הִלכוֹת מִקווֹת:
מִצות עשֵה אחת,
והיא שיִטבֹל כל טמֵא במי מִקוה ואחר כך יטהר.
:וּבֵאוּר מִצוה זוֹ בִפרקים אֵלוּ.
1
כל הטמֵאים,
בין אדם בין כֵלים,
בין שנִטמאוּ בטוּמאה חמוּרה של תוֹרה בין שנִטמאוּ בטוּמאוֹת של דִבריהם אין להן טהרה אלא בִטבילה במים הנִקוים בקרקע.
2
כל מקוֹם שנאמר בתוֹרה רחיצת בשר וכִבוּס בגדים מִן הטוּמאוֹת אינוֹ אלא בִטבילת כל הגוּף במִקוה.
וזה שנאמר בזב:
"וידיו לֹא שטף במים" כלוֹמר שיִטבֹל כל גוּפוֹ,
והוּא הדין לִשאר הטמֵאים,
שאִם טבל כוּלוֹ חוּץ מֵרֹאש אצבעוֹ הקטנה עדין הוּא בטוּמאתוֹ.
וכל הדברים האֵלוּ,
אף על פי שהֵן מִפי השמוּעה,
הרי נאמר:
"במים יוּבא וטמֵא עד הערב וטהֵר" בִנין אב לכל הטמֵאים שיבֹאוּ במים.
3
כל הכֵלים שנִטמאוּ יֵש להן טהרה במִקוה,
חוּץ מִכלי חרש וּכלי זכוּכית,
וכֵן המפץ.
כלי חרש נאמר בוֹ:
"ואֹתוֹ תִשבֹרוּ" אין לוֹ טהרה אלא שבירה.
אפִלוּ חִברוֹ בקרקע,
ואפִלוּ קבעוֹ במסמֵר,
ואפִלוּ מִלאהוּ סיד אוֹ גבסים הרי הוּא כמוֹת שהיה עד שיִשבֵר.
וּכלי זכוּכית כִכלי חרש עשוּ אוֹתן בדבר זה.
4
המפץ אינוֹ בִכלל הכֵלים המקבלין שאר כל הטוּמאוֹת:
לפי שאינוֹ כלי קִבוּל אינוֹ מִכלל כלי עֵץ האמוּרים בתוֹרה; והוֹאיל והוּא ראוּי למִשכב נִתרבה לטוּמאת מִדרס בִלבד דין תוֹרה.
וכיון שאין לוֹ טוּמאה ולֹא טהרה בפֵרוּש,
ונִתרבה לטוּמאה לֹא יתרבה לִטהֵר במִקוה,
שאין מִתטהֵר במִקוה אלא כֵלים האמוּרין בתוֹרה.
ואין למפץ טהרה אלא קריעתוֹ עד שיִשאֵר פחוֹת מִשִשה על שִשה טפחים.
5
הזב אין לוֹ טהרה אלא במעין,
שהרי נאמר בוֹ:
"במים חיים" .
אבל הזבה וּשאר הטמֵאים,
בין אדם בין כֵלים טוֹבלין אף במִקוה.
6
כל חיבי טבילוֹת טבילתן ביוֹם,
חוּץ מִנִדה ויוֹלדת שטבילתן בלילה,
כמוֹ שבֵארנוּ בעִנין נִדה.
וּבעל קרי טוֹבֵל והוֹלֵך כל היוֹם כוּלוֹ מִתחִלת הלילה,
שנאמר: "והיה לִפנוֹת ערב ירחץ במים" ,
שטוֹבֵל והוֹלֵך מִתחִלת הלילה עד הערֵב השמש.
7
כל הטוֹבֵל צריך שיטביל כל גוּפוֹ כשהוּא ערֹם בבת אחת.
ואִם היה בעל שֵער יטביל כל שער רֹאשוֹ,
והרי הוּא כגוּפוֹ דין תוֹרה.
וכל הטמֵאים שטבלוּ בבִגדיהן עלתה להם טבילה; מִפני שהמים באין בהן,
אינן חוֹצצין.
וכֵן הנִדה שטבלה בִבגדיה מוּתרת לבעלה.
8
כל הטוֹבֵל צריך להִתכוֵּן לטבילה.
ואִם לֹא נִתכוֵּן עלתה לוֹ טבילה לחוּלין.
אפִלוּ נִדה שטבלה בלֹא כוּנה,
כגוֹן שנפלה לתוֹך המים אוֹ ירדה להקֵר הרי זוֹ מוּתרת לבעלה.
אבל לִתרוּמה וקדשים אינה טהוֹרה עד שתִטבֹל בכוּנה.
9
הכוֹפֵת ידיו ורגליו וישב לוֹ באמת המים,
אִם נִכנסוּ מים דרך כוּלוֹ טהוֹר.
הקוֹפֵץ לתוֹך המִקוה הרי זה מגוּנה.
והטוֹבֵל פעמים במִקוה הרי זה מגוּנה.
והאוֹמֵר לחבֵרוֹ:
'כבֹש ידיך עלי במִקוה' הרי זה מגוּנה.
10
בית הסתרים וּבית הקמטים אינן צריכין שיבֹאוּ בהן המים,
שנאמר: "וידיו לֹא שטף במים" אֵברים הנִראין בִלבד.
ואף על פי כֵן,
צריכין לִהיוֹת ראוּיין שיבֹאוּ בהן המים,
ולֹא יהיה בהן דבר חוֹצֵץ.
לפיכך אמרוּ חכמים:
לעוֹלם ילמֵד אדם בתוֹך ביתוֹ שתִהיה אִשה מדיחה קמטיה במים ואחר כך תִטבֹל.
והאִשה טוֹבלת כדרך גדילתה,
כאוֹרגת וכִמניקה את בנה.
11
אִשה אינה טוֹבלת בנמֵל,
מִפני שמִתבישת מִבני אדם ואינה טוֹבלת כהֹגן.
ואִם הִקיף לה מפץ וכיוֹצֵא בוֹ כדי להצניעה טוֹבלת בנמֵל.
ולֹא תִטבֹל על גבי חרש אוֹ סל וכיוֹצֵא בהן,
מִפני שהיא מפחדת ולֹא תעלה לה טבילה.
12
אחד האדם ואחד הכֵלים לֹא יהיה דבר חוֹצֵץ בינם לבין המים.
ואִם היה דבר חוֹצֵץ בינם וּבין המים,
כגוֹן שהיה בצֵק אוֹ טיט מוּדבק על בשר האדם אוֹ על גוּף הכלי הרי זה טמֵא כשהיה,
ולֹא עלתה להן טבילה.
:דבר תוֹרה,
אִם היה דבר החוֹצֵץ חוֹפה את רֹב האדם אוֹ רֹב הכלי לֹא עלתה להן טבילה,
והוּא שיִהיה האדם מקפיד עליו ורוֹצה להעבירוֹ.
אבל אִם אינוֹ מקפיד עליו ולֹא שם אוֹתוֹ על לֵב בין עבר בין לֹא עבר אינוֹ חוֹצֵץ,
ואף על פי שהוּא חוֹפה את רוּבוֹ.
וכֵן אִם היה חוֹפה מִעוּטוֹ אינוֹ חוֹצֵץ,
אף על פי שהוּא מקפיד עליו.
:מִדִברי סוֹפרים שכל דבר החוֹצֵץ,
אִם היה מקפיד עליו לֹא עלתה לוֹ טבילה,
אף על פי שהוּא על מִעוּטוֹ,
גזֵרה מִשוּם רוּבוֹ; וכל דבר החוֹצֵץ,
אִם היה חוֹפה את רוּבוֹ לֹא עלתה לוֹ טבילה,
אף על פי שאינוֹ מקפיד עליו,
גזֵרה מִשוּם רוּבוֹ המקפיד עליו.
:נִמצֵאת אוֹמֵר,
שאִם היה על בשר האדם אוֹ על גוּף הכלי דבר מִדברים החוֹצצין,
כגוֹן בצֵק וזפת וכיוֹצֵא בהן,
אפִלוּ טִפה כחרדל,
והוּא מקפיד עליה לֹא עלתה לוֹ טבילה; ואִם אינוֹ מקפיד עליה עלתה לוֹ טבילה,
אלא אִם כֵן היה חוֹפה רֹב הכלי אוֹ רֹב האדם,
כמוֹ שבֵארנוּ.