1
האוֹכֵל ביוֹם הכִפוּרים מאכלים הראוּיים לאדם ככוֹתבת הגסה,
שהיא פחוֹת מִכביצה בִמעט הרי זה חיב.
וכל האכלים מִצטרפין לשִעוּר זה.
וכֵן השוֹתה משקין הראוּיין לִשתית אדם כִמלֹא לוּגמיו של שוֹתה,
כל אחד ואחד לפי לוּגמיו חיב.
וכמה מלֹא לוּגמיו? כדי שיסלקֵם לצד אחד ויֵראה מלֵא,
ושִעוּר זה באדם בינוֹני פחוֹת מֵרביעית.
וכל המשקין מִצטרפין לשִעוּר זה.
ואכילה וּשתיה אין מִצטרפין לשִעוּר אחד.
2
אחד האוֹכֵל אכלים המוּתרין,
אוֹ שאכל דברים האסוּרים כגוֹן פִגוּל ונוֹתר וטבל וּנבֵלוֹת וּטרֵפוֹת וחֵלב אוֹ דם,
הוֹאיל ואכל אכלים הראוּיין לאדם הרי זה חיב כרֵת מִשוּם אוֹכֵל ביוֹם הכִפוּרים.
3
אכל אוֹ שתה פחוֹת מִשִעוּר זה אינוֹ חיב כרֵת; אף על פי שהוּא אסוּר מִן התוֹרה בחצי שִעוּר,
אין חיבין כרֵת אלא על כשִעוּר.
והאוֹכֵל אוֹ השוֹתה חצי שִעוּר מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
4
אכל מעט וחזר ואכל וחזר ואכל:
אִם יֵש מִתחִלת אכילה רִאשוֹנה עד סוֹף אכילה אחרוֹנה כדי אכילת שלֹש ביצים הרי אֵלוּ מִצטרפוֹת לכשִעוּר; ואִם לאו אין מִצטרפוֹת.
שתה מעט וחזר ושתה וחזר ושתה:
אִם יֵש מִתחִלת שתיה רִאשוֹנה עד סוֹף שתיה אחרוֹנה כדי שתית רביעית מִצטרפין לשִעוּר; ואִם לאו אין מִצטרפין.
5
אכל אכלים שאינן ראוּיין למאכל אדם,
כגוֹן עשבים המרים אוֹ שרפים הבאוּשים,
אוֹ ששתה משקין שאינן ראוּיין,
כגוֹן ציר אוֹ מוּריס וחֹמץ חי,
אפִלוּ אכל ושתה מֵהן הרבֵה הרי זה פטוּר מִן הכרֵת,
אבל מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
6
שתה חֹמץ מזוּג במים חיב.
הכוֹסֵס פִלפלין וזנגביל יבֵש וכיוֹצֵא בהן פטוּר,
אבל זנגביל רטֹב חיב.
אכל עלי גפנים פטוּר,
לוּלבי גפנים חיב.
ואֵלוּ הֵן לוּלבי גפנים:
כל שלִבלבוּ בארץ ישראֵל מֵרֹאש השנה ועד יוֹם הכִפוּרים; יתֵר על זה הרי הֵם כעֵצים,
וּפטוּר. וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
7
אכל צלי במלח מִצטרֵף המלח לבשר.
ציר שעל גבי ירק מִצטרֵף,
מִפני שמכשירי האֹכל המעֹרבין עִם האֹכל,
כאֹכל הֵן חשוּבין.
היה שבֵע מֵאכילה גסה שאכל עד שקץ בִמזוֹנוֹ,
ואכל יתֵר על שבעוֹ פטוּר,
כמי שאכל אכלים שאינן ראוּיין לאכילה,
שאף על פי שזה היתֵר ראוּי לרעֵב,
אינוֹ ראוּי לכל מי ששבֵע כזה.
8
חוֹלה שיֵש בוֹ סכנה ששאל לאכֹל ביוֹם הכִפוּרים,
אף על פי שהרוֹפאים הבקיים אוֹמרים:
'אינוֹ צריך' מאכילין אוֹתוֹ על פי עצמוֹ עד שיֹאמר:
'דיי'. אמר החוֹלה:
'איני צריך' והרוֹפֵא אוֹמֵר:
'צריך' מאכילין אוֹתוֹ על פיו,
והוּא שיִהיה רוֹפֵא בקי.
רוֹפֵא אחד אוֹמֵר 'צריך' ואחֵר אוֹמֵר 'אינוֹ צריך' מאכילין אוֹתוֹ.
מִקצת הרוֹפאים אוֹמרין 'צריך' וּמִקצתן אוֹמרין 'אינוֹ צריך' הוֹלכין אחר הרֹב אוֹ אחר הבקיים,
וּבִלבד שלֹא יֹאמר החוֹלה:
'צריך אני',
אבל אִם אמר 'צריך אני' מאכילין אוֹתוֹ.
לֹא אמר החוֹלה שהוּא צריך ונחלקוּ הרוֹפאים,
והיוּ כוּלם בקיאים,
ואֵלוּ שאמרוּ 'צריך' כמִנין שאמרוּ 'אינוֹ צריך' מאכילין אוֹתוֹ.
9
עוּברה שהֵריחה לוֹחשין לה באזנה שיוֹם הכִפוּרים הוּא:
אִם נִתקררה דעתה בזִכרוֹן זה מוּטב; ואִם לאו מאכילין אוֹתה עד שתִתישֵב נפשה.
וכֵן מי שאחזוֹ בוּלמוֹס מאכילין אוֹתוֹ עד שיֵאוֹרוּ עיניו,
ואפִלוּ נבֵלוֹת וּשקצים מאכילין אוֹתוֹ מיד,
ואין משהין אוֹתוֹ עד שיִמצאוּ דברים המוּתרין.
10
קטן בן תֵשע שנים וּבן עשר שנים מחנכין אוֹתוֹ שעוֹת.
כיצד? היה רגיל לאכֹל בִשתי שעוֹת ביוֹם מאכילין אוֹתוֹ בשלֹש; היה רגיל בשלֹש מאכילין אוֹתוֹ בארבע; לפי כֹח הבֵן מוֹסיפין לענוֹתוֹ בשעוֹת.
בן אחת עשרֵה שנה,
בין זכר בין נקֵבה מִתענה וּמשלים מִדִברי סוֹפרים,
כדי לחנכוֹ במִצווֹת.
11
בת שתים עשרֵה שנה ויוֹם אחד וּבן שלֹש עשרֵה שנה ויוֹם אחד שהֵביאוּ שתי שערוֹת הרי הֵן גדוֹלים לכל המִצווֹת,
וּמשלימין מִן התוֹרה.
אבל אִם לֹא הֵביאוּ שתי שערוֹת עדין קטנים הֵם,
ואינן משלימין אלא מִדִברי סוֹפרים.
קטן שהוּא פחוֹת מִבן תֵשע אין מענין אוֹתוֹ ביוֹם הכִפוּרים,
שלֹא יבֹא לידי סכנה.