1
קנס קנסוּ חכמים לגזלנין,
שיִהיה הנִגזל נִשבע על כל מה שיִטעֹן ונוֹטֵל מִן הגזלן,
והוּא שיִהיה זה מוּחזק שגזלוֹ בִשני עֵדים.
2
כיצד? הרי שנִכנס לתוֹך בית חבֵרוֹ למשכנוֹ בִפני עֵדים,
ולֹא היה תחת כנפיו כלוּם,
ויצא וכֵלים מוּטלין לוֹ תחת כנפיו,
ולֹא ידעוּ העֵדים מה הֵן,
בעל הבית אוֹמֵר:
כך וכך גזלתני,
בין שאמר הגזלן:
מֵעוֹלם לֹא נִכנסתי ולֹא נטלתי כלוּם,
בין שאמר:
נִכנסתי למשכֵן כשאמרוּ העֵדים,
אבל לֹא נטלתי ולֹא היה תחת כנפי אלא כֵלים שלי,
בין שאמר:
נטלתי כלי זה,
וּבעל הבית טוֹעֵן שנטל זה וּכלי אחֵר הרי בעל הבית נִשבע בִנקיטת חֵפץ,
ונוֹטֵל כל מה שיִטעֹן.
3
במה דברים אמוּרים? בשטען דברים שהוּא אמוּד בהן,
אוֹ שהוּא אמוּד שמפקידין אצלוֹ אוֹתן הדברים שטען,
וטען בִדברים שאפשר שיִנטלוּ תחת הכנפים כמוֹ שהֵעידוּ העֵדים.
4
ראוּהוּ עֵדים שנִכנס למשכֵן את חבֵרוֹ ולֹא ראוּהוּ בעֵת שיצא,
אוֹ שיצא ואין נִראה תחת כנפיו כלוּם,
וּבעל הבית טוֹעֵן ואוֹמֵר:
כך וכך נטל,
אפִלוּ אמר:
מֵעוֹלם לֹא נִכנסתי,
שהרי מכחיש את העֵדים הרי זה פטוּר; שאִם אמר:
נִכנסתי ולֹא נטלתי נִשבע שבוּעת הסֵת שלֹא נטל כלוּם והוֹלֵך,
שאפשר שיִכנֵס לִגזֹל ולֹא גזל.
5
היה עֵד אחד מעידוֹ שנִכנס ונטל כֵלים תחת כנפיו,
ואינוֹ יוֹדֵע מה הֵן,
והוּא אוֹמֵר:
לֹא גזלתי כלוּם,
אוֹ שאמר:
בחוֹבי נטלתי,
הוֹאיל ואין העֵד יוֹדֵע מה היה תחת כנפיו הרי זה נִשבע בִנקיטת חֵפץ שלֹא גזל,
שאינוֹ מוּחזק בגזלנוּת אלא בִשני עֵדים.
6
כשֵם שבעל הבית נִשבע ונוֹטֵל מִן הגזלן,
כך שוֹמֵר של בעל הבית,
אפִלוּ אִשתוֹ של שוֹמֵר נִשבעת שזה נטל כך וכך,
וּמשלֵם הגזלן.
7
היה שם שכירוֹ אוֹ לקיטוֹ של בעל הבית אינן נִשבעין ונוֹטלין,
ואין הנִגזל יכוֹל לִשבע,
שהרי לֹא היה בביתוֹ בשעה שנִגזל,
ואין העֵדים יוֹדעים מה נטל תחת כנפיו כדי לחיֵב הגזלן להחזיר,
ואין משביעין את הגזלן,
מִפני שהוּא חשוּד על השבוּעה.
8
כיצד עוֹשין בדין זה? מחרים בעל הבית חֵרם סתם על מי שנטל מִביתוֹ כלוּם ואינוֹ מוֹדה בבית דין.
ואפִלוּ הוֹדה הגזלן שגזל מִקצת מחזיר המִקצת שהוֹדה בוֹ בִלבד,
שהרי אין בעל הבית טוֹעֵן טענת ודאי.
9
הגוֹזֵל אחד מֵחמִשה ואינוֹ יוֹדֵע מי הוּא הנִגזל,
וכל אחד ואחד מֵהן תוֹבעוֹ ואוֹמֵר לוֹ:
לי גזלת,
אף על פי שאין שם עֵדים שגזל הרי כל אחד מֵהן נִשבע שזה גזלוֹ,
וּמשלֵם גזֵלה לכל אחד ואחד.
אף דבר זה קנס הוּא שקנסוּ אוֹתוֹ חכמים מִפני שעבר עבֵרה וגזל,
אבל דין תוֹרה אינוֹ חיב לשלֵם מִספֵק.
10
אמר לִשנים:
גזלתי אחד מִכם אוֹ אביו של אחד מִכם,
ואיני יוֹדֵע אי זה הוּא,
אִם בא לצֵאת ידי שמים חיב לשלֵם גזֵלה לכל אחד ואחד; אבל בדין אינוֹ נוֹתֵן אלא גזֵלה אחת והֵן חוֹלקין אוֹתה ביניהן,
שהרי אין אחד מֵהם יוֹדֵע שנִגזל,
אלא זה בא והוֹדיעם.
ולֹא קנסוּ חכמים בדבר זה,
מִפני שאין לוֹ תוֹבֵע.
11
הטוֹעֵן את חבֵרוֹ ואמר לוֹ:
גזלתני מֵאה:
אִם אמר:
לֹא גזלתי נִשבע שבוּעת הסֵת כדין כל נִתבע; ואִם הוֹדה שגזלוֹ חמִשים משלֵם חמִשים,
ונִשבע שבוּעת התוֹרה על השאר כדין כל מוֹדה במִקצת,
שהרי לֹא הוּחזק גזלן בעֵדים.
:וכֵן הטוֹעֵן את חבֵרוֹ שנִכנס לביתוֹ וּגזלוֹ כֵלים,
והוּא אוֹמֵר:
דרך משכוֹן לקחתים בחוֹב שיֵש לי אצלך,
וּבעל הבית אוֹמֵר:
אין לך בידי כלוּם,
אף על פי שהוֹדה שמִשכנוֹ שלֹא בִרשוּת,
הוֹאיל ואין שם עֵדים שמעידין שגזל הרי זה נִשבע וגוֹבה חוֹבוֹ מִן המשכוֹן,
שהפה שאסר הוּא הפה שהִתיר.
והוֹאיל והוּא נִשבע ונוֹטֵל,
הרי זה נִשבע בִנקיטת חֵפץ,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת טוֹעֵן.
12
ראוּהוּ עֵדים שנִכנס לתוֹך ביתוֹ של חבֵרוֹ שלֹא בִפני בעל הבית ונטל מִשם כֵלים,
אף על פי שהוֹציאן מגוּלין,
ואף על פי שבעל הבית הזה היה עשוּי לִמכֹר את כֵליו,
אִם טען ואמר:
דרך גזֵל לקחן,
והלה אוֹמֵר:
בִרשוּתך באתי ואתה מכרתם לי אוֹ נתתם לי,
אוֹ בחוֹב שיֵש לי אצלך תפשתים אינוֹ נאמן,
שכל הנִכנס לבית חבֵרוֹ שלֹא בפניו ונטל כֵלים מִשם והוֹציאן בִפני עֵדים,
הרי זה בחזקת גזלן.
לפיכך מחזיר הכֵלים לבעל הבית,
ואין כאן שבוּעה,
שהרי העֵדים ראוּ מה גזל.
ואחר שיחזיר,
חוֹזֵר ותוֹבֵע את בעל הבית בכל מה שיִטעֹן,
והדין ביניהן.
13
וכֵן אִם היה שם עֵד אחד בִלבד,
וּבעל הבית טוֹעֵן שגזוּל הוּא כלי זה בידוֹ,
והלה אוֹמֵר:
לקוּח הוּא בידי,
אוֹ בחוֹבי גביתיו,
אוֹ שלי היה וּפִקדוֹן הוּא אצלך הרי זה חיב להחזיר הכלי לִבעליו בלֹא שבוּעה,
שאִלוּ היוּ שם עֵדים היה חיב לשלֵם,
ועכשו שאין שם אלא עֵד אחד,
חיב שבוּעה ואינוֹ יכוֹל להִשבע,
שהרי אינוֹ מכחיש את העֵד,
וכל המחוּיב שבוּעה ואינוֹ יכוֹל להִשבע משלֵם.
:לפיכך אִם כפר ואמר:
נִכנסתי לביתוֹ ולֹא נטלתי כלוּם,
הוֹאיל ואין שם אלא עֵד אחד והוּא מכחישוֹ הרי זה נִשבע שבוּעת התוֹרה שלֹא לקח מִביתוֹ כלוּם,
ונִפטר.
14
מעשה באחד שחטף לשוֹן של כסף מיד חבֵרוֹ בִפני עֵד אחד,
וּבא החוֹטֵף ואמר:
חטפתי, ושלי חטפתי,
וחיבוּ אוֹתוֹ חכמים להחזיר,
מִפני שהוּא מחוּיב שבוּעה בעֵד זה,
ואינוֹ יכוֹל להִשבע,
שהרי הוֹדה כמוֹ שאמר העֵד.
ואִלוּ לֹא היה שם עֵד כלל היה נִשבע שבוּעת הסֵת ששלוֹ חטף; ואִלוּ הִכחיש את העֵד ואמר:
מֵעוֹלם לֹא חטפתי היה נִשבע שבוּעת התוֹרה שלֹא חטף.
וכדין הזה דנין בכל כיוֹצֵא בזה בכל מקוֹם.
15
חטף מִמנוּ זהוּבים בִפני עֵד אחד,
והוּא אוֹמֵר:
שלי חטפתי ועשרים היוּ,
אף על פי שאין העֵד יוֹדֵע כמה חטף הרי זה משלֵם העשרים,
שהרי ידע בודאי שזהוּבים חטף,
ואִלוּ היוּ שנים היה חיב לשלֵם,
ונִמצא בעֵד אחד מחוּיב שבוּעה ואינוֹ יכוֹל להִשבע,
כמוֹ שבֵארנוּ.
16
אמר החוֹטֵף:
עשרים חטפתי ועשרים שלי הֵן,
והנִגזל אוֹמֵר:
מֵאה חטף,
הוֹאיל ואין העֵד יוֹדֵע מִנינם הרי זה משלֵם העשרים שהוֹדה בהן שחטפן,
ונִשבע שבוּעת התוֹרה על השאר,
שהרי נִתחיֵב במִקצת.
ודעתי נוֹטה בזה שיִשבע הסֵת,
שהרי לֹא הוֹדה בִכלוּם,
אלא אמר:
שלי חטפתי.
17
נִכנס לביתוֹ של חבֵרוֹ שלֹא בפניו,
ונטל מִשם כֵלים בִפני עֵד אחד,
ואין העֵד יוֹדֵע כמה נטל,
בעל הבית אוֹמֵר:
עשרים כלי היוּ בביתי,
והגוֹזֵל אוֹמֵר:
לֹא נטלתי אלא עשרה,
והֵם שלי חיב להחזיר העשרה,
מִפני שהוּא מחוּיב שבוּעה ואינוֹ יכוֹל לִשבע.
ואינוֹ נִשבע על השאר אפִלוּ שבוּעת הסֵת,
מִפני שאינוֹ יכוֹל לִטעֹן על הגזלן טענת ודאי.