1
נהרוֹת המוֹשכין מִן האגמים מוּתר להשקוֹת מֵהן בית השלהין במוֹעֵד,
והוּא שלֹא פסקוּ.
וכֵן הברֵכוֹת שאמת המים עוֹברת ביניהן מוּתר להשקוֹת מֵהן.
וכֵן ברֵכה שנטפה מִבית השלהין ועדין היא נוֹטפת מוּתר להשקוֹת מִמנה בית השלהין אחרת,
והוּא שלֹא פסק המעין שמשקה בית השלהין העליוֹנה.
2
ערוּגה שחציה נמוּך וחציה גבֹה לֹא ידלה מִמקוֹם נמוּך להשקוֹת מקוֹם גבֹה,
מִפני שהוּא טֹרח יתֵר.
וּמוּתר לִדלוֹת מים להשקוֹת הירקוֹת כדי לאכלן במוֹעֵד,
ואִם בִשביל ליפוֹתן אסוּר.
3
אין עוֹשין עוּגיוֹת בעִקרי הגפנים כדי שיִתמלאוּ מים,
ואִם היוּ עשוּיוֹת ונִתקלקלוּ הרי זה מתקנם במוֹעֵד.
וכֵן אמת המים שנִתקלקלה מתקנין אוֹתה במוֹעֵד.
כיצד? היתה עמוּקה טפח חוֹפֵר בה עד שִשה,
היתה טִפחים מעמיקה עד שִבעה.
וּמוֹשכין את המים מֵאילן לאילן,
וּבִלבד שלֹא ישקה כל השדה.
ואִם היתה שדה לחה מוּתר להשקוֹת את כוּלה.
וּמרבצין את השדה במוֹעֵד.
שכל הדברים האֵלוּ אין בהן טֹרח יתֵר.
4
זרעים שלֹא שתוּ מִלִפני המוֹעֵד לֹא ישקֵם במוֹעֵד,
מִפני שהֵן צריכין מים רבים ויבֹא לידי טֹרח יתֵר.
וּמוּתר להסֵב את הנהר מִמקוֹם למקוֹם ולִפתֹח נהר שנִסתם.
בוֹרוֹת שיחין וּמערוֹת של יחיד,
אִם היה צריך להם חוֹטטין אוֹתן ושפין את סִדקיהן,
אבל אין חוֹפרין אוֹתן לכתחִלה.
וכוֹנסין לתוֹכן מים,
אף על פי שאינוֹ צריך להן.
ועוֹשין נִברכת במוֹעֵד.
5
עכברים שהֵן מפסידין את האילנוֹת צדין אוֹתן במוֹעֵד.
בִשדֵה האילן צד כדרכוֹ.
כיצד? חוֹפֵר ותוֹלה המצוּדה.
ואִם היתה שדֵה לבן סמוּכה לִשדֵה אילן צדין אוֹתן בִשדֵה הלבן בשִנוּי,
כדי שלֹא יכנסוּ לִשדֵה האילן ויחריבוּה.
וכיצד צד בשִנוּי? נוֹעֵץ שפוּד בארץ וּמכה בקרדֹם ואחר כך ינתקנוּ,
ונִמצא מקוֹמוֹ גוּמא.
6
כֹתל גִנה שנפל בוֹנֵהוּ מעשֵה הדיוֹט,
אוֹ גוֹדֵר אוֹתוֹ בקנים וגֹמא וכיוֹצֵא בהן.
וכֵן אִם עשה מעקה לגג בוֹנה אוֹתה מעשֵה הדיוֹט.
אבל כֹתל חצֵר שנפל בוֹנֵהוּ כדרכוֹ.
ואִם היה גוֹהה סוֹתרוֹ מִפני הסכנה וּבוֹנֵהוּ כדרכוֹ.
7
בוֹנה אדם איצטבא לישֵב אוֹ לישן עליה.
הציר והצִנוֹר והקוֹרה והמנעוּל והמפתֵח שנִשברוּ מתקנן במוֹעֵד כדרכוֹ,
בין בשל ברזל בין של עֵץ,
שזה הפסֵד גדוֹל הוּא,
שאִם יניח הפתח פתוּח וּדלתוֹת שבוּרוֹת נִמצא מאבֵד כל מה שיֵש בבית,
וּכבר בֵארנוּ שכל שיֵש בוֹ הפסֵד אינוֹ צריך שִנוּי.
8
אין חוֹפרין קבר לִהיוֹתוֹ מוּכן למֵת שימוּת,
ואין בוֹנין אוֹתוֹ.
אבל אִם היה עשוּי הרי זה מתקנוֹ במוֹעֵד.
כיצד? מוֹסיף במִדתוֹ אוֹ מקצֵר במִדתוֹ כדי שיִהיה נכוֹן לעֵת שיִקבֹר בוֹ.
9
אין מפנין את המֵת ואת העצמוֹת מִקבר לקבר,
לֹא מִמכוּבד לבזוּי ולֹא מִבזוּי לִמכוּבד.
ואסוּר לעשוֹת כֵן לעוֹלם בִשאר הימים,
אלא אִם היה בתוֹך שלוֹ,
מפנֵהוּ בִשאר הימים אפִלוּ מִן המכוּבד לבזוּי.
10
אין מתלעין את האילנוֹת ולֹא מזהמין את הנטיעוֹת ולֹא מגזמין,
אבל סכין את האילנוֹת ואת הפֵרוֹת שבהן בשמן,
ועוֹקרין את הפִשתה מִפני שהיא ראוּיה לחפֹף בה במוֹעֵד,
וקוֹצרין את הכשוּת מִפני שהיא ראוּיה להטילה לשֵכר במוֹעֵד.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
11
אין מכניסין את הצֹאן לדיר כדי שיזבלוּ את הקרקע שהרי הוּא מדיֵר שדֵהוּ במוֹעֵד.
ואִם באוּ מֵאֵליהן מוּתר,
ואין מסיעין אוֹתן,
ואין מוֹסרין להן שוֹמֵר לנעֵר את צֹאנם.
היה שכיר שבת,
שכיר חֹדש,
שכיר שנה,
שכיר שבוּע מסיעין אוֹתן,
ושוֹכרין שוֹמֵר לנעֵר הצֹאן מִמקוֹם למקוֹם כדי שיזבלוּ כל השדה.
הזבל שבחצֵר מסלקין אוֹתוֹ לצדדין,
ואִם נעשת חצֵר כרפת בקר מוֹציאין אוֹתוֹ לאשפה.
12
המשוה פני הקרקע:
אִם נִתכוֵּן לתקֵן מקוֹם שיעמיד בוֹ כרי של תבוּאה אוֹ שידוּש בוֹ מוּתר; ואִם נִתכוֵּן לעבוֹדת הארץ אסוּר.
וכֵן המלקֵט עֵצים מִתוֹך שדֵהוּ:
אִם לצֹרך העֵצים מוּתר; ואִם לתקֵן הקרקע אסוּר.
וכֵן הפוֹתֵק מים לשדֵהוּ:
אִם נִתכוֵּן שיִכנסוּ הדגים מוּתר; ואִם להשקוֹת הארץ אסוּר.
וכֵן הקוֹצֵץ חריוֹת מִן הדקל:
אִם נִתכוֵּן להאכיל לבהֵמה מוּתר; ואִם נִתכוֵּן לעבוֹדת האילן אסוּר.
וּמִמעשיו יוּכר לאיזה דבר הוּא מִתכוֵּן.
13
תנוּר וכירים שאפשר שייבשוּ ויֹאפה בהן במוֹעֵד עוֹשין אוֹתן; ואִם לאו אין עוֹשין אוֹתן.
וּבין כך וּבין כך בוֹנין על חרש של תנוּר ועל הכירה הטפֵלה שלהן,
וּמסרגין את המִטוֹת,
ונוֹקרין את הרֵחים,
וּפוֹתחין להן עין,
וּמעמידין אוֹתן,
וּבוֹנין אמת המים של רֵחים.
14
זוֹפתין את החבית כדי שלֹא יפסֵד היין,
וזוֹפתין את הבקבוּק מִפני שאין בוֹ טֹרח,
וסוֹתמין פי החבית של שֵכר כדי שלֹא תִפסֵד,
וּמחפין את הקציעוֹת בקש שלֹא יֹאבדוּ,
וּמרככין את הבגדים בידים מִפני שהוּא מעשֵה הדיוֹט,
אבל אין עוֹשין קִשרי בית הידים מִפני שהוּא מעשֵה אוּמן.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
15
קוֹצצין צִפרני חמוֹר של רֵחים,
וּבוֹנין אֵבוּס לבהֵמה,
וסוּס שרוֹכֵב עליו מוּתר לִטֹל צִפרניו וּלסרקוֹ כדי ליפוֹתוֹ.
ואין מרביעין בהֵמה במוֹעֵד,
אבל מקיזין לה דם,
ואין מוֹנעין מִמנה רפוּאה.
וכל מאכלוֹת וּמשקין שאינן מאכל בריאין,
אלא לִרפוּאה מוּתר לאדם לאכלן ולִשתוֹתן במוֹעֵד.
16
אין מפנין מֵחצֵר לחצֵר במוֹעֵד,
לֹא מִכעוּרה לנאה ולֹא מִנאה לִכעוּרה,
אבל מפנה הוּא מִבית לבית באוֹתה חצֵר.
וּמביאין כֵלים שהֵן לצֹרך המוֹעֵד מִבית האוּמן,
כגוֹן כרים וּכסתוֹת וכוֹסוֹת וּצלוֹחיוֹת.
אבל כֵלים שאינן צריכין,
כגוֹן מחרֵשה מִן הלוֹטֵש אוֹ צמר מִבית הצבע אין מביאין.
ואִם אין לאוּמן מה יֹאכל נוֹתֵן לוֹ שכרוֹ וּמניחן אצלוֹ.
ואִם אינוֹ מאמינוֹ מניחן בבית הסמוּך לוֹ.
ואִם חוֹשֵש להן שמא יגנבוּ מפנן לחצֵר אחרת,
אבל לֹא יביאֵם לביתוֹ כלל.
17
אסוּר לעשוֹת מלאכה בערבי ימים טוֹבים מִן המִנחה וּלמעלה,
כמוֹ ערבי שבתוֹת.
וכל העוֹשה מלאכה בהן אינוֹ רוֹאה סימן ברכה,
וגוֹערין בוֹ,
וּמבטלין אוֹתוֹ על כרחוֹ.
אבל אין מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת,
ואין צריך לוֹמר שאין מנדין אוֹתוֹ,
חוּץ מֵערב הפסח אחר חצוֹת,
שהעוֹשה בוֹ מלאכה אחר חצוֹת מנדין אוֹתוֹ,
ואין צריך לוֹמר שמכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת אִם לֹא נִדוּהוּ,
לפי שיוֹם ארבעה עשר בניסן אינוֹ כִשאר ערבי ימים טוֹבים,
מִפני שיֵש בוֹ חגיגה וּשחיטת קרבן.
18
לפיכך, יוֹם ארבעה עשר אסוּר בעשית מלאכה מִדִברי סוֹפרים כמוֹ חוּלוֹ של מוֹעֵד,
והוּא קל מֵחוּלוֹ של מוֹעֵד ואינוֹ אסוּר אלא מֵחצי היוֹם ומעלה,
שהוּא זמן השחיטה.
אבל מֵהנֵץ החמה עד חצי היוֹם תלוּי במִנהג:
מקוֹם שנהגוּ לעשוֹת עוֹשין; מקוֹם שנהגוּ שלֹא לעשוֹת אין עוֹשין.
19
ואפִלוּ במקוֹם שנהגוּ לעשוֹת לֹא יתחיל כתחִלה לעשוֹת מלאכה בארבעה עשר,
אף על פי שהוּא יכוֹל לגמרה קֹדם חצוֹת,
אלא שלֹש אוּמנוּיוֹת בִלבד הֵן שמתחילין במקוֹם שנהגוּ לעשוֹת ועוֹשין עד חצוֹת,
ואֵלוּ הֵן:
החיטין והספרין והכוֹבסין.
אבל שאר אוּמנוּיוֹת אִם הִתחיל בה קֹדם ארבעה עשר הוּא שגוֹמֵר עד חצוֹת,
שאין העם צריכין לִשאר אוּמנוּיוֹת צֹרך הרבֵה.
20
ההוֹלֵך מִמקוֹם שעוֹשין למקוֹם שאין עוֹשין לֹא יעשה ביִשוּב,
מִפני המחלֹקת,
אבל עוֹשה הוּא במִדבר.
וההוֹלֵך מִמקוֹם שאין עוֹשין למקוֹם שעוֹשין לֹא יעשה; נוֹתנין עליו חוּמרי מקוֹם שיצא מִשם וחוּמרי מקוֹם שהלך לשם.
ואף על פי כֵן לֹא יתראה בִפניהם שהוּא בטֵל מִפני האִסוּר; לעוֹלם לֹא ישנה אדם,
מִפני המחלֹקת.
וכֵן מי שדעתוֹ לחזֹר לִמקוֹמוֹ נוֹהֵג כאנשי מקוֹמוֹ בין להקֵל בין להחמיר,
והוּא שלֹא יתראה בִפני אנשי מקוֹם שהוּא בוֹ,
מִפני המחלֹקת.
21
מוֹליכין וּמביאין כֵלים מִבית האוּמן בארבעה עשר אחר חצוֹת אף על פי שאינן לצֹרך המוֹעֵד,
וגוֹרפין זבל מִתחת רגלי בהֵמה וּמוֹציאין אוֹתוֹ לאשפה,
וּמוֹשיבין שוֹבכין לתרנגֹלין,
ותרנגֹלת שישבה שלֹשת ימים אוֹ יתֵר על הביצים וּמֵתה מוֹשיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר כדי שלֹא יפסדוּ הביצים,
וּבמוֹעֵד אין מוֹשיבין.
אבל אִם ברחה במוֹעֵד מֵעל הביצים מחזירין אוֹתה לִמקוֹמה.
:בריך רחמנא דסיען