה התבשיל,
ואין גוֹזרין שמא יחתה באֵש.
5
במה דברים אמוּרים? בכירה,
שהבלה מוּעט.
אבל בתנוּר,
אף על פי שגרף האֵש אוֹ חִפה באֵפר אוֹ שהִסיקוּהוּ בקש אוֹ בִגבבה אין משהין בתוֹכוֹ ולֹא על גביו,
ולֹא סוֹמכין לוֹ תבשיל שלֹא בשל כל צרכוֹ,
אוֹ שבשל כל צרכוֹ וּמִצטמֵק ויפה לוֹ; הוֹאיל והבלוֹ חם ביוֹתֵר אינוֹ מסיח דעתוֹ,
וחוֹששין שמא יחתה בזוֹ האֵש המעוּטה,
אף על פי שהיא אֵש קש וּגבבה אוֹ מכוּסה.
6
ולמה אסרוּ לשהוֹת בתנוּר אף על פי שהוּא גרוּף? מִפני שהגוֹרֵף אינוֹ גוֹרֵף אלא רֹב האֵש ועצמה,
ואי אפשר לִגרֹף כל האֵש עד שלֹא תִשאֵר ניצֹצת אחת; וּמִפני שהבלוֹ חם חוֹששין שמא יחתה כדי לבעֵר הניצוֹצוֹת הנִשארוֹת.
7
הכוּפח הבלוֹ רב מֵהבל הכירה וּמוּעט מֵהבל התנוּר.
לפיכך, אִם הִסיקוּהוּ בגפת וּבעֵצים הרי הוּא כתנוּר,
ואין משהין בתוֹכוֹ ולֹא על גביו,
ולֹא סוֹמכין לוֹ תבשיל שלֹא בשל כל צרכוֹ אוֹ מִצטמֵק ויפה לוֹ,
אף על פי שגרף אוֹ כִסה באֵפר.
ואִם הִסיקוּהוּ בקש אוֹ בִגבבה הרי זה ככירה שהִסיקוּה בקש וּבִגבבה וּמשהין עליו.
וּמוּתר לִסמֹך לכירה מִבערב,
ואף על פי שאינה גרוּפה.
ואי זוֹ היא כירה ואי זוֹ היא כוּפח? כירה מקוֹם שפיתת שתי קדֵרוֹת; וכוּפח מקוֹם שפיתת קדֵרה אחת.
8
תבשיל חי שלֹא בשל כלל,
אוֹ שבשל כל צרכוֹ וּמִצטמֵק ורע לוֹ מוּתר לשהוֹתוֹ על גבי האֵש,
בין בכירה וכוּפח בין בתנוּר.
וכֵן תבשיל שבשל ולֹא בשל כל צרכוֹ אוֹ שבשל כל צרכוֹ וּמִצטמֵק ויפה לוֹ,
אִם הִשליך לתוֹכוֹ אֵבר חי סמוּך לבין השמשוֹת נעשה הכֹל כתבשיל חי וּמוּתר לשהוֹתוֹ על האֵש,
אף על פי שלֹא גרף ולֹא כִסה,
מִפני שכבר הִסיח דעתוֹ מִמנוּ ואינוֹ בא לחתוֹת בגחלים.
9
כל תבשיל שאסוּר לשהוֹתוֹ,
אִם עבר ושִהה אוֹתוֹ אסוּר לאכלוֹ עד מוֹצאי שבת,
וימתין בִכדי שיֵעשוּ.
ואִם שכחוֹ:
אִם תבשיל שלֹא בשל כל צרכוֹ הוּא אסוּר עד מוֹצאי שבת; ואִם תבשיל שבשל כל צרכוֹ הוּא וּמִצטמֵק ויפה לוֹ מוּתר לאכלוֹ בשבת.
10
כל שמוּתר לשהוֹתוֹ על גבי האֵש,
כשנוֹטלין אוֹתוֹ בשבת אסוּר להחזירוֹ לִמקוֹמוֹ.
ואין מחזירין לעוֹלם,
אלא על גבי כירה גרוּפה אוֹ מכוּסה,
אוֹ בכירה וכוּפח שהוּסקוּ בקש וּבִגבבה; והוּא שלֹא הִניח הקדֵרה על גבי קרקע.
אבל מִשהִניחה אין מחזירין אוֹתה,
ואפִלוּ על גבי גרוּפה אוֹ מכוּסה.
ואין מחזירין לתנוּר ולֹא לכוּפח שהוּסקוּ בגפת אוֹ בעֵצים,
אף על פי שגרף אוֹ כִסה,
מִפני שהבלן חם ביוֹתֵר.
וכל שאין מחזירין עליו אין סוֹמכין לוֹ בשבת.
11
אסוּר להכניס מגרֵפה לקדֵרה בשבת והיא על האֵש,
ואפִלוּ להוֹציא מִמנה דבר בשבת,
מִפני שמֵגיס בה וזה מִצרכי הבִשוּל הוּא,
ונִמצא כִמבשֵל בשבת.
וּמוּתר להחזיר מִכירה לכירה,
אפִלוּ מִכירה שהבלה מוּעט לכירה שהבלה מרוּבה,
אבל לֹא מִכירה לִטמינה ולֹא מִטמינה לכירה.
12
לֹא ימלֵא אדם קדֵרה עססיוֹת ותוּרמוֹסין אוֹ חבית של מים ויתֵן לתוֹך התנוּר ערב שבת עִם חשֵכה וישהה אוֹתן.
שאֵלוּ וכל כיוֹצֵא בהן,
אף על פי שלֹא בשלוּ כל עִקר כתבשיל שלֹא בשל כל צרכוֹ הֵן,
מִפני שאינן צריכין בִשוּל הרבֵה,
ודעתוֹ עליהן לאכלן לאלתר,
וּלפיכך אסוּר לשהוֹתן בתנוּר.
ואִם עבר ושִהה אסוּרין עד מוֹצאי שבת,
וימתין בִכדי שיֵעשוּ.
13
תנוּר שנתן לתוֹכוֹ בשר מִבעוֹד יוֹם ושִהה אוֹתוֹ בשבת:
אִם בשר גדי הוּא וכיוֹצֵא בוֹ מוּתר,
שאִם יחתה בגחלים יתחרֵך הבשר,
שאינוֹ צריך אלא חמימוּת האֵש בִלבד; ואִם בשר עֵז אוֹ שוֹר הוּא אסוּר,
שמא יחתה בגחלים לבשלוֹ.
ואִם טח פי התנוּר בטיט מוּתר,
שאִם בא לִפתֹח התנוּר ולחתוֹת,
תִכנֵס הרוּח ויתקשה הבשר ויפסֵד,
ויצטנֵן התנוּר.
14
וכֵן כל דבר שהרוּח מפסדת אוֹתוֹ אין גוֹזרין עליו שמא יגלֵהוּ ויחתה.
וּמִפני זה נוֹתנין אוּנין של פִשתן לתוֹך התנוּר עִם חשֵכה,
שאִם יגלֵהוּ ויפסֵד.
15
נתן גדי שלֵם לתוֹך התנוּר הרי זה כִבשר העֵז אוֹ בשר השוֹר,
ואסוּר לשהוֹתוֹ,
שמא יחתה בגחלים,
אלא אִם כֵן טח התנוּר.
וּמוּתר לשלשֵל כבש הפסח לתנוּר עִם חשֵכה,
ואף על פי שאינוֹ טח,
מִפני שבני חבוּרה זריזין הֵן.
16
אין צוֹלין בשר בצל וּביצה על גבי האֵש,
אלא כדי שיִצוֹלוּ מִבעוֹד יוֹם ויהיוּ ראוּיין לאכילה.
ואִם נִשארוּ אחר כֵן על האֵש בשבת עד שיִצלוּ הרבֵה מוּתר,
מִפני שהֵן כמִצטמֵק ורע לוֹ; שאִם יחתה יחרֹך אוֹתן,
שעל גוּף האֵש הֵן.
וּמִפני זה מניחין המוּגמר תחת הכֵלים עִם חשֵכה,
שאִם חתה בגחלים ישרֹף המוּגמר ויעשֵן הכֵלים.
17
הא למדת,
שכל דבר שאנוּ אוֹסרין בעִנין זה,
אינוֹ אסוּר מִשוּם שהוּא נעשה בשבת,
אלא גזֵרה שמא יחתה בגחלים.
לפיכך, אין נוֹתנין צמר ליוֹרה,
אלא אִם כֵן היתה עקוּרה מֵעל האֵש,
שמא יחתה בגחלים,
והוּא שיִהיה פיה טוּח בטיט,
שמא יגיס בה מִשחשֵכה.
18
אין נוֹתנין את הפת בתנוּר עִם חשֵכה,
ולֹא חררה על גבי הגחלים,
אלא כדי שיִקרמוּ פנים המדוּבקין בתנוּר אוֹ באֵש.
ואִם נִשארוּ אחר כֵן עד שיִגמֹר אפיתן מוּתר,
שאִם יחתה,
יפסיד אוֹתן.
ואִם נתן סמוּך לחשֵכה,
וחשֵכה ועדין לֹא קרמוּ פניה:
אִם במֵזיד אסוּר לאכֹל מֵהן עד מוֹצאי שבת,
וימתין בִכדי שיֵעשוּ; ואִם בשוֹגֵג מוּתר לוֹ לִרדוֹת מִמנה מזוֹן שלֹש סעוּדוֹת של שבת.
וּכשהוּא רוֹדה לֹא ירדה במרדה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל,
אלא בסכין וכיוֹצֵא בה.
19
עוֹשה אדם מדוּרה מִכל דבר שיִרצה,
בין על גבי קרקע בין על גבי מנוֹרה,
וּמדליקה מִבעוֹד יוֹם,
וּמִשתמֵש לאוֹרה אוֹ מִתחמֵם כנגדה בשבת.
וצריך שידליק רֹב המדוּרה קֹדם שחשֵכה עד שתהֵא שלהבת עוֹלה מֵאֵליה קֹדם השבת.
ואִם לֹא הִדליק רוּבה אסוּר לֵהנוֹת בה בשבת,
גזֵרה שמא יחתה בה ויניד העֵצים כדי שתעלה השלהבת.
ואִם הִדליק עֵץ יחידי צריך להדליק רֹב עביוֹ ורֹב הקֵפוֹ מִבעוֹד יוֹם.
20
במה דברים אמוּרים? בגבוּלין.
אבל במִקדש מאחיזין את האוּר בעֵצים בִמדוּרת בית המוֹקֵד עִם חשֵכה,
ואין חוֹששין שמא יחתה,
שהכֹהנים זריזין הֵן.
21
היתה מדוּרה של קנים אוֹ של גרעינין אינוֹ צריך להדליק הרֹב,
אלא כיון שהִתחיל בה האֵש קֹדם השבת מוּתר להִשתמֵש בה,
מִפני שהאֵש נִתלית בה בִמהֵרה ואינוֹ צריך לחתוֹת.
לפיכך, אִם אגד הקנים אוֹ הִניח הגרעינין בחוֹתלוֹת הרי הֵן כעֵצים,
וצריך שתעלה בהן שלהבת מֵאֵליה קֹדם השבת.
22
מדוּרה של זפת אוֹ של גפרית אוֹ של רבב אוֹ של קירה אוֹ של קש אוֹ של גבבה אינוֹ צריך להדליק רוּבה קֹדם השבת,
מִפני שהאֵש מדלקת אוֹתן בִמהֵרה.