1
אדם שנִטמא במֵת והוּזה עליו,
כיון שנגע כל שהוּא מִמי נִדה בכל מקוֹם מֵעוֹר בשרוֹ של טמֵא עלתה לוֹ הזיה,
אפִלוּ נפלה הזיה על רֹאש אצבעוֹ אוֹ על רֹאש שפתוֹ.
אבל אִם נגעה בִלשוֹנוֹ אינה כלוּם.
אף על פי שהלשוֹן כאֵברים שבגלוּי לעִנין טוּמאה,
כמוֹ שבֵארנוּ,
אינוֹ כאֵברים שבגלוּי לעִנין הזיה וּטבילה.
:וכֵן כלי שנִטמא במֵת והִזה עליו,
כיון שהִגיע לגוּפוֹ של כלי כל שהוּא מִמי הנִדה עלתה לוֹ הזיה.
2
שני כֵלים אוֹ שני בני אדם שנִתכוֵּן להזוֹת על שניהם כאחד,
והִזה על אחד מֵהן ונטפוּ המים מֵעל הרִאשוֹן על השֵני הרי השֵני בטוּמאתוֹ,
עד שיִפלוּ המים עליו מֵהזית המזה,
לֹא מִן התמצית.
:הִזה על שני כֵלים,
ונִסתפֵק לוֹ אִם הִזה על שניהן כאחד אוֹ מֵחבֵרוֹ נִמצה עליו הזיתוֹ פסוּלה.
3
מחט שהיא נתוּנה על החרש והִזה עליה,
ספֵק על המחט הִזה ספֵק מִן החרש נִמצה עליה הזיתוֹ פסוּלה.
4
כֵלים המפוּצלין שהֵן מחוּברין זה לזה במסמרים,
כגוֹן מספֹרת של פרקים ואִזמֵל של רהיטני וכיוֹצֵא בהן:
בִשעת מלאכה חִבוּר לטוּמאה ולהזיה; ושלֹא בִשעת מלאכה אינן חִבוּר לֹא לטוּמאה ולֹא להזיה.
:כיצד הֵן חִבוּר לטוּמאה ולהזיה? שאִם נִטמא אחד מֵהן בִשעת מלאכה נִטמא השֵני,
ואִם הִזה על אחד מֵהן בִשעת מלאכה עלתה הזיה לִשניהן וּכאִלוּ הֵן גוּף אחד.
וכיצד אינן חִבוּר לטוּמאה ולהזיה? שאִם נִטמא אחד מֵהן שלֹא בִשעת מלאכה לֹא נִטמא חבֵרוֹ,
ואִם נִטמאוּ שניהן והִזה על אחד מֵהן שלֹא בִשעת מלאכה לֹא טהר חבֵרוֹ,
אף על פי שהֵן מחוּברין.
וזה הוּא דין תוֹרה.
:אבל מִדִברי סוֹפרים גזרוּ שיִהיוּ חִבוּר לטוּמאה אפִלוּ שלֹא בִשעת מלאכה,
גזֵרה מִשוּם שעת מלאכה.
וּלעוֹלם אִם נגעה טוּמאה באחד מֵהן נִטמא חבֵרוֹ.
וכֵן גזרוּ עליהם שלֹא יהיוּ חִבוּר להזיה אפִלוּ בִשעת מלאכה,
גזֵרה מִשוּם שלֹא בִשעת מלאכה.
וּלעוֹלם אִם הִזה על אחד מֵהן לֹא טהר חבֵרוֹ,
עד שיזה גם עליו.
:הִנֵה למדת,
שכל מקוֹם שאתה שוֹמֵע חִבוּר לטוּמאה ואינוֹ חִבוּר להזיה אין זה אלא גזֵרה מִדִבריהם על הדרך שבֵארנוּ.
5
שני כֵלים שחִברן עד שנעשוּ כגוּף אחד,
כגוֹן שתפר שני בגדים אוֹ שתי יריעוֹת הרי אֵלוּ חִבוּר לטוּמאה ולהזיה,
מִפני שהֵן כִכלי אחד.
6
שלל הכוֹבסין והבגד שהוּא תפוּר בכִלאים,
הוֹאיל והֵן עוֹמדין להתירן אינן חִבוּר להזיה,
והרי הֵן חִבוּר לטוּמאה.
:וכֵן הסלים שבקנתל,
והמִטה של טרבל,
וקרן של כליכה,
וקרנים של יוֹצאי דרכים,
ושלשלת המפתחוֹת חִבוּר לטוּמאה ואינן חִבוּר להזיה,
אלא צריך שיִגעוּ המים מִן המזה בכל סל וסל,
וּבכל מפתֵח וּמפתֵח,
וּבכל קרן וקרן,
וּבכל קוֹרה וקוֹרה מִמִטה זוֹ המפוּצלת.
7
המחבֵר שלֹש כסתוֹת של צמר,
ושֵש של פִשתן,
אוֹ שלֹשה סדינין,
אוֹ שתים עשרֵה מִטפחוֹת הרי אֵלוּ חִבוּר לטוּמאה ולהזיה; יתֵר על כֵן חִבוּר לטוּמאה ואינן חִבוּר להזיה.
חלוּק אחד וטלית אחת וּקלוּבקרין אחד הרי הֵן חִבוּר לטוּמאה ולהזיה,
אפִלוּ היוּ ארוּכין ביוֹתֵר אוֹ רחבין ביוֹתֵר כל שהֵן.
ואיזה הוּא קלוּבקרין? זה שני בגדים שמניחין צמר גפן ביניהן ותוֹפרין אוֹתן כאחת,
ועוֹשין מֵהן חלוּק לימוֹת הגשמים.
8
כסוּי המֵחם שהוּא מחוּבר בשלשלת:
הִזה על המֵחם טהר הכֹל; הִזה על הכסוּי לֹא טהר המֵחם עד שיזה עליו.
9
הזוּג והעִנבוֹל חִבוּר לטוּמאה ולהזיה,
ואִם הִזה על אחד מֵהן טהרוּ שניהם.
10
הטוי שטֹוין בוֹ הפִשתן אוֹ שוֹזרין בוֹ החבלים שלֹשה גוּפין יֵש בוֹ:
העֵץ שמלפפין עליו הטווּי,
והוּא הנִקרא כוּש; והנחֹשת אוֹ הברזל שברֹאש העֵץ הזה,
והוּא הנִקרא צנירה,
שבה פוֹתלין וטוֹוין; והרֵחים שבאמצע הכוּש,
והיא הנִקרֵאת פיקה.
:הכוּש שפוֹתלין בוֹ החבלים שנִטמא לֹא יזה לֹא על הפיקה שלוֹ ולֹא על הכוּש,
אלא על הצנירה.
ואִם הִזה על אחד מִשלשתן טהר הכֹל.
ושל פִשתן מזה על אחד מִשלשתן לכתחִלה,
ששלשתן חִבוּר.
11
עוֹר של עריסה שהוּא מחוּבר לפיקוֹת חִבוּר לטוּמאה ולהזיה.
המלבֵן של מִטוֹת אינוֹ חִבוּר לֹא לטוּמאה ולֹא להזיה.
12
כל ידוֹת הכֵלים הקדוּחוֹת,
כגוֹן נִצב הסכין וכיוֹצֵא בוֹ,
שהנִצב נקוּב והברזל נִכנס בוֹ חִבוּר לטוּמאה ולהזיה.
אבל הידוֹת החדוּקוֹת,
כגוֹן עֵץ החנית שהעֵץ נִכנס בברזל אינוֹ חִבוּר להזיה.