1
ישראֵל שאינוֹ יוֹדֵע חמִשה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוֹצֵא בהן מֵהִלכוֹת שחיטה שבֵארנוּ,
ושחט בינוֹ לבין עצמוֹ אסוּר לאכֹל מִשחיטתוֹ לֹא הוּא ולֹא אחֵרים,
והרי זוֹ קרוֹבה לִספֵק נבֵלה.
והאוֹכֵל מִמנה כזית מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
2
ואפִלוּ שחט בפנינוּ ארבעה וחמִשה פעמים שחיטה כשֵרה,
והרי שחיטה זוֹ ששחט בינוֹ לבין עצמוֹ שחיטה נכוֹנה וּגמוּרה אסוּר לאכֹל מִמנה; הוֹאיל ואינוֹ יוֹדֵע דברים המפסידין,
אפשר שיפסיד את השחיטה והוּא אינוֹ יוֹדֵע,
כגוֹן שישהה אוֹ ידרֹס אוֹ ישחֹט בסכין פגוּמה וכיוֹצֵא באֵלוּ בלֹא כוּנתוֹ.
3
ישראֵל שיוֹדֵע הִלכוֹת שחיטה הרי זה לֹא ישחֹט בינוֹ לבין עצמוֹ לכתחִלה,
עד שיִשחֹט בִפני חכם פעמים רבוֹת עד שיִהיה רגיל וזריז.
ואִם שחט תחִלה בינוֹ לבין עצמוֹ שחיטתוֹ כשֵרה.
4
היוֹדֵע הִלכוֹת שחיטה,
ושחט בִפני חכם עד שנעשה רגיל הוּא הנִקרא מוּמחה.
וכל המוּמחין שוֹחטין לכתחִלה בינן לבין עצמן; ואפִלוּ נשים ועבדים,
אִם היוּ מוּמחין הרי אֵלוּ שוֹחטין לכתחִלה.
5
חֵרֵש שוֹטה וקטן ושִכוֹר שנִתבלבלה דעתוֹ ששחטוּ שחיטתן פסוּלה,
מִפני שאין בהן דעת,
שמא יקלקלוּ בִשחיטתן.
לפיכך אִם שחטוּ בִפני היוֹדֵע,
וראה אוֹתן ששחטוּ כהֹגן שחיטתן כשֵרה.
6
מי שאינוֹ ידוּע אצלֵנוּ,
ששחט בינוֹ לבין עצמוֹ שוֹאלין אוֹתוֹ; אִם נִמצא יוֹדֵע עִקרי הִלכוֹת שחיטה שחיטתוֹ כשֵרה.
7
הרי שראינוּ ישראֵלי מֵרחוֹק ששחט והלך לוֹ,
ולֹא ידענוּ אִם יוֹדֵע אִם אינוֹ יוֹדֵע הרי זוֹ מוּתרת.
וכֵן האוֹמֵר לִשלוּחוֹ:
'צֵא וּשחֹט לי',
וּמצא הבהֵמה שחוּטה ואין ידוּע אִם שלוּחוֹ שחטה אוֹ אחֵר הרי זוֹ מוּתרת,
שרֹב המצוּיין אֵצל שחיטה מוּמחין הֵן.
8
אבד לוֹ גדי אוֹ תרנגוֹל וּמצאוֹ שחוּט בבית מוּתר,
שרֹב המצוּיין אֵצל שחיטה מוּמחין הֵן.
מצאוֹ בשוּק אסוּר,
שמא נִתנבֵל וּלפיכך הוּשלך.
וכֵן אִם מצאוֹ באשפה שבבית אסוּר.
9
מוּמחה שנִשתתֵק,
והרי הוּא מֵבין ושוֹמֵע ודעתוֹ נכוֹנה הרי זה שוֹחֵט לכתחִלה.
וכֵן מי שאינוֹ שוֹמֵע הרי זה שוֹחֵט.
10
הסוּמה לֹא ישחֹט לכתחִלה,
אלא אִם כֵן אחֵרים רוֹאין אוֹתוֹ.
ואִם שחט שחיטתוֹ כשֵרה.
11
נכרי ששחט,
אף על פי ששחט בִפני ישראֵל בסכין יפה,
ואפִלוּ היה קטן שחיטתוֹ נבֵלה,
ולוֹקה על אכילתה מִן התוֹרה,
שנאמר: "וקרא לך ואכלת מִזִבחוֹ" מֵאחר שהִזהיר שמא יֹאכל מִזִבחוֹ,
אתה למֵד שזִבחוֹ אסוּר,
ואינוֹ דוֹמה לישראֵל שאינוֹ יוֹדֵע הִלכוֹת שחיטה.
12
וגדֵר גדוֹל גדרוּ בדבר,
שאפִלוּ גוֹי שאינוֹ עוֹבֵד עבוֹדה זרה שחיטתוֹ נבֵלה.
13
הִתחיל הגוֹי לִשחֹט מִעוּט הסימנין וגמר ישראֵל,
אוֹ שהִתחיל ישראֵל וגמר הגוֹי פסוּלה; ישנה לשחיטה מִתחִלה ועד סוֹף.
אבל אִם שחט הגוֹי דבר שאינוֹ עוֹשה אוֹתה נבֵלה,
כגוֹן ששחט חצי הגרגרת בִלבד,
וגמר ישראֵל הרי זוֹ כשֵרה.
14
ישראֵל משוּמד לעבֵרה מִן העבֵרוֹת שהיה מוּמחה הרי זה שוֹחֵט לכתחִלה.
וצריך ישראֵל כשֵר לִבדֹק את הסכין ואחר כך יתננה לִמשוּמד זה לִשחֹט בה,
מִפני שחזקתוֹ שאינוֹ טוֹרֵח לִבדֹק.
ואִם היה משוּמד לעבוֹדה זרה,
אוֹ מחלֵל שבת בפרהסיא,
אוֹ מין,
והוּא הכוֹפֵר בתוֹרה וּבמֹשה רבֵנוּ כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת תשוּבה הרי הוּא כגוֹי וּשחיטתוֹ נבֵלה.
15
מי שהוּא פסוּל לעֵדוּת בעבֵרה מִן העבֵרוֹת של תוֹרה הרי זה שוֹחֵט בינוֹ לבין עצמוֹ אִם היה מוּמחה,
שאינוֹ מניח דבר מוּתר ואוֹכֵל דבר אסוּר,
שזוֹ היא חזקה על כל ישראֵל,
ואפִלוּ הרשעים מֵהן.
16
אֵלוּ הצדוֹקיין והביתוֹסיין ותלמידיהן וכל הטוֹעין אחריהן שאינן מאמינין בתוֹרה שבעל פה שחיטתן אסוּרה.
ואִם שחטוּ בפנינוּ הרי זוֹ מוּתרת,
שאין אִסוּר שחיטתן אלא שמא יקלקלוּ,
והֵן אינן מאמינין בתוֹרת שחיטה,
לפיכך אינן נאמנין לוֹמר:
'לֹא קִלקלנוּ'.
17
כשהיוּ ישראֵל במִדבר,
לֹא נִצטוּוּ בִשחיטת החוּלין,
אלא היוּ נוֹחרין אוֹ שוֹחטין ואוֹכלין כִשאר הגוֹים.
ונִצטוּוּ במִדבר שכל הרוֹצה לִשחֹט,
לֹא ישחֹט אלא שלמים,
שנאמר: "איש איש מִבית ישראֵל וכו' ואל פתח אֹהל מוֹעֵד לֹא הביאוֹ.
.. וזבחוּ זִבחי שלמים ליי" .
אבל הרוֹצה לִנחֹר ולאכֹל במִדבר היה נוֹחֵר.
18
וּמִצוה זוֹ אינה נוֹהגת לדוֹרוֹת,
אלא במִדבר בִלבד בעֵת התֵר הנחירה.
ונִצטוּוּ שם שכשיִכנסוּ לארץ תֵאסֵר הנחירה,
ולֹא יֹאכלוּ חוּלין אלא בִשחיטה,
וישחטוּ בכל מקוֹם לעוֹלם חוּץ לעזרה,
שנאמר: "כי ירחיב יי אלֹהיך את גבוּלך וכו' וזבחת מִבקרך וּמִצֹאנך אשר נתן יי לך כאשר צִוּיתִך" ,
וזוֹ היא המִצוה הנוֹהגת לדוֹרוֹת,
לִשחֹט ואחר כך יֹאכל.