1
מִצות עשֵה לכסוֹת דם שחיטת חיה טהוֹרה ועוֹף טהוֹר,
שנאמר: "אשר יצוּד ציד חיה אוֹ עוֹף אשר יֵאכֵל ושפך את דמוֹ וכִסהוּ בעפר" .
לפיכך חיב לברֵך קֹדם שיכסה:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על כִסוּי הדם'.
2
כִסוּי הדם נוֹהֵג במזוּמן וּבשאינוֹ מזוּמן; לֹא נאמר "אשר יצוּד" אלא בהֹוה.
ונוֹהֵג בחוּלין,
ואינוֹ נוֹהֵג במוּקדשין,
בין קדשי מִזבֵח בין קדשי בדק הבית.
ואִם עבר וּשחטן אינוֹ חיב לכסוֹת את דמן.
3
שחט חיה אוֹ עוֹף ואחר כך הִקדישן אוֹ הִקדיש את הדם חיב לכסוֹת.
4
כִלאים הבא מִבהֵמה וחיה,
וכֵן בריה שהיא ספֵק בהֵמה אוֹ חיה צריך לכסוֹת,
ואינוֹ מברֵך.
השוֹחֵט לחוֹלה בשבת חיב לכסוֹת לאחר השבת.
וכֵן השוֹחֵט כִלאים אוֹ ספֵק ביוֹם טוֹב מכסה דמוֹ לאחר יוֹם טוֹב.
5
השוֹחֵט עוֹפוֹת וּמיני חיה במקוֹם אחד מברֵך ברכה אחת,
וכִסוּי אחד לכוּלם.
6
דם שנִתערֵב במים:
אִם יֵש בוֹ מראֵה דם חיב לכסוֹת; ואִם לאו פטוּר מִלכסוֹת.
נִתערֵב ביין אוֹ בדם בהֵמה,
רוֹאין אוֹתוֹ כאִלוּ הֵן מים:
אִם אפשר שיֵראה מראֵה הדם שחיב לכסוֹתוֹ כשִעוּר זה אִלוּ היה מים חיב לכסוֹת הכֹל; ואִם לאו פטוּר מִלכסוֹת.
7
כִסהוּ ונִתגלה אינוֹ חיב לכסוֹתוֹ פעם אחרת.
כִסתוּ הרוּח אינוֹ צריך לכסוֹת.
חזר ונִתגלה אחר שכִסתוּ הרוּח חיב לכסוֹת.
8
דם הנוֹתֵז ושעל הסכין,
אִם אין שם דם אלא הוּא חיב לכסוֹתוֹ.
9
שחט ונִבלע הדם בקרקע:
אִם רִשוּמוֹ נִכר חיב לכסוֹת; ואִם אין רִשוּמוֹ נִכר הרי זה כמי שכִסתוּ הרוּח,
וּפטוּר מִלכסוֹת.
10
אין חיב בכִסוּי אלא דם שחיטה הראוּיה לאכילה,
שנאמר: "אשר יֵאכֵל" .
לפיכך השוֹחֵט ונִמצֵאת טרֵפה,
אוֹ השוֹחֵט חוּלין בעזרה,
אוֹ השוֹחֵט חיה ועוֹף שנִגמר דינם לִסקילה,
והשוֹחֵט ונִתנבלה בידוֹ פטוּר מִלכסוֹת.
וכֵן חֵרֵש שוֹטה וקטן ששחטוּ בינן לבין עצמן אין חיבין לכסוֹת דם שחיטתן.
11
במה מכסין? מכסין בעפר,
וּבסיד, וּבִגבסים,
בזבל דק,
וּבחוֹל דק שאין היוֹצֵר צריך לכתשוֹ,
וּבִשחיקת אבנים וחרשים,
וּבִנעֹרת של פִשתן דקה,
וּבִנסֹרת חרשים דקה,
וּבִלבֵנה וחרסית וּמגוּפה שכתשה,
שכל אֵלוּ מין עפר הֵן.
אבל אִם כפה עליו כלי אוֹ כִסהוּ באבנים אין זה כִסוּי,
שנאמר: "בעפר" .
12
לפיכך אין מכסין בזבל גס וחוֹל גס וקמח וסוּבין וּמוּרסן וּשחיקת כלי מתכוֹת,
לפי שאין אֵלוּ מין עפר; חוּץ מִשחיקת הזהב בִלבד שמכסין בה,
מִפני שנִקרא עפר,
שנאמר: "ועפרֹת זהב לוֹ" ,
ואוֹמֵר: "עד אשר דק לעפר" .
13
מכסין בשִחוֹר,
והוּא פיח הכִבשן,
וּבכֹחל, וּבנִקירת הפסילים,
וּבאֵפר, בין אֵפר עֵצים בין אֵפר בגדים,
אפִלוּ אֵפר בשר שנִשרף,
שהרי נאמר:
"מֵעפר שרֵפת החטאת" .
וּמוּתר לכסוֹת בעפר עיר הנִדחת.
14
השוֹחֵט, צריך שיִתֵן עפר למטה ואחר כך ישחֹט בוֹ ואחר כך יכסה בעפר.
אבל לֹא ישחֹט בִכלי ויכסה בעפר.
15
וּמי ששחט הוּא יכסה,
שנאמר: "ושפך.
.. וכִסהוּ" . ואִם לֹא כִסהוּ וראהוּ אחֵר חיב לכסוֹתוֹ,
שזוֹ מִצוה בִפני עצמה ואינה תלוּיה בשוֹחֵט לבדוֹ.
16
וּכשמכסה לֹא יכסה ברגלוֹ,
אלא בידוֹ אוֹ בסכין אוֹ בִכלי,
כדי שלֹא ינהג מִנהג בִזיוֹן במִצווֹת ויהיוּ בזוּיוֹת עליו; שאין הכבוֹד לעצמן של מִצווֹת,
אלא למי שצִוּה בהן ברוּך הוּא,
והִצילנוּ מִלמשֵש בחֹשך,
וערך אוֹתם נֵר לישראֵל לישֵר המעשים ואוֹר להוֹרוֹת נתיבוֹת היֹשר.
וכֵן הוּא אוֹמֵר:
"נֵר לרגלי דברך ואוֹר לִנתיבתי" .
בריך רחמנא דסיען נִגמר סֵפר קדוּשה בעזרת שדי ברוּך הוּא.
וּמִנין פרקים של סֵפר זה שלֹשה וחמִשים פרקים:
הִלכוֹת אִסוּרי ביאה שנים ועשרים פרקים.
הִלכוֹת מאכלוֹת אסוּרוֹת שִבעה עשר פרקים.
הִלכוֹת שחיטה ארבעה עשר פרקים.