1
חוּלוֹ של מוֹעֵד,
אף על פי שלֹא נאמר בוֹ "שבתוֹן",
הוֹאיל ונִקרא 'מִקרא קֹדש' והרי הוּא זמן חגיגה במִקדש אסוּר בעשית מלאכה,
כדי שלֹא יהיה כִשאר ימי החֹל שאין בהן קדוּשה כלל.
והעוֹשה בוֹ מלאכה האסוּרה מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת,
מִפני שאִסוּרוֹ מִדִברי סוֹפרים.
ולֹא כל מלאכת עבוֹדה אסוּרה בוֹ כיוֹם טוֹב,
שסוֹף העִנין בדברים שנאסרוּ בוֹ כדי שלֹא יהיה כיוֹם חֹל לכל דבר.
לפיכך יֵש מלאכוֹת אסוּרוֹת בוֹ ויֵש מלאכוֹת מוּתרוֹת.
2
ואֵלוּ הֵן:
:כל מלאכה שאִם לֹא יעשה אוֹתה במוֹעֵד יהיה שם הפסֵד הרבֵה עוֹשין אוֹתה,
וּבִלבד שלֹא יהיה בה טֹרח הרבֵה.
כיצד? משקין בית השלהין במוֹעֵד אבל לֹא בית המשקה; שאִם לֹא ישקה בית השלהין,
והיא הארץ הצמֵאה,
יפסדוּ כל האילנוֹת שבה.
וּכשהוּא משקה אוֹתה לֹא ידלה וישקה מִן הברֵכה אוֹ מִמי הגשמים,
מִפני שהוּא טֹרח גדוֹל,
אבל משקה הוּא מִן המעין,
בין שהיה בין שיצא כתחִלה ממשיכוֹ וּמשקה בוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
3
הוֹפֵך אדם את זיתיו במוֹעֵד,
וטוֹחֵן אוֹתם ודוֹרֵך אוֹתם וּממלֵא החביוֹת וגף אוֹתם כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל.
שכל שיֵש בוֹ הפסֵד אִם לֹא נעשה עוֹשֵהוּ כדרכוֹ ואינוֹ צריך שִנוּי.
וכֵן מכניס אדם פֵרוֹתיו מִפני הגנבים,
וּבִלבד שיכניסֵם בצִנעה,
ושוֹלה פִשתנוֹ מִן המִשרה בִשביל שלֹא תֹאבד.
וכֵן כרם שהִגיע זמנוֹ להִבצֵר במוֹעֵד בוֹצרין אוֹתוֹ.
4
ואסוּר לאדם שיִתכוֵּן ויאחֵר מלאכוֹת אֵלוּ וכיוֹצֵא בהן ויניחֵן כדי לעשוֹתן במוֹעֵד מִפני שהוּא פנוּי.
וכל המכוֵּן מלאכתוֹ והִניחה למוֹעֵד ועשה במוֹעֵד בית דין מאבדין אוֹתה וּמפקירין אוֹתה לכֹל.
ואִם כִוֵּן מלאכתוֹ וּמֵת אין קוֹנסין בנוֹ אחריו ואין מאבדין את ממוֹנוֹ,
ואין מוֹנעין את הבֵן מִלעשוֹת אוֹתה מלאכה במוֹעֵד שלֹא תֹאבד.
5
מי שצרך לִתפֹר לוֹ בגד אוֹ לִבנוֹת לוֹ מקוֹם במוֹעֵד:
אִם היה הדיוֹט ואינוֹ מהיר באוֹתה מלאכה הרי זה עוֹשה אוֹתה כדרכוֹ; ואִם היה אוּמן מהיר הרי זה עוֹשה אוֹתה מעשֵה הדיוֹט.
כיצד? בתפירה מכלֵב; וּבבִנין מניח אבנים ואינוֹ טח בטיט עליהן,
ושף סִדקי הקרקע וּמעגילם ביד וּברגל כעין שמעגילים במחלצים.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
6
מי שהיתה לוֹ תבוּאה מחוּברת לקרקע,
ואין לוֹ מה יֹאכל במוֹעֵד אלא מִמנה,
אף על פי שאין כאן הפסֵד אין מצריכין אוֹתוֹ לִקנוֹת מה יֹאכל מִן השוּק עד שיִקצֹר אחר המוֹעֵד,
אלא קוֹצֵר וּמעמֵר ודש וזוֹרה וּבוֹרֵר וטוֹחֵן מה שהוּא צריך,
וּבִלבד שלֹא ידוּש בפרוֹת,
שכל דבר שאין בוֹ הפסֵד צריך לשנוֹת.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
7
כבשים שהוּא יכוֹל לאכֹל מֵהן במוֹעֵד כוֹבשן,
ושאינן ראוּיין אלא לאחר המוֹעֵד אסוּר לכבשן.
וצד אדם דגים כל שיכוֹל לצוּד וּמוֹלֵח הכֹל במוֹעֵד,
שהרי אפשר שיֹאכל מֵהן במוֹעֵד אִם יסחֹט אוֹתן בידוֹ פעמים רבוֹת עד שיִתרככוּ.
8
מטילין שֵכר במוֹעֵד לצֹרך המוֹעֵד,
ושלֹא לצֹרך המוֹעֵד אסוּר; אחד שֵכר תמרים ואחד שֵכר שעוֹרים.
אף על פי שיֵש לוֹ ישן,
מערים ושוֹתה מִן החדש,
שאין הערמה זוֹ נִכרת לרוֹאה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
כל מלאכוֹת שהֵן לצֹרך המוֹעֵד,
כשעוֹשין אוֹתן אוּמניהן עוֹשין בצִנעה.
כיצד? הצידים והטוֹחנים והבוֹצרים לִמכֹר בשוּק הרי אֵלוּ עוֹשין בצִנעה לצֹרך המוֹעֵד.
והעוֹשה שלֹא לצֹרך המוֹעֵד אסוּר.
ואִם עשה לצֹרך המוֹעֵד והוֹתיר הרי זה מוּתר.
10
עוֹשין כל צרכי הרבים במוֹעֵד.
כיצד? מתקנין את קִלקוּלי המים שבִרשוּת הרבים,
וּמתקנין את הדרכים ואת הרחוֹבוֹת,
וחוֹפרין לרבים בוֹרוֹת שיחין וּמערוֹת וכוֹרין להן נהרוֹת כדי שיִשתוּ מִמימיהן,
וכוֹנסין מים לבוֹרוֹת וּמערוֹת של רבים,
וּמתקנין את סִדקיהן,
וּמסירין הקוֹצים מִן הדרכים,
וּמוֹדדין את המִקווֹת,
וכל מִקוה שנִמצא חסֵר מרגילין לוֹ מים וּמשלימין שִעוּרוֹ.
11
ויוֹצאין שלוּחי בית דין להפקיר את הכִלאים,
וּפוֹדין את השבוּיין ואת הערכים ואת החרמים ואת ההקדֵשוֹת,
וּמשקין את השוֹטוֹת,
ושוֹרפין את הפרה,
ועוֹרפין את העגלה,
ורוֹצעין עבד עִברי,
וּמטהרין את המצֹרע,
וּמצינין על הקברוֹת שמחוּ הגשמים את ציוּנם כדי שיִפרשוּ מֵהן כֹהנים; שכל אֵלוּ צרכי רבים הֵן.
12
ודנים דיני ממוֹנוֹת ודיני מכוֹת ודיני נפשוֹת במוֹעֵד.
וּמי שלֹא קִבֵל עליו הדין משמתין אוֹתוֹ במוֹעֵד.
וּכשֵם שדנין במוֹעֵד,
כך כוֹתבין מעשֵה בית דין וכל הדוֹמה לוֹ.
כיצד? כוֹתבים הדינים אִגרוֹת שוּם ששמוּ לבעל חוֹב,
ואִגרוֹת שמכרוּ בהן לִמזוֹן האִשה והבנוֹת,
ושִטרי חליצה וּמֵאוּנין,
וכל הדוֹמה להן מִדברים שצריכין הדינים לכתבן כדי שיִזכרוּם,
כגוֹן טענוֹת בעלי דינין אוֹ דברים שקִבלוּ עליהן,
כגוֹן 'איש פלוֹני נאמן עלי' אוֹ 'איש פלוֹני ידוּן לי'.
מי שצרך לִלווֹת במוֹעֵד ולֹא האמינוֹ המלוה הרי זה כוֹתֵב שטר חוֹב.
וכֵן כוֹתבין גִטי נשים וקִדוּשי נשים ושוֹברין וּמתנוֹת,
שכל אֵלוּ כצרכי רבים הֵן.
13
ואסוּר לִכתֹב במוֹעֵד אפִלוּ ספרים תפִלין וּמזוּזוֹת.
ואין מגיהין אפִלוּ אוֹת אחת בסֵפר העזרה,
מִפני שזוֹ מלאכה שאינה לצֹרך המוֹעֵד.
אבל כוֹתֵב הוּא אדם תפִלין וּמזוּזה לעצמוֹ,
וטוֹה תכֵלת לבִגדוֹ.
ואִם אין לוֹ מה יֹאכל כוֹתֵב וּמוֹכֵר לאחֵרים כדי פרנסתוֹ.
14
וּמוּתר לִכתֹב אִגרוֹת של שאֵלת שלוֹם במוֹעֵד,
וכוֹתֵב חשבוֹנוֹתיו וּמחשֵב יצאוֹתיו,
שכתיבת אֵלוּ אין אדם נִזהר בתִקוּנן,
ונִמצאוּ כמעשֵה הדיוֹט במלאכוֹת.
15
עוֹשין כל צרכי המֵת במוֹעֵד:
גוֹזזין שערוֹ,
וּמכבסין כסוּתוֹ,
ועוֹשין לוֹ ארוֹן,
ואִם לֹא היוּ להן נסרין מביאין קוֹרוֹת ונוֹסרין מֵהן נסרין בצִנעה בתוֹך הבית.
ואִם היה אדם מפוּרסם עוֹשין אפִלוּ בשוּק.
אבל אין כוֹרתין עֵץ מִן היער לִנסֹר מִמנוּ לוּחוֹת לארוֹן,
ואין חוֹצבין אבנים לִבנוֹת בהן קבר.
16
אין רוֹאין את הנגעים במוֹעֵד,
שמא ימצֵא טמֵא ונִמצא חגוֹ נהפך לאֵבל.
ואין נוֹשאין נשים ולֹא מיבמין במוֹעֵד,
כדי שלֹא תִשתכח שִמחת החג בשִמחת הנִשוּאין.
אבל מחזיר הוּא את גרוּשתוֹ,
וּמארסין נשים במוֹעֵד,
וּבִלבד שלֹא יעשה סעוּדת אֵרוּסין ולֹא סעוּדת נִשוּאין,
כדי שלֹא יערֵב שִמחה אחרת בשִמחת החג.
17
אין מגלחין ואין מכבסין במוֹעֵד,
גזֵרה שמא ישהה אדם עצמוֹ לתוֹך המוֹעֵד,
ויבֹא יוֹם טוֹב הרִאשוֹן והוּא מנוּוּל.
לפיכך, כל מי שאי אפשר לוֹ לגלֵח אוֹ לכבֵס בערב יוֹם טוֹב הרי זה מוּתר לכבֵס וּלגלֵח.
18
כיצד? אבֵל שחל שביעי שלוֹ לִהיוֹת ביוֹם טוֹב,
אוֹ שחל לִהיוֹת בערב יוֹם טוֹב והרי הוּא שבת שאי אפשר לגלֵח:
והבא מִמדינת הים,
והוּא שלֹא יצא להִטיֵל אלא לִסחוֹרה וכיוֹצֵא בה; והיוֹצֵא מִבית השִביה וּמִבית האסוּרים,
וּמי שהיה מנוּדה ולֹא הִתירוּהוּ אלא במוֹעֵד; וּמי שנִשבע שלֹא לגלֵח ושלֹא לכבֵס,
ולֹא נִשאל לחכם והִתיר נִדרוֹ אלא במוֹעֵד הרי אֵלוּ מגלחין וּמכבסין במוֹעֵד.
19
וכוּלן שהיה להן פנאי לגלֵח קֹדם הרגל ולֹא גִלחוּ אסוּרין.
אבל הנזיר והמצֹרע שהִגיע זמן תִגלחתן בין בתוֹך המוֹעֵד בין קֹדם הרגל,
אף על פי שהיה להם פנאי מוּתרין לגלֵח במוֹעֵד,
שלֹא ישהוּ קרבנוֹתיהן.
וכל היוֹצֵא מִטוּמאתוֹ לטהרתוֹ מוּתר לגלֵח במוֹעֵד.
וקטן שנוֹלד בין במוֹעֵד בין לִפני המוֹעֵד מוּתר לגלחוֹ במוֹעֵד.
ואנשי מִשמר ששלמה מִשמרתן בתוֹך המוֹעֵד מוּתרין לגלֵח,
מִפני שאנשי מִשמר אסוּרין לגלֵח בשבת שלהן.
20
מוּתר לִטֹל שפה בחוּלוֹ של מוֹעֵד ולִטֹל צִפרנים ואפִלוּ בִכלי.
וּמעברת האִשה השֵער מִבית השחי וּמִבית הערוה בין ביד בין בִכלי,
ועוֹשה כל תכשיטיה במוֹעֵד:
כוֹחלת וּפוֹקסת וּמעברת סרק על פניה וטוֹפלת עצמה בסיד וכיוֹצֵא בוֹ,
והוּא שתוּכל לקלפוֹ במוֹעֵד.
21
הזבים והזבוֹת והנִדוֹת והיוֹלדוֹת,
וכל העוֹלים מִטוּמאה לטהרה בתוֹך המוֹעֵד הרי אֵלוּ מוּתרין לכבֵס.
וּמי שאין לוֹ אלא חלוּק אחד הרי זה מכבסוֹ.
מִטפחוֹת הידים וּמִטפחוֹת הספרים וּמִטפחוֹת הספג הרי אֵלוּ מוּתרין לכבֵס.
וכֵן כלי פִשתן מוּתר לכבסן במוֹעֵד,
מִפני שהֵן צריכין כִבוּס תמיד,
אפִלוּ נִתכבסוּ ערב יוֹם טוֹב.
22
אין עוֹשין סחוֹרה במוֹעֵד,
בין לִמכֹר בין לִקנוֹת.
ואִם היה דבר האבוּד שאינוֹ מצוּי תמיד לאחר המוֹעֵד,
כגוֹן ספינוֹת אוֹ שירוֹת שבאוּ אוֹ שהֵן מבקשין לצֵאת,
וּמכרוּ בזוֹל אוֹ לקחוּ ביֹקר הרי זה מוּתר לִמכֹר אוֹ לִקנוֹת.
ואין לוֹקחין בתים ואבנים ועבדים וּבהֵמה אלא לצֹרך המוֹעֵד.
23
מוֹכרי פֵרוֹת כסוּת וכֵלים מוֹכרין בצִנעה לצֹרך המוֹעֵד.
כיצד? אִם היתה החנוּת פתוּחה לזוית אוֹ למבוֹי פוֹתֵח כדרכוֹ; ואִם היתה פתוּחה לִרשוּת הרבים פוֹתֵח אחת ונוֹעֵל אחת.
וערב יוֹם טוֹב האחרוֹן של חג הסוּכוֹת מוֹציא וּמעטֵר את השוּק בפֵרוֹת בִשביל כבוֹד יוֹם טוֹב.
מוֹכרי תבלין מוֹכרין כדרכן בפרהסיא.
24
כל שאסוּר לעשוֹתוֹ במוֹעֵד אינוֹ אוֹמֵר לגוֹי לעשוֹתוֹ.
וכל שאסוּר לעשוֹתוֹ במוֹעֵד אִם אין לוֹ מה יֹאכל,
הרי זה עוֹשה כדי פרנסתוֹ.
וכֵן עוֹשה סחוֹרה בִכדי פרנסתוֹ.
וּמוּתר לעשיר לִשכֹר פוֹעֵל עני שאין לוֹ מה יֹאכל לעשוֹת מלאכה שהיא אסוּרה במוֹעֵד,
כדי שיִטֹל שכרוֹ להִתפרנֵס בוֹ.
וכֵן לוֹקחין דברים שאינן לצֹרך המוֹעֵד מִפני צֹרך המוֹכֵר שאין לוֹ מה יֹאכל.
25
שוֹכרין את השכיר על המלאכה במוֹעֵד לעשוֹתה לאחר המוֹעֵד,
וּבִלבד שלֹא ישקֹל ולֹא ימדֹד ולֹא ימנה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל.
וגוֹי שקִבֵל קִבֹלת מיִשראֵל,
אפִלוּ היה חוּץ לתחוּם אינוֹ מניחוֹ לעשוֹת במוֹעֵד,
שהכֹל יוֹדעין שמלאכה זוֹ של ישראֵל,
ויחשדוּ אוֹתוֹ שהוּא שכר את הגוֹי לעשוֹת לוֹ במוֹעֵד,
שאין הכֹל יוֹדעין הפרֵש שיֵש בין השכיר וּבין הקבלן,
וּלפיכך אסוּר.