1
יוֹם טוֹב שחל לִהיוֹת ערב שבת אין אוֹפין וּמבשלין ביוֹם טוֹב מה שהוּא אוֹכֵל למחר בשבת.
ואִסוּר זה מִדִברי סוֹפרים,
כדי שלֹא יבֹא לבשֵל ביוֹם טוֹב לחֹל,
שקל וחֹמר הוּא:
לשבת אינוֹ מבשֵל,
כל שכֵן לחֹל.
לפיכך, אִם עשה תבשיל מֵערב יוֹם טוֹב שיִהיה סוֹמֵך עליו וּמבשֵל ואוֹפה ביוֹם טוֹב לשבת הרי זה מוּתר.
ותבשיל זה שסוֹמֵך עליו הוּא הנִקרא עֵרוּבי תבשילין.
2
ולמה נִקרא שמוֹ עֵרוּב? שכשֵם שהעֵרוּב שעוֹשין בחצֵרוֹת וּבמבוֹאוֹת ערב שבת מִשוּם הכֵר,
כדי שלֹא יעלה על דעתן שמוּתר להוֹציא מֵרשוּת לִרשוּת בשבת,
כך זה התבשיל מִשוּם הכֵר וזִכרוֹן,
כדי שלֹא ידמוּ ויחשבוּ שמוּתר לאפוֹת ביוֹם טוֹב מה שאינוֹ נאכל בוֹ,
וּלפיכך נִקרא תבשיל זה עֵרוּבי תבשילין.
3
עֵרוּבי תבשילין שִעוּרן אין פחוֹת מִכזית,
בין לאחד בין לאלפים.
ואין עוֹשין עֵרוּב זה לֹא בפת ולֹא בריפוֹת וכיוֹצֵא בהן,
אלא בתבשיל שהוּא פרפרת,
כגוֹן בשר ודגים וּביצים וכיוֹצֵא בהן,
אפִלוּ עדשים שבשוּלי הקדֵרה.
ואפִלוּ שמנוּנית שעל גבי הסכין שחוֹתכין בה הצלי,
גוֹרדוֹ: אִם יֵש בוֹ כזית סוֹמֵך עליו מִשוּם עֵרוּבי תבשילין.
4
תבשיל שאמרוּ לעִנין עֵרוּב זה אפִלוּ צלי אוֹ שלוּק,
אפִלוּ כבוּש אוֹ מעוּשן.
אפִלוּ דגים קטנים שהדיחן בחמין והדחתן היא בִשוּלן לאכילה הרי זה סוֹמֵך עליהן.
5
וצריך שיִהיה עֵרוּב זה מצוּי עד שיֹאפה כל שהוּא צריך לאפוֹת ויבשֵל כל שהוּא צריך לבשֵל ויחֵם חמין כל שהוּא צריך.
ואִם נאכל העֵרוּב אוֹ אבד אוֹ נִשרף קֹדם שיבשֵל אוֹ יֹאפה הרי זה אסוּר לאפוֹת וּלבשֵל אוֹ להחֵם,
אלא מה שהוּא אוֹכֵל ביוֹם טוֹב בִלבד.
הִתחיל בעִסתוֹ אוֹ בתבשילוֹ ונאכל העֵרוּב אוֹ אבד הרי זה גוֹמֵר.
6
המניח עֵרוּבי תבשילין כדי שיִסמֹך עליהן הוּא ואחֵרים צריך לזכוֹת להן,
כדרך שמזכה בעֵרוּבי שבת.
וכל שזוֹכה בעֵרוּב שבת זוֹכה בעֵרוּבי תבשילין,
וכל שאינוֹ זוֹכה באוֹתוֹ עֵרוּב אינוֹ זוֹכה בזה.
7
ואינוֹ צריך להוֹדיע לאֵלוּ שזִכה להן מֵערב יוֹם טוֹב,
אבל הֵן צריכין לידע שכבר זִכה להן אחֵר ועֵרֵב להן ואחר כך יסמכוּ עליו ויבשלוּ ויֹאפוּ.
אף על פי שלֹא ידעוּ אלא ביוֹם טוֹב הרי אֵלוּ מוּתרין.
ויֵש לוֹ לאדם לערֵב על כל העיר ועל כל הקרוֹב אֵליה בתוֹך התחוּם,
וּלמחר מכריז ואוֹמֵר:
'כל מי שלֹא הִניח עֵרוּבי תבשילין יסמֹך על עֵרוּבי'.
8
המניח עֵרוּבי תבשילין,
חיב לברֵך:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על מִצות עֵרוּב',
ואוֹמֵר: 'בעֵרוּב זה יוּתר לי לאפוֹת וּלבשֵל מיוֹם טוֹב של מחר לשבת'.
ואִם זִכה בוֹ לאחֵרים,
אוֹמֵר: 'יוּתר לי ולִפלוֹני וּפלוֹני' אוֹ 'לאנשי העיר כוּלן' 'לאפוֹת וּלבשֵל מיוֹם טוֹב לשבת'.
9
מי שלֹא הִניח עֵרוּבי תבשילין ולֹא הִניחוּ לוֹ אחֵרים כשֵם שאסוּר לוֹ לבשֵל ולאפוֹת,
כך קִמחוֹ וּמאכלוֹ אסוּר.
ואסוּר לאחֵר שהִניח לעצמוֹ לבשֵל ולאפוֹת לזה שלֹא הִניח עד שיקנה לוֹ,
שנִמצא זה מבשֵל ואוֹפה שלוֹ,
שהרי קנהוּ.
ואִם רצה יתֵן אחר כך לזה שלֹא הִניח במתנה.
10
מי שלֹא הִניח עֵרוּבי תבשילין,
וּבִשֵל ואפה לאכֹל בוֹ ביוֹם והוֹתיר,
אוֹ שזִמֵן אוֹרחים ולֹא באוּ הרי זה אוֹכֵל המוֹתר למחר.
ואִם הערים הרי זה אסוּר לאכלוֹ.
עבר ואפה וּבִשֵל לשבת אין אוֹסרין עליו.
ולמה החמירוּ ואסרוּ על המערים ולֹא אסרוּ על המֵזיד? שאִם תתיר למערים נִמצאוּ הכֹל מערימין וישתקע שֵם עֵרוּבי תבשילין,
אבל המֵזיד אינוֹ מצוּי,
ואִם עבר היוֹם לֹא יעבֹר פעם אחרת.
11
שני ימים טוֹבים שחלוּ בחמישי וערב שבת עוֹשה עֵרוּבי תבשילין מיוֹם רביעי,
שהוּא ערב יוֹם טוֹב.
שכח ולֹא הִניח מניחוֹ ברִאשוֹן וּמתנה.
כיצד? מניח עֵרוּבי תבשילין ביוֹם חמישי ואוֹמֵר:
'אִם היוֹם יוֹם טוֹב וּלמחר חֹל למחר אבשֵל ואֹפה לשבת ואיני צריך כלוּם; ואִם היוֹם חֹל וּלמחר יוֹם טוֹב בעֵרוּב זה יוּתר לי לאפוֹת וּלבשֵל למחר מיוֹם טוֹב לשבת'.
12
כיוֹצֵא בוֹ,
היוּ לפניו שתי כלכלוֹת של טבל ביוֹם טוֹב רִאשוֹן אוֹמֵר:
'אִם היוֹם חֹל תִהיה זוֹ תרוּמה על זוֹ,
ואִם היוֹם קֹדש אין בִדברי כלוּם',
וקוֹרֵא עליה שֵם וּמניחה; וּלמחר בשֵני חוֹזֵר ואוֹמֵר:
'אִם היוֹם קֹדש אין בִדברי כלוּם,
ואִם היוֹם חֹל תִהיה זוֹ תרוּמה על זוֹ',
וקוֹרֵא עליה שֵם וּמניחה כדרך שקרא עליה ברִאשוֹן,
וּמניח את זוֹ שקרא עליה שֵם תרוּמה,
ואוֹכֵל את השניה.
13
במה דברים אמוּרים? בִשני ימים טוֹבים של גלוּיוֹת.
אבל בִשני ימים טוֹבים של רֹאש השנה,
אִם שכח ולֹא הִניח ביוֹם רביעי שוּב אינוֹ מניח,
אלא סוֹמֵך על אחֵרים אִם עֵרבוּ עליו,
אוֹ מקנה למי שעֵרֵב,
אוֹ יהיה אסוּר לאפוֹת וּלבשֵל לשבת.
וכֵן אִם שכח ולֹא הִפריש תרוּמה מיוֹם רביעי שוּב אינוֹ מפריש עד מוֹצאי שבת.
14
כל הדברים האֵלוּ שאמרנוּ היוּ בִזמן שהיוּ בית דין של ארץ ישראֵל מקדשין על הראיה,
והיוּ בני הגלוּיוֹת עוֹשין שני ימים כדי להִסתלֵק מִן הספֵק,
לפי שלֹא היוּ יוֹדעים יוֹם שקִדשוּ בני ארץ ישראֵל.
אבל היוֹם,
שבני ארץ ישראֵל סוֹמכין על החשבוֹן וּמקדשין עליו אין יוֹם טוֹב שֵני להִסתלֵק מִן הספֵק,
אלא מִנהג בִלבד.
15
וּלפיכך אני אוֹמֵר שאין מערֵב אדם וּמתנה בזמן הזה לֹא עֵרוּבי תבשילין ולֹא עֵרוּבי חצֵרוֹת ולֹא שִתוּפי מבוֹאוֹת,
ואינוֹ מעשֵר הטבל על תנאי,
אלא הכֹל מֵערב יוֹם טוֹב בִלבד.
16
כשֵם שמִצוה לכבֵד שבת וּלענגה,
כך כל ימים טוֹבים,
שנאמר: "ולִקדוֹש יי מכוּבד" ,
וכל ימים טוֹבים נאמר בהן:
"מִקרא קֹדש" .
וּכבר בֵארנוּ הכבוֹד והעִנוּג בהִלכוֹת שבת.
וכֵן ראוּי לאדם שלֹא יסעֹד בערבי ימים טוֹבים מִן המִנחה ומעלה,
כערב השבת,
שדבר זה בִכלל הכבוֹד.
וכל המבזה את המוֹעדוֹת כאִלוּ נִטפל לעבוֹדה זרה.
17
שִבעת ימי הפסח וּשמוֹנת ימי החג עִם שאר ימים טוֹבים כוּלן אסוּרין בספד ותענית.
וחיב אדם לִהיוֹת בהן שמֵח וטוֹב לֵב,
הוּא וּבניו ואִשתוֹ וּבני ביתוֹ וכל הנִלוים עליו,
שנאמר: "ושמחת בחגך" וכו' ; אף על פי שהשִמחה האמוּרה כאן היא קרבן שלמים,
כמוֹ שאנוּ מבארין בהִלכוֹת חגיגה,
יֵש בִכלל אוֹתה שִמחה לִשמֹח הוּא וּבניו וּבני ביתוֹ,
כל אחד ואחד בראוּי לוֹ.
18
כיצד? הקטנים נוֹתֵן להן קליוֹת ואגוֹזים וּמִגדנוֹת,
והנשים קוֹנה להן בגדים ותכשיט כפי ממוֹנוֹ,
והאנשים אוֹכלים בשר ושוֹתין יין,
שאין שִמחה אלא בבשר ואין שִמחה אלא ביין.
וּכשהוּא אוֹכֵל ושוֹתה חיב להאכיל לגֵר ליתוֹם ולאלמנה עִם שאר העניים האמֵללין.
אבל מי שנוֹעֵל דלתוֹת חצֵרוֹ ואוֹכֵל ושוֹתה הוּא וּבניו ואִשתוֹ,
ואינוֹ מאכיל וּמשקה לעניים וּלמרי נפש אין זוֹ שִמחת מִצוה אלא שִמחת כרֵסוֹ.
ועל אֵלוּ נאמר:
"זִבחיהם כלחם אוֹנים להם כל אֹכליו יטמאוּ כי לחמם לנפשם" ,
ושִמחה כזוֹ קלוֹן היא להם,
שנאמר: "וזֵריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" .
19
אף על פי שאכילה וּשתיה במוֹעדוֹת בִכלל מִצות עשֵה,
לֹא יהיה אוֹכֵל ושוֹתה כל היוֹם כוּלוֹ,
אלא כך היא הדת:
בבֹקר משכימין כל העם לבתי כנֵסיוֹת וּלבתי מִדרשוֹת,
וּמִתפללין וקוֹראין בתוֹרה בעִנין היוֹם,
וחוֹזרין לבתיהן ואוֹכלין.
והוֹלכין לבתי מִדרשוֹת,
קוֹרין ושוֹנין עד חצי היוֹם,
ואחר חצי היוֹם מִתפללין תפִלת המִנחה,
וחוֹזרין לבתיהן לאכֹל ולִשתוֹת שאר היוֹם עִם הלילה.
20
כשאדם אוֹכֵל ושוֹתה ושמֵח ברגל,
לֹא ימשֵך ביין וּבשחוֹק וּבקלוּת רֹאש ויֹאמר שכל שיוֹסיף בזה ירבה במִצות שִמחה,
שהשִכרוּת והשחוֹק הרבֵה וקלוּת הרֹאש אינה שִמחה,
אלא הוֹלֵלוּת וסִכלוּת,
ולֹא נִצטוּינוּ על ההוֹלֵלוּת והסִכלוּת אלא על השִמחה שיֵש בה עבוֹדת יוֹצֵר הכֹל,
שנאמר: "תחת אשר לֹא עבדת את יי אלֹהיך בשִמחה" ,
הא למדת שהעבוֹדה בשִמחה.
ואי אפשר לעבֹד את יי לֹא מִתוֹך שחוֹק ולֹא מִתוֹך קלוּת רֹאש ולֹא מִתוֹך שִכרוּת.
21
חיבין בית דין להעמיד שוֹטרים ברגלים שיִהיוּ מסבבין וּמחפשין בגנוֹת וּבפרדֵסים ועל הנהרוֹת,
כדי שלֹא יתקבצוּ לאכֹל ולִשתוֹת שם אנשים ונשים ויבֹאוּ לידי עבֵרה.
וכֵן יזהירוּ על דבר זה לכל העם,
כדי שלֹא יתערבוּ אנשים ונשים בבתים לשִמחה ולֹא ימשכוּ ביין,
שמא יבֹאוּ לִדבר עבֵרה.
22
ימים שבין רִאשוֹן וּשביעי של פסח ורִאשוֹן וּשמיני של חג הסוּכוֹת,
והֵן בגוֹלה ארבעה בתוֹך הפסח וחמִשה בתוֹך החג הֵן הנִקראין חוּלוֹ של מוֹעֵד,
ונִקראין מוֹעֵד.
ואף על פי שהֵן חיבין בשִמחה ואסוּרין בספד ותענית מוּתר לִספֹד בהן תלמיד חכמים בפניו,
אבל אחר שיִקבֵר אסוּר לספדוֹ בהן.
ואין צריך לוֹמר בראשי חדשים וחנוּכה וּפוּרים שסוֹפדין בהן תלמיד חכמים בפניו,
אף על פי שימים אֵלוּ אסוּרין בספד ותענית; אבל לאחר קבוּרה אסוּר לִספֹד בהן.
23
אין מניחין מִטת המֵת ברחוֹב במוֹעֵד,
שלֹא להרגיל את הספד,
אלא מִביתוֹ לקִברוֹ.
ואין מִתאבלין במוֹעֵד.
וכֵן אין קוֹרעין ולֹא מברין ולֹא חוֹלצין הכתֵף במוֹעֵד על המֵת,
אלא קרוֹביו שהֵן חיבין להִתאבֵל עליו.
ואִם היה חכם אוֹ אדם כשֵר אוֹ שהיה עוֹמֵד בִשעת נטילת נשמה הרי זה קוֹרֵע עליו במוֹעֵד,
אף על פי שאינוֹ קרוֹבוֹ.
ואין קוֹרעין ביוֹם טוֹב שֵני כלל,
ואפִלוּ קרוֹביו של מֵת.
24
נשים במוֹעֵד:
בִפני המֵת מענוֹת,
אבל לֹא מטפחוֹת ולֹא מקוֹננוֹת; נִקבר המֵת אינן מענוֹת.
בראשי חדשים וחנוּכה וּפוּרים:
בִפני המֵת מענוֹת וּמטפחוֹת,
אבל לֹא מקוֹננוֹת.
איזה הוּא עִנוּי? שכוּלן עוֹנוֹת כאחד; קינה אחת אוֹמרת וכוּלן עוֹנוֹת.
ואסוּר לאדם שיעוֹרֵר על מֵתוֹ קֹדם לרגל שלֹשים יוֹם,
כדי שלֹא יבֹא הרגל והוּא נעצב ולִבוֹ דוֹאֵג מִזִכרוֹן הצער,
אלא יסיר הדאגה מִלִבוֹ ויכוֵּן דעתוֹ לשִמחה.