1
אֵלוּ חוֹצצין באדם:
לִפלוּף שחוּץ לעין,
וגלד שעל גבי המכה,
וסם יבֵש שעל גבי המכה,
והרטיה שעליה,
וגִלדי צוֹאה שעל בשרוֹ,
וּבצֵק אוֹ טיט שתחת הצִפֹרן,
והמִלמוּלין שעל הגוּף,
וטיט היוֵן,
וטיט היוֹצרים,
וטיט של דרכים הנִמצא שם תמיד אפִלוּ בימוֹת החמה כל אֵלוּ חוֹצצין.
וּשאר כל הטיט:
כשהוּא לח אינוֹ חוֹצֵץ,
שהרי נִמחה במים; וּכשהוּא יבֵש חוֹצֵץ.
2
הדיוֹ, והדבש,
והחֵלב, והדם,
וּשרף התוּת,
וּשרף התאֵנה,
וּשרף השִקמה,
וּשרף החרוּב:
יבֵשין חוֹצצין,
ולחים אינן חוֹצצין.
וּשאר כל השרפים,
בין לחים בין יבֵשין חוֹצצין.
ודם שנִסרך בבשר,
אפִלוּ לח חוֹצֵץ.
:האֵבר והבשר המדוּלדלין באדם חוֹצצין.
3
בית הסתרים באִשה חוֹצֵץ,
עד שתדיח תחִלה,
שהזֵעה שם תמיד,
והאבק מִתקבֵץ וחוֹצֵץ.
במה דברים אמוּרים? בִנשוּאה.
אבל בִפנוּיה,
הוֹאיל ואינה מקפדת אינוֹ חוֹצֵץ.
4
האגד שעל גבי המכה,
והקשקשין שעל גבי השבר,
והשירים, והנזמים,
והקטליוֹת, והטבעוֹת:
בִזמן שהֵן חזקים וּדבֵקים בבשר חוֹצצין; וּבִזמן שהֵן רפין אינן חוֹצצין.
5
חוּטי צמר וחוּטי פִשתן והרצוּעוֹת שקוֹשרין הנשים על ראשיהן לנֹוי חוֹצצין,
מִפני שהֵן מבדילין בין המים וּבין הגוּף.
אבל חוּטי שֵער אינן חוֹצצין,
מִפני שהמים באין בהן אף על פי שאינן רפין.
6
חוּטין שבצוּאר אינן חוֹצצין,
אפִלוּ של פִשתן,
לפי שאין אִשה חוֹנקת עצמה בהן.
אבל חבקין שבצוּאר,
כגוֹן קטליוֹת וענקים חוֹצצין,
לפי שהאִשה חוֹנקת עצמה בהן כדי שתֵראה בעלת בשר.
7
שֵער שעל הלֵב שנִתקשֵר ונעשה קִלקלין חוֹצֵץ.
וכֵן קִלקלי הזקן חוֹצצין.
8
חֵץ שהוּא תחוּב באדם:
בִזמן שהוּא נִראה חוֹצֵץ; וּבִזמן שאינוֹ נִראה טוֹבֵל ואוֹכֵל בִתרוּמתוֹ לערב אף על פי שהוּא חֵץ טמֵא.
וכֵן מי שבלע טבעת טמֵאה וטבל הרי זה טהוֹר.
ואִם הקיאה אחר שטבל נִטמא במגעה,
שכבר בֵארנוּ שכל הבלוּעין בגוּף החי אינן מטמאין ולֹא מִתטמאין.
:נִכנסוּ צרוֹרוֹת וקיסמין בסִדקי רגליו מִלמטה חוֹצצין.
9
אִספלנית, מלוּגמא וּרטיה שעל בית הסתרים חוֹצצין.
אף על פי שאינוֹ צריך שיִכנסוּ המים בסתרים,
צריכין שיִהיוּ ראוּיין ולֹא יהי עליהן דבר חוֹצֵץ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
:היתה בוֹ שערה אחת אוֹ שתי שערוֹת חוּץ למכה ורֹאשן מוּדבק למכה,
אוֹ שהיוּ שתי שערוֹת רֹאשן מוּדבק בטיט אוֹ בצוֹאה,
אוֹ שהיוּ בוֹ שתי שערוֹת בריסי עיניו מִלמטה,
וּנקבן והוֹציאן בריסי עיניו מִלמעלה הרי אֵלוּ חוֹצצין.
10
לֹא יטבֹל אדם בעפר שעל רגליו.
ואִם טבל אינוֹ חוֹצֵץ.
11
האוֹחֵז באדם וּבכֵלים והִטבילן הרי הֵן בטוּמאתן,
ואף על פי שרִפה ידיו עד שבאוּ המים בהן,
גזֵרה שמא לֹא ירפה.
ואִם הֵדיח ידיו במים עלתה להן טבילה.
12
המפשלת בנה לאחוֹריה וטבלה לֹא עלתה לה טבילה,
שמא היה טיט ברגלי התינוֹק אוֹ בידוֹ ונִדבק באִמוֹ בִשעת טבילה וחצץ,
ואחר שעלתה נפל.
13
נִדה שנתנה שערה בפיה,
אוֹ שקפצה ידה,
אוֹ שקרצה בשִפתוֹתיה,
אוֹ שנִמצא עצם בין שִניה כאִלוּ לֹא טבלה.
וכֵן שאר הטמֵאים.
נתנה מעוֹת בפיה וירדה וטבלה טהרה מִטוּמאת נִדה,
והרי היא טמֵאה על גב רוּקה,
ונִמצֵאת רִאשוֹן לטוּמאה כמי שנגע ברֹק הנִדה.
וכֵן הדין בזב.
14
ואֵלוּ שאין חוֹצצין באדם:
קִלקלי הרֹאש וּבית השחי וּבית הסתרים באיש,
ולִפלוּף שבעין,
וגלד שהעלת המכה,
ולִכלוּכי צוֹאה שעל בשרוֹ,
וצוֹאה שתחת הצִפֹרן,
וצִפֹרן המדוּלדלת,
וּכשוּת הקטן,
והוּא השֵער הדק שעל בשרוֹ כל אֵלוּ אינן חוֹצצין.
15
שתי שערוֹת אוֹ יתֵר שהיוּ קשוּרים כאחת קשר אחד אינן חוֹצצין,
מִפני שהמים באין בהן.
ושערה אחת שנִקשרה חוֹצצת,
והוּא שיִהיה מקפיד עליה.
אבל אִם אינוֹ מקפיד עליה עלתה לוֹ טבילה,
עד שיִהיה רֹב שערוֹ קשוּר נימה נימה בִפני עצמה.
כזה הוֹרוּ הגאוֹנים.
ויֵראה לי ששערוֹ של אדם כגוּפוֹ הוּא חשוּב לעִנין טבילה,
ואינוֹ כגוּף בִפני עצמוֹ כדי שנֹאמר רֹב השֵער; אלא אף על פי שכל שער רֹאשוֹ קשוּר נימה נימה,
אִם אינוֹ מקפיד עליו עלתה לוֹ טבילה,
אלא אִם כֵן נִצטרֵף לחוֹצֵץ אחֵר על גוּפוֹ ונִמצא הכֹל רֹב גוּפוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואחד הנִדה ואחד שאר הטמֵאים שיֵש ברֹאשן שֵער.
16
תקנת עזרא היא שתהֵא אִשה חוֹפפת את שערה ואחר כך תִטבֹל.
ואִם אפשר לחֹף בלילה ולִטבֹל מיד תֵכף לחפיפה הרי זה משוּבח.
וּבִשעת הדחק אוֹ מִפני החֹלי חוֹפפת אפִלוּ בערב שבת וטוֹבלת למוֹצאי שבת.
17
טבלה ועלתה,
ונִמצא עליה דבר חוֹצֵץ:
אִם באוֹתוֹ היוֹם שחפפה טבלה אינה צריכה לחֹף פעם שניה,
אלא חוֹזרת וטוֹבלת בִלבד; ואִם לאו צריכה לחֹף פעם שניה ולִטבֹל.
18
לֹא תחֹף אִשה בנתר,
מִפני שהוּא מקטֵף את השֵער,
ולֹא באהל,
מִפני שהוּא מסרֵך את השֵער,
אלא בחמין,
ואפִלוּ בחמי חמה,
מִפני שהחמין מישרין את השֵער וּמסלסלין אוֹתוֹ.
אבל הצוֹנֵן מקבצין את השֵער וּמכלכלין אוֹתוֹ וּמִתקשֵר.
19
נִדה שנתנה תבשיל לִבנה וטבלה לֹא עלתה לה טבילה,
מִפני השמנוּנית שעל ידיה.
20
שרטה בשרה והוֹציאה דם וטבלה:
בתוֹך שלֹשה ימים אין מקוֹם השריטוֹת חוֹצֵץ; לאחר שלֹשה ימים הרי מקוֹם השריטוֹת חוֹצֵץ,
מִפני שהדם קוֹפה שם כגלד שעל גבי המכה.
:וכֵן לִפלוּף שבעין,
אִם היה יבֵש,
והוּא שהִתחיל להוֹריק חוֹצֵץ בנִדה.
21
כֹחל שבעין אינוֹ חוֹצֵץ; על גבי העין חוֹצֵץ.
ואִם היוּ עיניה פוֹרחוֹת אף על גב העין אינוֹ חוֹצֵץ.
22
פתחה עיניה ביוֹתֵר אוֹ עצמה עיניה ביוֹתֵר לֹא עלתה לה טבילה.
:במה דברים אמוּרים? לעִנין טהרוֹת.
אבל להתירה לבעלה הרי זוֹ מוּתרת:
אף על פי שנתנה תבשיל לִבנה,
אוֹ שהיה בה שרט ישן,
אוֹ שהיה על גב עיניה כֹחל,
וּבין פתחה עיניה אוֹ עצמה אוֹתן הרי זוֹ מוּתרת לבעלה,
שכל הדברים האֵלה וכיוֹצֵא בהן אינן חוֹצצין אלא מִדִבריהם,
וּלעִנין טהרוֹת גזרוּ,
לעִנין בעילה לֹא גזרוּ.
וכל החוֹצֵץ בנִדה לטהרוֹת חוֹצֵץ בִשאר טמֵאים לעִנין טהרוֹת,
וחוֹצֵץ בגֵר בִשעת טבילה.
23
מי שטבל ועלה ונִמצא עליו דבר חוֹצֵץ,
אף על פי שנִתעסֵק באוֹתוֹ המין כל היוֹם כוּלוֹ הרי הוּא בטוּמאתוֹ,
עד שיֹאמר:
'יוֹדֵע אני בודאי שלֹא היה זה עלי קֹדם הטבילה'.
הוֹאיל והוּחזק טמֵא העמֵד טמֵא על טוּמאתוֹ,
עד שתֵדע בודאי שטהר.