1
הגוֹזֵל חבית של יין מֵחבֵרוֹ והרי היא שוה דינר בִשעת הגזֵלה,
והוּקרה אצלוֹ ועמדה בארבעה:
אִם שִבֵר את החבית אוֹ שתה אוֹתה אוֹ מכרה אוֹ נתנה במתנה אחר שהוּקרה משלֵם ארבעה כִשעת הוֹצאה מִן העוֹלם,
שאִלוּ הִניחה היתה חוֹזרת בעצמה; נִשברה מֵאיליה אוֹ אבדה משלֵם דינר כִשעת הגזֵלה.
2
היתה שוה בִשעת הגזֵלה ארבעה וּבִשעת הוֹצאה מִן העוֹלם דינר משלֵם ארבעה כִשעת הגזֵלה,
בין ששִבֵר אוֹתה בין ששתיה,
בין שנִשברה אוֹ אבדה מֵאיליה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
3
הגוֹזֵל חוֹתל שיֵש בוֹ חמִשים תמרים,
וּכשיִמכֹר החוֹתל כוּלוֹ כאחת ימכֹר בתִשעה,
וּכשיִמכֹר אחת אחת ימכֹר בעשרה אינוֹ משלֵם אלא תִשעה,
ואין הנִגזל יכוֹל לוֹמר לוֹ:
אני אחת אחת הייתי מוֹכֵר.
וכֵן הדין במזיק,
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה בנִכסי הדיוֹט.
אבל בהקדֵש אינוֹ כֵן,
אלא משלֵם עשרה.
4
גזל בהֵמה והִזקינה אוֹ כחשה כחש שאינוֹ יכוֹל לחזֹר,
גזל עבדים והִזקינוּ אוֹ כחשוּ כחש שאינוֹ יכוֹל לחזֹר,
כגוֹן חלאים שאין להם רפוּאת תעלה,
אוֹ שגזל מטבֵע ונִסדק אוֹ פסלוֹ המלך,
אוֹ שגזל פֵרוֹת והִרקיבוּ כוּלן אוֹ יין והחמיץ הרי זה כמי שגזל כלי וּשברוֹ,
וּמשלֵם כִשעת הגזֵלה.
:אבל אִם גזל בהֵמה ועבדים וכחשוּ כחש שאפשר לחזֹר,
אוֹ שגזל מטבֵע ונִפסל בִמדינה זוֹ והרי הוּא יוֹצֵא בִמדינה אחרת,
אוֹ שגזל פֵרוֹת והִרקיבוּ מִקצתן אוֹ תרוּמה ונִטמֵאת,
אוֹ שגזל חמֵץ ועבר עליו הפסח,
אוֹ בהֵמה ונעברה בה עבֵרה אוֹ שנִפסלה מִלִקרֵב אוֹ שהיתה יוֹצאה להִסקֵל אוֹמֵר לוֹ:
הרי שלך לפניך,
וּמחזיר אוֹתה בעצמה.
5
במה דברים אמוּרים? בשהחזיר הגזֵלה.
אבל אִם נִשרפה הגזֵלה אוֹ אבדה אחר שנאסרה בהניה חיב להחזיר לוֹ דמיה כִשעת הגזֵלה.
לפיכך אִם כפר בוֹ אחר שנאסרה בהניה ונִשבע חיב לשלֵם קרן וחֹמש ואשם.
6
הגוֹזֵל בהֵמה ונשא עליה משא אוֹ רכב עליה אוֹ חרש בה אוֹ דש בה וכיוֹצֵא בזה,
והחזירה לִבעליה,
אף על פי שעבר בלֹא תעשה אינוֹ חיב לשלֵם כלוּם,
שהרי לֹא הִפסידה ולֹא הִכחישה.
ואִם הוּחזק אדם זה לִגזֹל אוֹ לעשֹק אוֹ לעשוֹת מעשים אֵלוּ פעם אחר פעם קוֹנסין אוֹתוֹ,
ואפִלוּ בחוּצה לארץ,
ושמין את השכר אוֹ השבח שהִשביח בבהֵמה,
וּמשלֵם לנִגזל.
7
התוֹקֵף עבדוֹ של חבֵרוֹ ועשה בוֹ מלאכה,
ולֹא בִטלוֹ מִמלאכה אחרת פטוּר,
שנֹח לוֹ לאדם שלֹא יבטל עבדוֹ.
ואִם בִטלוֹ מִמלאכה אחרת משלֵם לוֹ כפוֹעֵל.
8
התוֹקֵף ספינתוֹ של חבֵרוֹ ועשה בה מלאכה:
אִם אינה עשוּיה לשכר שמין כמה פחתה וישלֵם; ואִם עשוּיה היא לשכר:
אִם ירד לה בתוֹרת שכירוּת הוֹאיל וירד שלֹא בִרשוּת,
אִם רצה הבעל לִטֹל שכרה נוֹטֵל,
רצה לִטֹל פחתה נוֹטֵל; ואִם ירד לה בתוֹרת גזֵל נוֹתֵן הפחת.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
הדר בחצר חבֵרוֹ שלֹא מִדעתוֹ:
אִם אוֹתה חצֵר אינה עשוּיה לשכר אינוֹ צריך להעלוֹת לוֹ שכר,
אף על פי שדרך זה הדר לִשכֹר מקוֹם לעצמוֹ,
שזה נהנה וזה לֹא חסֵר; ואִם החצֵר עשוּיה לשכר,
אף על פי שאין דרך זה לִשכֹר צריך להעלוֹת לוֹ שכר,
שהרי חִסרוֹ ממוֹן.
10
מי שהיה לוֹ צמר וסממנין שרוּיין,
וּבא אחֵר וצבע הצמר בסממנין שלֹא מִדעת חבֵרוֹ משלֵם לוֹ דמי מה שהִפסיד בצמר,
ואינוֹ מחשֵב לוֹ שבח סממנין שעל גבי הצמר.
ואִם תפס הנִזק דמי מה שחִסרוֹ מִן הסממנין אין מוֹציאין מידוֹ.
11
השוֹלֵח יד בפִקדוֹן,
בין ששלח יד בעצמוֹ אוֹ על יד בנוֹ ועבדוֹ וּשלוּחוֹ הרי זה גזלן ונִתחיֵב באנסיו,
ונעשת הגזֵלה בִרשוּתוֹ,
כדין כל הגזלנין.
:חִשֵב לִשלֹח יד בפִקדוֹן אינוֹ חיב באחריוּתוֹ עד שיִשלח יד,
וּמִששלח יד נִתחיֵב בוֹ; אף על פי שלֹא חִסֵר מִמנוּ כלוּם,
אלא נטל הפִקדוֹן מִמקוֹם למקוֹם בִרשוּתוֹ כדי לִשלֹח בוֹ יד הרי זה חיב,
ששליחוּת יד אינה צריכה חִסרוֹן.
12
הִגביה את החבית לִטֹל מִמנה רביעית נִתחיֵב באנסיה אף על פי שלֹא נטל.
אבל אִם הִגביה את הכיס לִטֹל מִמנוּ דינר,
וכיוֹצֵא בכיס מִדברים שאינן גוּף אחד הרי זה ספֵק אִם נִתחיֵב בכל הכיס אוֹ לֹא נִתחיֵב אלא בדינר בִלבד.
13
היוּ פֵרוֹת מוּפקדין אצלוֹ ונטל מִקצתן אינוֹ חיב אלא באחריוּת הפֵרוֹת שנטל,
וּשאר הפִקדוֹן המוּנח בִמקוֹמוֹ הרי הוּא בִרשוּת בעליו.
ואִם נִפסד השאר מֵחמת זה שנטל חיב בכֹל.
:כיצד? הִטה את החבית בִמקוֹמה ונטל מִמנה רביעית אוֹ יתֵר:
אִם נִשברה אחר שנטל והיא בִמקוֹמה אינוֹ חיב אלא במה שנטל,
שהרי לֹא הִגביה החבית; ואִם החמיצה משלֵם את דמי כוּלה כִשעת הגזֵלה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
14
הכוֹפֵר בפִקדוֹן בבית דין,
אִם היה בִרשוּתוֹ בעֵת שכפר נעשה עליו גזלן,
וחיב באנסיו.
15
השוֹאֵל שלֹא מִדעת הבעלים הרי זה גזלן.
היה כלי ביד בנוֹ של בעל הבית אוֹ ביד עבדוֹ,
וּלקחוֹ אחד מֵהן ונִשתמֵש בוֹ הרי זה שוֹאֵל שלֹא מִדעת,
ונעשה בִרשוּתוֹ,
ונִתחיֵב באנסיו עד שיחזירנוּ לבעלים.
לפיכך אִם החזירוֹ לקטן שהיה בידוֹ אוֹ לעבד ואבד מֵהן אוֹ נִשבר חיב לשלֵם.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
16
החוֹטֵף משכוֹן מיד הלֹוה שלֹא בִרשוּת בית דין הרי זה גזלן,
אף על פי שהוּא חיב לוֹ.
ואין צריך לוֹמר אִם נִכנס לתוֹך ביתוֹ וּמִשכנוֹ שהוּא גזלן,
שנאמר: "בחוּץ תעמֹד" .