1
אין מוֹציאין את האֵש לֹא מִן העֵצים ולֹא מִן האבנים ולֹא מִן המתכוֹת,
כגוֹן שחוֹככין אוֹתן זוֹ בזוֹ אוֹ מכין זוֹ בזוֹ עד שתֵצֵא האֵש.
וכֵן הנֵפט החד ביוֹתֵר שהוּא כמים שמנידין אוֹתוֹ עד שיִדלֹק,
אוֹ כלי זך קשה אוֹ זכוּכית מלֵאה מים שמניחין אוֹתה כנגד עין השמש עד שיחזֹר נגהה לפִשתן וכיוֹצֵא בוֹ וידלֵק כל זה וכיוֹצֵא בוֹ אסוּר ביוֹם טוֹב,
שלֹא הוּתר ביוֹם טוֹב אלא להבעיר מֵאֵש מצוּיה,
אבל להמציא אֵש אסוּר,
שהרי אפשר להמציא אוֹתה מִבערב.
2
אף על פי שהוּתרה הבערה ביוֹם טוֹב שלֹא לצֹרך אכילה אסוּר לכבוֹת את האֵש,
אפִלוּ הוּבערה לצֹרך אכילה,
שהכִבוּי מלאכה,
ואין בוֹ צֹרך אכילה כלל.
וּכשֵם שאין מכבין את האֵש,
כך אין מכבין את הנֵר.
ואִם כִבה לוֹקה,
כמוֹ שארג אוֹ בנה.
3
אין מסלקין את פי הנֵר למעלה כדי שתִכבה,
ואין מסירין את השמן מִמנה,
ואינוֹ חוֹתֵך את רֹאש הפתילה בִכלי,
אבל נוֹפֵץ את רֹאשה בידוֹ.
אגוּדה של עֵצים שהִדליקה בִמדוּרה כל עֵץ שלֹא אחזה בוֹ האֵש מוּתר לשמטוֹ,
ואינוֹ דוֹמה למֵסיר שמן מִן הנֵר.
4
אין מכבין את הדלֵקה כדי להציל ממוֹן ביוֹם טוֹב כדרך שאין מכבין בשבת,
אלא מניחה ויוֹצֵא.
ואין מכבין את הנֵר מִפני תשמיש המִטה,
אלא כוֹפה עליו כלי אוֹ עוֹשה מחִצה בינוֹ לבין הנֵר אוֹ מוֹציאוֹ לבית אחֵר.
ואִם אינוֹ יכוֹל לעשוֹת אחת מִכל אֵלוּ הרי זה אסוּר לכבוֹת,
ואסוּר לשמֵש עד שתִכבה מֵאֵליה.
5
מוּתר לטלטֵל את הנֵר והוּא דלוּק,
ואין גוֹזרין שמא יכבה.
ואסוּר להניח את הנֵר על גבי הדקל וכיוֹצֵא בוֹ ביוֹם טוֹב,
שמא יבֹא להִשתמֵש בִמחוּבר ביוֹם טוֹב.
6
אין מעשנין בִקטֹרת ביוֹם טוֹב,
מִפני שהוּא מכבה,
ואפִלוּ להריח בה.
ואין צריך לוֹמר לגמֵר את הבית ואת הכֵלים שהוּא אסוּר.
וּמוּתר לעשֵן תחת הפֵרוֹת כדי שיוּכשרוּ לאכילה,
כמוֹ שמוּתר לִצלוֹת בשר על האֵש.
וּממתקין את החרדל בגחלת של מתכת,
אבל לֹא בגחלת של עֵץ,
מִפני שהוּא מכבה.
ואין מכבין את העֵץ כדי שלֹא תִתעשֵן הקדֵרה אוֹ הבית.
7
אין נוֹפחין במפוּח ביוֹם טוֹב,
שלֹא יעשה כדרך שהאוּמנין עוֹשין,
אבל נוֹפחין בִשפוֹפרת.
אין עוֹשין פחמין,
ואין גוֹדלין את הפתילה,
ולֹא מהבהבין אוֹתה,
ולֹא חוֹתכין אוֹתה לִשנים בִכלי.
אבל ממעכה ביד ושוֹרה אוֹתה בשמן,
וּמניחין אוֹתה בין שני נֵרוֹת וּמדליק באמצע ונִמצֵאת הפתילה נחלקת בפי שני נֵרוֹת.
8
אין שוֹברין את החרש ואין חוֹתכין את הניר לִצלוֹת עליהן,
ואין פוֹצעין את הקנה לעשוֹתוֹ כמוֹ שפוּד לִצלוֹת בוֹ מליח.
שפוּד שנִרצף,
אף על פי שהוּא יכוֹל לפשטוֹ בידוֹ אין מתקנין אוֹתוֹ.
שני כֵלים שהֵן מחוּברין בִתחִלת עשיתן,
כגוֹן שני נֵרוֹת אוֹ שני כוֹסוֹת אין פוֹחתין אוֹתן לִשנים,
מִפני שהוּא מתקֵן כלי.
9
אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה,
אבל מחדדה על גבי העֵץ אוֹ על גבי חרש אוֹ אבן.
ואין מוֹרין דבר זה לרבים,
כדי שלֹא יבֹאוּ לחדדה במשחזת.
במה דברים אמוּרים? בשיכוֹלה לחתֹך בדֹחק אוֹ שנִפגמה.
אבל אִם אינה יכוֹלה לחתֹך כלל אין משחיזין אוֹתה אפִלוּ על העֵץ,
שמא יבֹא להשחיזה במשחזת.
וּמִפני זה אסרוּ לִראוֹת סכין לעם הארץ ביוֹם טוֹב,
שמא תִהיה פגוּמה ויֹאמר לוֹ:
'זוֹ אסוּר לִשחֹט בה מִשוּם פגימתה',
יֵלֵך ויחדדה במשחזת.
וחכם שראה הסכין לעצמוֹ הרי זה משאילה לעם הארץ.
10
אין מבקעין עֵצים ביוֹם טוֹב לֹא בקרדֹם ולֹא במגל ולֹא בִמגֵרה,
אלא בקוֹפיס,
וּבצד החד שלוֹ,
אבל לֹא בצד הרחב,
מִפני שהוּא כקרדֹם.
ולמה אסרוּ בקרדֹם וכיוֹצֵא בוֹ? שלֹא יעשה כדרך שהוּא עוֹשה בחֹל,
שהרי אפשר היה לוֹ לבקֵע מֵערב יוֹם טוֹב.
ולמה לֹא נאסר הבִקוּע כלל? מִפני שאפשר שיִפגע עֵץ עבה ולֹא יכוֹל להבעירוֹ וימנע מִלבשֵל,
לפיכך הִתירוּ לבקֵע בשִנוּי.
וכל הדברים הדוֹמין לזה מִזה הטעם הִתירוּ בהן מה שהִתירוּ ואסרוּ מה שאסרוּ.
11
לֹא תִכנֵס אִשה לבין העֵצים לִטֹל מֵהן אוּד לִצלוֹת בוֹ,
ואין סוֹמכין את הקדֵרה ולֹא את הדלת בִבקעת של קוֹרה,
שלֹא הִתירוּ לטלטֵל עֵצים ביוֹם טוֹב אלא להסקה בִלבד.
12
מסלקין תריסי חנוּיוֹת וּמחזירין אוֹתן ביוֹם טוֹב,
כדי שיוֹציא תבלין שהוּא צריך להן מִן החנוּת ולֹא ימנע מִשִמחת יוֹם טוֹב.
במה דברים אמוּרים? בשיֵש להן ציר באמצע.
אבל יֵש להן ציר מִן הצד אסוּר,
גזֵרה שמא יתקע.
ושאין להן ציר כל עִקר אפִלוּ בבית מוּתר להחזיר.
13
כֵלים שהֵן מפוּצלין,
כגוֹן מנוֹרה של חוּליוֹת וכִסֵא ושוּלחן שהֵן חתיכוֹת חתיכוֹת מעמידין אוֹתן ביוֹם טוֹב,
והוּא שלֹא יתקע,
לפי שאין בִנין בכֵלים.
אבנים של בית הכִסֵא מוּתר לצדדן ביוֹם טוֹב,
בִנין עראי הוּא וּמִשוּם כבוֹדוֹ לֹא גזרוּ.
14
העוֹשה מדוּרה ביוֹם טוֹב כשהוּא עוֹרֵך העֵצים אינוֹ מניח זה על גבי זה עד שיסדיר המערכה,
מִפני שנִראה כבוֹנה; אף על פי שהוּא בִנין עראי אסוּר.
אלא אוֹ שוֹפֵך העֵצים בעִרבוּב,
אוֹ עוֹרֵך בשִנוּי.
כיצד? מניח עֵץ למעלה,
וּמניח אחֵר תחתיו ואחֵר תחתיו,
עד שהוּא מגיע לארץ.
15
וכֵן הקדֵרה אוֹחֵז אוֹתה וּמכניס האבנים תחתיה,
אבל לֹא יניחנה על גבי האבנים.
וכֵן המִטה אוֹחֵז הקרשים וּמכניס הרגלים תחתיהן.
אפִלוּ ביצים לֹא יעמיד אוֹתן שוּרה על גבי שוּרה עד שיעמדוּ כמוֹ מִגדל,
אלא ישנה ויתחיל מִמעלה למטה.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה צריך שִנוּי.
16
מסירין זבוּבין הנִתלין בבהֵמה,
אף על פי שהֵן עוֹשין חבוּרה.
ואין מילדין את הבהֵמה ביוֹם טוֹב,
אבל מסעדין.
כיצד? אוֹחֵז בוּלד שלֹא יפֹל לארץ,
ונוֹפֵח לוֹ בחטמוֹ,
ונוֹתֵן דד לתוֹך פיו.
היתה הבהֵמה טהוֹרה ורִחקה את הוּלד מוּתר לזלֵף מִשִליתה עליו ולִתֵן בוּל מלח ברחמה כדי שתרחֵם עליו.
אבל הטמֵאה אסוּר לעשוֹת לה כֵן,
לפי שאינה צריכה.
17
כלי שנִטמא מֵערב יוֹם טוֹב אין מטבילין אוֹתוֹ ביוֹם טוֹב,
גזֵרה שמא ישהה אוֹתוֹ בטוּמאתוֹ.
ואִם היה צריך להטביל מים שבוֹ מטביל את הכלי במימיו ואינוֹ חוֹשֵש.
כלי שהיה טהוֹר לִתרוּמה ורצה להטבילוֹ לקֹדש מוּתר להטבילוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה מִטבילת שאר המעלוֹת.
18
כלי שנִטמא ביוֹם טוֹב מטבילין אוֹתוֹ ביוֹם טוֹב.
נִטמא הכלי במשקין טמֵאין שהֵן ולד הטוּמאה מֵערב יוֹם טוֹב מטבילין אוֹתוֹ ביוֹם טוֹב,
לפי שהוּא טהוֹר מִן התוֹרה,
כמוֹ שיִתבאֵר בִמקוֹמוֹ.
וּמדלין בִדלי טמֵא,
והוּא טהוֹר מֵאֵליו.
נִדה שאין לה בגדים להחליף מערמת וטוֹבלת בִבגדיה.
19
דברים רבים אסרוּ ביוֹם טוֹב מִשוּם גזֵרת מקח וּמִמכר.
כיצד? אין פוֹסקין דמים כתחִלה על הבהֵמה ביוֹם טוֹב,
אלא מֵביא שתי בהֵמוֹת שווֹת זוֹ לזוֹ,
ושוֹחטין את אחת מֵהן וּמחלקין ביניהן,
וּלמחר יוֹדעין כמה דמי שניה,
וכל אחד ואחד נוֹתֵן דמי חלקוֹ.
וּכשהֵן מחלקין ביניהן,
לֹא יֹאמר זה:
'אני בסלע ואתה בִשתים',
שאין מזכירין שֵם דמים,
אלא זה נוֹטֵל שליש וזה רביע.
20
כשהֵן מחלקין לֹא יחלקוּ במֹאזנים,
שאין משגיחין בכף מֹאזנים כל עִקר,
אפִלוּ לִתֵן בוֹ בשר לשמרוֹ מִן העכברים אסוּר אִם היוּ המֹאזנים תלוּיין,
מִפני שנִראה כשוֹקֵל בכף מֹאזנים.
וטבח אוּמן אסוּר לִשקֹל בידוֹ.
ואסוּר לִשקֹל בִכלי מלֵא מים.
ואין מטילין חלשים על המנוֹת,
אבל מטילין חלשים על בשר הקדשים ביוֹם טוֹב,
כדי לחבֵב את המִצוה.
21
לֹא יֹאמר אדם לטבח:
'תֵן לי בדינר בשר',
אלא: 'תֵן לי חֵלק' אוֹ 'חצי חֵלק',
וּלמחר עוֹשין חשבוֹן על שויוֹ.
וכֵן לֹא יקח מִבעל החנוּת במִדה אוֹ במִשקל.
אלא כיצד הוּא עוֹשה? אוֹמֵר לחנוני:
'מלֵא לי כלי זה',
וּלמחר נוֹתֵן לוֹ שויוֹ.
ואפִלוּ היה כלי המיוּחד למִדה ימלאנוּ,
והוּא שלֹא יזכֹר לוֹ שוּם מִדה.
22
הנחתוֹם מוֹדֵד תבלין ונוֹתֵן לקדֵרה בִשביל שלֹא יפסיד תבשילוֹ.
אבל האִשה לֹא תמֹד קמח לעִסה.
וכֵן לֹא ימֹד אדם שעוֹרים לִפני בהמתוֹ,
אלא משעֵר ונוֹתֵן לה.
23
וּמוּתר לִקח מִן החנוני ביצים אוֹ אגוֹזין במִנין,
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה,
וּבִלבד שלֹא יזכֹר לוֹ שוּם דמים ולֹא סכוּם מִנין.
כיצד סכוּם מִנין? הרי שהיה נוֹשה בוֹ עשרה רִמוֹנים אוֹ עשרה אגוֹזין,
לֹא יֹאמר לוֹ ביוֹם טוֹב:
'תֵן לי עשרה כדי שיִהיה לך אצלי עשרים',
אלא לוֹקֵח סתם,
וּלמחר עוֹשה חשבוֹן.
24
הוֹלֵך אדם אֵצל רוֹעה הרגיל אצלוֹ אוֹ אֵצל פטם הרגיל אצלוֹ,
ולוֹקֵח מִמנוּ בהֵמוֹת ועוֹפוֹת כל מה שיִרצה,
והוּא שלֹא יזכֹר לוֹ שוּם דמים ולֹא סכוּם מִנין.
25
הלואת יוֹם טוֹב תוֹבעין אוֹתה בדין,
שאִם תֹאמר:
לֹא נִתנה להִתבע אינוֹ נוֹתֵן לוֹ כלוּם,
ונִמצא נִמנע מִשִמחת יוֹם טוֹב.
26
אף על פי שאין מגביהין תרוּמה וּמעשרוֹת ביוֹם טוֹב כשבת,
אִם היוּ לוֹ תרוּמוֹת וּמעשרוֹת שהִגביהן מֵאמש הרי זה מוֹליכן לכֹהֵן ביוֹם טוֹב.
ואין צריך לוֹמר חלה,
וּזרוֹע וּלחיים וקֵבה,
שמוֹליכן לכֹהֵן ביוֹם טוֹב.
וגבאי צדקה גוֹבין מִן החצֵרוֹת ביוֹם טוֹב.
ולֹא יהיוּ מכריזין כדרך שמכריזין בחֹל,
אלא גוֹבין בצִנעה ונוֹתנין לתוֹך חיקן,
וּמחלקין לכל שכוּנה וּשכוּנה בִפני עצמה.