1
דחוּיה היא שבת אֵצל סכנת נפשוֹת כִשאר כל המִצווֹת.
לפיכך, חוֹלה שיֵש בוֹ סכנה עוֹשין לוֹ כל צרכיו בשבת על פי רוֹפֵא אוּמן של אוֹתוֹ מקוֹם.
ספֵק שהוּא צריך לחלֵל עליו את השבת ספֵק שאינוֹ צריך,
וכֵן אִם אמר רוֹפֵא לחלֵל עליו את השבת ורוֹפֵא אחֵר אוֹמֵר אינוֹ צריך מחללין עליו את השבת,
שספֵק נפשוֹת דוֹחה את השבת.
2
אמדוּהוּ ביוֹם השבת שהוּא צריך לכך וּלכך שמוֹנה ימים אין אוֹמרין:
נמתין עד הערב כדי שלֹא לחלֵל עליו שתי שבתוֹת,
אלא מתחילין מֵהיוֹם שהוּא שבת,
וּמחללין עליו אפִלוּ מֵאה שבתוֹת; כל זמן שהוּא צריך ויֵש בוֹ סכנה אוֹ ספֵק סכנה מחללין.
וּמדליקין לוֹ את הנֵר,
וּמכבין מִלפניו את הנֵר,
ושוֹחטין לוֹ,
ואוֹפין וּמבשלין,
וּמחִמין לוֹ חמין בין להשקוֹתוֹ בין לִרחיצת גוּפוֹ.
כללוֹ של דבר:
שבת לגבי חוֹלה שיֵש בוֹ סכנה הרי הוּא כחֹל לכל הדברים שהוּא צריך להן.
3
כשעוֹשין דברים האֵלוּ אין עוֹשין אוֹתן לֹא על ידי גוֹים ולֹא על ידי קטנים ולֹא על ידי עבדים ולֹא על ידי נשים,
כדי שלֹא תהֵא שבת קלה בעיניהם,
אלא על ידי גדוֹלי ישראֵל.
ואין מוֹרין לנשים לעשוֹת דברים האֵלוּ.
ואסוּר להִתמהמֵה בחִלוּל שבת לחוֹלה שיֵש בוֹ סכנה,
שנאמר: "אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם" ולֹא שימוּת בהם.
הא למדת שאין מִשפטי התוֹרה נקמה בעוֹלם,
אלא רחמים וחסד ושלוֹם בעוֹלם.
ואֵלוּ המינים שאוֹמרין שזה חִלוּל שבת ואסוּר,
עליהם הכתוּב אוֹמֵר:
"וגם אני נתתי להם חוּקים לֹא טוֹבים וּמִשפטים לֹא יחיוּ בהם" .
4
החוֹשֵש בעיניו,
והוּא שיִהיה בִשתיהן ציר אוֹ באחת מֵהן,
אוֹ שהיוּ דמעוֹת שוֹתתוֹת מֵהן מֵרֹב הכאֵב,
אוֹ שהיה דם שוֹתֵת מֵהן,
אוֹ שהיה בהן קדח וכיוֹצֵא בחלאים אֵלוּ הרי זה בִכלל חוֹלים שיֵש בהם סכנה,
וּמחללין עליו את השבת ועוֹשין לוֹ כל צרכי רפוּאה.
5
וכֵן מי שיֵש מכה בחלל גוּפוֹ מִן השפה ולִפנים,
בין בפיו בין במֵעיו בין בִכבֵדוֹ וּטחוֹלוֹ אוֹ בִשאר כל שיֵש בחללוֹ הרי זה חוֹלה שיֵש בוֹ סכנה,
ואינוֹ צריך אֹמד,
שחֹלי כבֵד הוּא,
לפיכך מחללין עליו מיד בלֹא אמידה.
וּמכה שהיא בגב היד וגב הרגל הרי זוֹ כמכה של חלל ואינה צריכה אֹמד,
וּמחללין עליו את השבת.
והחֹם שמסמֵר את הבשר כמכה של חלל הוּא,
וּמחללין עליו את השבת.
וכֵן כל חֹלי שהרוֹפאין אוֹמרין שזה יֵש בוֹ סכנה,
אף על פי שהוּא בעוֹר הבשר מִבחוּץ מחללין עליו את השבת על פיהם.
6
הבוֹלֵע נימה של מים מחִמין לוֹ חמין בשבת,
ועוֹשין לוֹ כל צרכי רפוּאה,
מִפני שהיא סכנת נפשוֹת.
וכֵן מי שנשכוֹ כלב שוֹטה אוֹ אחד מִזוֹחלי עפר שממיתין,
אפִלוּ היוּ ספֵק ממיתין ספֵק אין ממיתין עוֹשין לוֹ כל צרכי רפוּאה להצילוֹ.
7
חוֹלה שאמדוּהוּ רוֹפאים להביא לוֹ גרוֹגרת אחת,
ורצוּ עשרה בני אדם והֵביאוּ לוֹ עשר גרוֹגרוֹת בבת אחת כוּלם פטוּרין מִכלוּם,
ואפִלוּ הֵביאוּ בזה אחר זה,
ואפִלוּ הִבריא ברִאשוֹנה,
שהרי כוּלם בִרשוּת הֵביאוּ.
8
חוֹלה שהיה צריך לִשתי גרוֹגרוֹת,
ולֹא מצאוּ אלא שתי גרוֹגרוֹת בִשני עקצין ושלֹש גרוֹגרוֹת בעֹקץ אחד כוֹרתין העֹקץ שיֵש בוֹ שלֹש,
אף על פי שאין צריכין אלא לִשתים,
כדי שלֹא ירבוּ בִבצירה,
אלא יכרתוּ עֹקץ אחד ולֹא יכרתוּ שנים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
המבשֵל לחוֹלה בשבת,
ואכל החוֹלה והוֹתיר אסוּר לבריא לאכֹל מִן המוֹתר,
גזֵרה שמא ירבה בִשבילוֹ.
אבל השוֹחֵט לחוֹלה בשבת מוּתר לבריא לאכֹל מִמנוּ בשר חי,
שאין בדבר תוֹספת כדי שנִגזֹר שמא ירבה בִשבילוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
10
חוֹלה שאין בוֹ סכנה עוֹשין לוֹ כל צרכיו על ידי גוֹי.
כיצד? אוֹמרין לגוֹי לעשוֹת לוֹ,
והוּא עוֹשה:
לבשֵל לוֹ ולאפוֹת,
וּלהביא רפוּאה מֵרשוּת לִרשוּת,
וכיוֹצֵא באֵלוּ.
וכֵן כוֹחֵל עיניו מִן הגוֹי בשבת אף על פי שאין שם סכנה.
ואִם היוּ צרכיו אין בהן מלאכה עוֹשין אוֹתן אפִלוּ ישראֵל.
לפיכך מעלין אזנים בשבת,
וּמעלין אוּנקלי,
וּמחזירין את השבר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן מוּתר.
11
היוֹלדת כשכוֹרעת לילֵד הרי היא בסכנת נפשוֹת,
וּמחללין עליה את השבת:
קוֹרין לה חכמה מִמקוֹם למקוֹם,
וחוֹתכין את הטבוּר וקוֹשרין אוֹתוֹ.
ואִם היתה צריכה לנֵר בשעה שהיא מצעקת בחבליה מדליקין לה את הנֵר,
ואפִלוּ היתה סוּמא,
מִפני שדעתה מִתישבת עליה בנֵר,
אף על פי שאינה רוֹאה.
ואִם היתה צריכה לשמן וכיוֹצֵא בוֹ מביאין לה.
וכל שאפשר לשנוֹת משנין בִשעת הבאה,
כגוֹן שתביא לה חברתה כלי תלוּי בִשערה; ואִם אי אפשר מביאה כדרכה.
12
אין מילדין את הגוֹיה בשבת אפִלוּ בשכר,
ואין חוֹששין לאיבה,
ואף על פי שאין שם חִלוּל.
אבל מילדין את בת גֵר תוֹשב,
מִפני שאנוּ מצוּוּין להחיוֹתוֹ,
ואין מחללין עליה את השבת.
13
חיה, מִשיתחיל הדם לִהיוֹת שוֹתֵת עד שתֵלֵד,
ואחר שתֵלֵד עד שלֹשה ימים מחללין עליה את השבת ועוֹשין לה כל צרכיה,
בין שאמרה 'צריכה אני' בין שאמרה 'איני צריכה'.
וּמִשלֹשה ועד שִבעה:
אִם אמרה 'איני צריכה' אין מחללין עליה,
ואִם שתקה מחללין עליה; ואין צריך לוֹמר אִם אמרה 'צריכה אני' שמחללין עליה את השבת.
וּמִשִבעה ועד שלֹשים הרי היא כחוֹלה שאין בוֹ סכנה,
ואפִלוּ אמרה 'צריכה אני' אין עוֹשין לה מלאכה אלא על ידי גוֹי.
14
עוֹשין מדוּרה לחיה,
ואפִלוּ בימוֹת החמה,
מִפני שהצִנה קשה לחיה הרבֵה בִמקוֹמוֹת הקֹר.
אבל אין עוֹשין מדוּרה לחוֹלה להִתחמֵם בה.
הִקיז דם ונִצטנֵן עוֹשין לוֹ מדוּרה,
אפִלוּ בִתקוּפת תמוּז.
מרחיצין את הוּלד בשבת ביוֹם שנוֹלד אחר שחוֹתכין את טבוּרוֹ,
אפִלוּ בחמין שהוּחמוּ בשבת,
וּמוֹלחין אוֹתוֹ וּמלפפין אוֹתוֹ,
מִפני שסכנה היא לוֹ אִם לֹא עשוּ לוֹ כל אֵלוּ.
וכֵן מרחיצין אוֹתוֹ לִפני המילה.
וּלאחר המילה וּביוֹם השלישי למילה מוּתר להדיחוֹ בחמין שהוּחמוּ בשבת,
מִפני הסכנה.
15
האִשה שישבה על המשבֵר וּמֵתה מביאין סכין בשבת אפִלוּ דרך רשוּת הרבים,
וקוֹרעין את כרֵסה וּמוֹציאין את הוּלד,
שמא ימצֵא חי,
שספֵק נפשוֹת דוֹחה את השבת,
ואפִלוּ לזה שאין חזקתוֹ חי.
16
מפקחין פִקוּח נפש בשבת,
ואין צריך לִטֹל רשוּת מִבית דין.
והמקדים להציל הנפש הרי זה משוּבח.
כיצד? ראה תינוֹק שנפל לים פוֹרֵש מצוּדה וּמעלֵהוּ,
ואף על פי שהוּא צד הדגים עִמוֹ.
שמע שטבע תינוֹק בים וּפרש מצוּדה להעלוֹתוֹ,
והעלה דגים בִלבד פטוּר מִכלוּם.
נִתכוֵּן להעלוֹת דגים והעלה דגים ותינוֹק פטוּר; אפִלוּ לֹא שמע שטבע,
הוֹאיל והעלה תינוֹק עִם הדגים פטוּר.
17
נפל תינוֹק לבוֹר עוֹקֵר חוּליה וּמעלֵהוּ,
ואף על פי שהוּא מתקֵן בה מדרֵגה בִשעת עקירתה.
נִנעלה דלת בִפני תינוֹק שוֹבֵר את הדלת וּמוֹציאוֹ,
ואף על פי שהוּא מפצֵל אוֹתה עֵצים שראוּיים לִמלאכה,
שמא יבעֵת התינוֹק וימוּת.
נפלה דלֵקה,
ויֵש שם אדם שחוֹששין שמא ישרֵף מכבין אוֹתה להצילוֹ מִן האֵש,
ואף על פי שהוּא כוֹבֵש דרך וּמתקנה בִשעת כִבוּי.
וכל הקוֹדֵם להציל הרי זה משוּבח,
ואינוֹ צריך לִטֹל רשוּת מִבית דין בכל דבר שיֵש בוֹ סכנה.
18
מי שנפלה עליו מפֹלת,
ספֵק הוּא שם ספֵק שאינוֹ מפקחין עליו.
מצאוּהוּ חי,
אף על פי שנִתרוֹצֵץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו וּמוֹציאין אוֹתוֹ לחיי אוֹתה שעה.
19
בדקוּ עד חטמוֹ ולֹא מצאוּ בוֹ נשמה מניחין אוֹתוֹ,
שכבר מֵת.
:בדקוּ וּמצאוּ עליוֹנים מֵתים לֹא יֹאמרוּ:
כבר מֵתוּ תחתוֹנים,
אלא מפקחין על הכֹל,
שאפשר במפֹלת שימוּת העליוֹן ויחיה התחתוֹן.
20
היתה חצֵר שיֵש בה גוֹים וישראֵל,
אפִלוּ ישראֵלי אחד ואלף גוֹים,
ונפלה עליהם מפקחין על הכֹל מִפני היִשראֵלי.
פֵרֵש אחד מֵהן לחצֵר אחרת ונפלה עליו אוֹתה חצֵר מפקחין עליו,
שמא זה שפֵרֵש הוּא היִשראֵלי והנִשארים גוֹים.
21
נעקרוּ כוּלם מֵחצֵר זוֹ לילֵך לחצֵר אחרת,
וּבעֵת עקירתן פֵרֵש אחד מֵהן ונִכנס לחצֵר אחרת ונפלה עליו,
ואין ידוּע מי הוּא אין מפקחין עליו,
שכיון שנעקרוּ כוּלם,
אין כאן ישראֵל קבוּע,
וכל הפוֹרֵש מֵהן כשהֵן מהלכין הרי הוּא בחזקת שפֵרֵש מִן הרֹב.
לפיכך, אִם היה הרֹב ישראֵל,
אף על פי שנעקרוּ כוּלם וּפֵרֵש אחד מֵהן לחצֵר ונפלה עליו מפקחין עליו.
22
המהלֵך במִדבר ולֹא ידע מתי הוּא יוֹם השבת מוֹנה מיוֹם שטעה שִשה וּמקדֵש שביעי,
וּמברֵך בוֹ בִרכת היוֹם וּמבדיל במוֹצאוֹ כשבת.
וּבכל יוֹם ויוֹם,
ואפִלוּ ביוֹם זה שהוּא מקדֵש וּמבדיל בוֹ מוּתר לוֹ לעשוֹת כדי פרנסתוֹ בִלבד כדי שלֹא ימוּת,
ואסוּר לוֹ לעשוֹת יתֵר על פרנסתוֹ,
שכל יוֹם ויוֹם ספֵק שבת הוּא.
ואִם ידע שהיוֹם שמיני ליציאתוֹ אוֹ חמִשה עשר ליציאתוֹ וכיוֹצֵא בזה המִנין הרי זה מוּתר לעשוֹת כל מלאכה באוֹתוֹ היוֹם,
שהרי הדבר ודאי שלֹא יצא בשירה בשבת.
וּשאר הימים חוּץ מיוֹם זה עוֹשה כדי פרנסתוֹ בִלבד.
23
גוֹים שצרוּ על עירוֹת ישראֵל,
אִם באוּ על עִסקי ממוֹן אין מחללין עליהן את השבת ואין עוֹשין עִמהן מִלחמה.
וּבעיר הסמוּכה לספר,
אפִלוּ לֹא באוּ אלא על עִסקי תבן וקש יוֹצאין עליהן בִכלי זין וּמחללין עליהן את השבת.
וּבכל מקוֹם,
אִם באוּ על עִסקי נפשוֹת אוֹ שערכוּ מִלחמה אוֹ שצרוּ סתם יוֹצאין עליהן בִכלי זין וּמחללין עליהם את השבת.
וּמִצוה על כל ישראֵל שיכוֹלין לבֹא לצֵאת ולעזֹר לאחיהם שבמצוֹר וּלהצילן מיד הגוֹים בשבת,
ואסוּר להן להִתמהמֵה למוֹצאי שבת.
וּכשיצילוּ את אחיהם מוּתר להן לחזֹר בִכלי זין שלהן לִמקוֹמן בשבת,
כדי שלֹא להכשילן לעתיד לבֹא.
24
וכֵן ספינה המִטרפת בים אוֹ עיר שהִקיפה נהר מִצוה לצֵאת בשבת וּלהצילן בכל דבר שיכוֹל להצילן.
ואפִלוּ יחיד הנִרדף מִפני גוֹים אוֹ מִפני שהוּא רוֹדֵף אחריו להרגוֹ מִצוה להצילוֹ,
ואפִלוּ בעשית כמה מלאכוֹת בשבת,
ואפִלוּ לתקֵן כלי זין להצילוֹ מוּתר.
וזוֹעקין עליהן וּמִתחננים בשבת,
וּמתריעין עליהן לעזֹר אוֹתן.
ואין מִתחננים ולֹא זוֹעקין על הדבר בשבת.
25
צרין על עירוֹת הגוֹים שלֹשה ימים קֹדם לשבת,
ועוֹשין עִמהן מִלחמה בכל יוֹם ויוֹם,
ואפִלוּ בשבת,
עד שכוֹבשין אוֹתה,
ואף על פי שהיא מִלחמת הרשוּת.
מִפי השמוּעה למדוּ:
"עד רִדתה" ואפִלוּ בשבת.
ואין צריך לוֹמר במִלחמת מִצוה.
ולֹא כבש יהוֹשוּע יריחוֹ אלא בשבת.