1
דין תוֹרה שכל מים מכוּנסים טוֹבלין בהן,
שנאמר: "מִקוֵה מים" מִכל מקוֹם.
והוּא שיִהיה בהן כדי לעלוֹת בהן טבילה לכל גוּף האדם בבת אחת; שִערוּ חכמים אמה על אמה ברוּם שלֹש,
ושִעוּר זה מחזיק ארבעים סאה מים,
בין שאוּבין בין שאינן שאוּבין.
2
מִדִברי סוֹפרים שהמים השאוּבין פסוּלין לִטבילה.
ולֹא עוֹד,
אלא מִקוֵה מים שאינן שאוּבין שנפל לתוֹכן שלֹשת לוּגין מים שאוּבין פסלוּ הכֹל.
אף על פי שפסוּל מים שאוּבין מִדִברי סוֹפרים,
למדוּהוּ בהקֵש,
שהרי הוּא אוֹמֵר:
"מעין וּבוֹר מִקוֵה מים יהיה טהוֹר" המעין אין בוֹ תפוּסת יד אדם כלל,
והבוֹר כוּלוֹ בידי אדם,
שהרי כוּלוֹ מים שאוּבין.
אמרוּ חכמים:
המִקוה לֹא יהיה כוּלוֹ שאוּב כבוֹר,
ואינוֹ צריך לִהיוֹת כוּלוֹ בידי שמים כמעין,
אלא אִם יֵש בוֹ תפוּסת יד אדם כשֵר.
3
כיצד? המניח קנקנים ברֹאש הגג לנגבן,
וירדוּ להן גשמים ונִתמלאוּ,
אף על פי שהיא עוֹנת הגשמים הרי זה ישבֹר את הקנקנים אוֹ יכפֵם,
והמים הנִקוין מֵהן כשֵרים לִטבילה,
ואף על פי שכל המים האֵלוּ היה בכֵלים,
שהרי לֹא מִלאן בידוֹ.
לפיכך, אִם הִגביה את הקנקנים והערה אוֹתן הרי כל המים שבהן שאוּבין.
4
המניח כֵלים תחת הצִנוֹר תמיד בכל עֵת וּבכל זמן,
אחד כֵלים קטנים ואחד כֵלים גדוֹלים,
אפִלוּ כלי אבנים וכיוֹצֵא בהן מִכֵלים שאינן מקבלין טוּמאה,
ונִתמלאוּ מי גשמים הרי אֵלוּ פסוּלין.
ואִם כפין על פיהן אוֹ שברן המים הנִקוים מֵהן כִשאוּבין לכל דבר,
שהרי לדעתוֹ נִתמלאוּ,
שחזקת הצִנוֹר לקלֵח מים.
ואפִלוּ שכח הכֵלים תחת הצִנוֹר פסוּלין,
גזרוּ על השוֹכֵח מִפני המניח.
:וכֵן המניח את הכֵלים בחצֵר בִשעת קִשוּר עבים ונִתמלאוּ המים שבהן פסוּלין,
שהרי לדעתוֹ נִתמלאוּ.
וכֵן גזרוּ על השוֹכֵח בחצֵר בִשעת קִשוּר עבים מִפני מניח.
:הִניחן בחצֵר בִשעת פִזוּר עבים,
וּבאוּ עבים ונִתמלאוּ הרי אֵלוּ כשֵרים כמי שהִניחן ברֹאש הגג לנגבן.
וכֵן אִם הִניחן בִשעת קִשוּר עבים,
ונִתפזרוּ וחזרוּ ונִתקשרוּ ונִתמלאוּ הרי אֵלוּ כשֵרים,
ואִם שברן אוֹ כפין המים הנִקוין מֵהן כשֵרים.
5
הסיד ששכח עציץ במִקוה,
ונִתמלֵא מים,
אף על פי שלֹא נִשאר במִקוה אלא מעט והרי העציץ יֵש בוֹ רֹב המִקוה הרי זה ישבֹר את העציץ בִמקוֹמוֹ ונִמצא המִקוה כוּלוֹ כשֵר.
:וכֵן המסדֵר את הקנקנים בתוֹך המִקוה כדי לחסמן,
ונִתמלאוּ מים,
אף על פי שבלע המִקוה את מימיו ולֹא נִשאר שם מים כלל אלא מים שבתוֹך הקנקנים הרי זה ישבֹר את הקנקנים,
והמים הנִקוים מֵהן מִקוה כשֵר.
6
כיצד פוֹסלין המים השאוּבין את המִקוה בִשלֹשת לוּגין? שאִם היה במִקוה פחוֹת מֵארבעים סאה,
ונפלוּ לוֹ שלֹשת לוּגין והִשלימוּהוּ לארבעים סאה הרי הכֹל פסוּל.
אבל מִקוה שיֵש בוֹ ארבעים סאה מים שאינן שאוּבין,
ושאב בכד ושפך לתוֹכוֹ כל היוֹם כוּלוֹ הרי זה כשֵר.
:ולֹא עוֹד,
אלא מִקוה עליוֹן שיֵש בוֹ ארבעים סאה מים כשֵרים,
והיה ממלֵא בִכלי ונוֹתֵן לתוֹכוֹ עד שרבוּ המים וירדוּ למִקוה התחתוֹן ארבעים סאה הרי התחתוֹן כשֵר.
7
מִקוה שיֵש בוֹ ארבעים סאה מכוּוּנוֹת,
ונתן לתוֹכוֹ סאה מים שאוּבין,
ונטל מִמנוּ אחר כך סאה הרי זה כשֵר.
וכֵן נוֹתֵן סאה ונוֹטֵל סאה והוּא כשֵר עד רוּבוֹ.
8
אין המים השאוּבין פוֹסלין את המִקוה בִשלֹשת לוּגין עד שיִפלוּ לתוֹך המִקוה מִן הכלי.
אבל אִם נִגררוּ המים השאוּבין חוּץ למִקוה,
ונִמשכוּ וירדוּ למִקוה אינן פוֹסלין את המִקוה אלא עד שיִהיוּ מחצה למחצה.
אבל אִם היה רֹב מִן הכשֵרים הרי המִקוה כשֵר.
:כיצד? מִקוה שיֵש בוֹ עשרים סאה וּמשהוּא מים כשֵרים,
והיה ממלֵא ושוֹאֵב חוּץ למִקוה,
והמים נִמשכין ויוֹרדין למִקוה,
בין שהיוּ נִמשכין על הקרקע אוֹ בתוֹך הסילוֹן וכיוֹצֵא בוֹ מִדברים שאינן פוֹסלין הרי המִקוה כשֵר,
ואפִלוּ הִשלימוֹ לאלף סאה,
שהשאוּבה שהִמשיכוּה כשֵרה אִם היה שם רֹב ארבעים סאה מִן הכשֵר.
:וכֵן גג שהיה ברֹאשוֹ עשרים סאה וּמשהוּא מי גשמים,
וּמִלֵא בִכתֵפיו ונתן לתוֹכוֹ פחוֹת מֵעשרים,
שנִמצא הכֹל פסוּל,
וּפתח הצִנוֹר ונִמשכוּ הכֹל למקוֹם אחד הרי זה מִקוה כשֵר,
שהשאוּבה שהִמשיכוּה כוּלה כשֵרה,
הוֹאיל והיה שם רֹב כשֵר.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
הוֹרוּ מִקצת חכמי מערב ואמרוּ:
הוֹאיל ואמרוּ חכמים:
שאוּבה שהִמשיכוּה כוּלה טהוֹרה,
אין אנוּ צריכין שיִהיוּ שם רֹב מים כשֵרים,
וזה שהִצריך רֹב והמשכה דִברי יחיד הֵן,
וּכבר נִדחוּ,
שהרי אמרוּ בסוֹף:
שאוּבה שהִמשיכוּה כוּלה.
וּלפי דִברי זה,
אִם היה ממלֵא בִכלי ושוֹפֵך והמים נִזחלין והוֹלכין למקוֹם אחד הרי זה מִקוה כשֵר,
וכֵן כל אמבטי שבמרחצאוֹת שלנוּ מִקווֹת כשֵרים,
שהרי כל המים שבהן שאוּב שנִמשך הוּא.
וּמֵעוֹלם לֹא ראינוּ מי שעשה מעשה בדבר זה.
10
מי גשמים וּמים שאוּבין שהיוּ מִתערבין בחצֵר ונִמשכין ויוֹרדין לעוּקה שבחצֵר,
אוֹ שמִתערבין על מעלוֹת המערה ויוֹרדין למערה:
אִם רֹב מִן הכשֵר כשֵר; ואִם רֹב מִן הפסוּל פסוּל; מחצה למחצה פסוּל.
:אימתי? בִזמן שמִתערבין עד שלֹא יגיעוּ למִקוה,
ונִמשכין ויוֹרדין.
אבל אִם היוּ הכשֵרים והפסוּלין מקלחין לתוֹך המִקוה:
אִם ידוּע שנפל לתוֹכוֹ ארבעים סאה מים כשֵרין עד שלֹא ירדוּ לתוֹכוֹ שלֹשת לוּגין מים שאוּבין כשֵר; ואִם לאו פסוּל.