1
נשים ועבדים וּקטנים פטוּרים מִקרית שמע.
וּמלמדין את הקטנים לִקרוֹת אוֹתה בעוֹנתה,
וּמברכין לפניה וּלאחריה,
כדי לחנכן במִצווֹת.
מי שהיה לִבוֹ טרוּד ונחפז בִדבר מִצוה מִכל המִצווֹת פטוּר מִקרית שמע.
לפיכך, חתן שנשא בתוּלה פטוּר מִקרית שמע עד שיבֹא עליה,
לפי שאין דעתוֹ פנוּיה,
שמא לֹא ימצא בתוּלים.
ואִם שהה עד מוֹצאי שבת ולֹא בעל חיב לִקרוֹת מִמוֹצאי שבת ואילך,
שהרי נִתקררה דעתוֹ ולִבוֹ גס בה,
אף על פי שלֹא בעל.
2
אבל הנוֹשֵא את הבעוּלה,
אף על פי שהוּא עוֹסֵק במִצוה חיב לִקרוֹת,
הוֹאיל ואין לוֹ דבר שמשבֵש את דעתוֹ.
וכֵן כל כיוֹצֵא בוֹ.
3
מי שמֵת לוֹ מֵת שהוּא חיב להִתאבֵל עליו פטוּר מִקרית שמע עד שיִקברנוּ,
מִפני שאין דעתוֹ פנוּיה לִקרוֹת.
ואִם היה משמֵר את המֵת,
אף על פי שאינוֹ מֵתוֹ פטוּר מִקרית שמע.
ואִם היוּ השוֹמרין שנים האחד משמֵר והשֵני נִשמט למקוֹם אחֵר וקוֹרֵא,
וחוֹזֵר וּמשמֵר ונִשמט האחֵר וקוֹרֵא.
וכֵן החוֹפֵר קבר למֵת פטוּר מִקרית שמע.
4
אין מוֹציאין את המֵת לקברוֹ סמוּך לִזמן קרית שמע,
אלא אִם כֵן היה אדם גדוֹל.
ואִם הִתחילוּ והוֹציאוּהוּ והִגיע זמן הקריאה והֵן מלוּין את המֵת:
כל שיֵש למִטה צֹרך בהן,
כגוֹן נוֹשאי המִטה וחִלוּפיהן וחִלוּפי חִלוּפיהן,
בין היוּ לִפני המִטה בין היוּ לאחר המִטה פטוּרין; וּשאר המלוּין שאין למִטה צֹרך בהן חיבין.
5
היוּ עוֹסקין בהספֵד והִגיע זמן קרית שמע:
בִזמן שהמֵת מוּנח לִפניהן נִשמטין אחד אחד וקוֹרין וחוֹזרין להספֵד; אין המֵת מוּטל לִפניהם כל העם קוֹרין קרית שמע,
והאבֵל יוֹשֵב ודוֹמֵם,
שאינוֹ חיב לִקרוֹת עד שיִקבֹר מֵתוֹ.
6
קברוּ את המֵת וחזרוּ האבֵלים לקבֵל תנחוּמים,
וכל העם הוֹלכין אחריהם מִמקוֹם הקבר למקוֹם שעוֹמדין בוֹ האבֵלים לעשוֹת שוּרה לקבֵל תנחוּמים:
אִם יכוֹלין העם להתחיל ולִגמֹר אפִלוּ פסוּק אחד קֹדם שיגיעוּ לשוּרה יתחילוּ; ואִם לאו אל יתחילוּ,
אלא ינחמוּ את האבֵלים,
ואחר שיִפטרוּ מֵהם יתחילוּ לִקרוֹת.
בני אדם העוֹמדים בשוּרה:
הפנימיים שהֵן רוֹאין פני האבֵלים פטוּרין מִקרית שמע; והחיצוֹנים,
הוֹאיל ואינן רוֹאין את האבֵלים חיבין בִקרית שמע בִמקוֹמן.
7
כל מי שהוּא פטוּר מִלִקרוֹת קרית שמע,
אִם רצה להחמיר על עצמוֹ ולִקרוֹת קוֹרֵא,
והוּא שתהֵא דעתוֹ מיוּשבת עליו.
אבל אִם היה זה הפטוּר מִלִקרוֹת מבֹהל ותמֵה אינוֹ רשאי לִקרוֹת עד שתִתישֵב דעתוֹ.
8
כל הטמֵאים חיבין בִקריאת שמע וּמברכין לפניה וּלאחריה והֵן בטוּמאתן,
אף על פי שאפשר להן לעלוֹת מִטוּמאתן בוֹ ביוֹם,
כגוֹן הנוֹגעים בשרץ אוֹ בנִדה וזבה וּמִשכבן וכיוֹצֵא בהן.
ועזרא וּבית דינוֹ תִקנוּ שלֹא יקרא בעל קרי לבדוֹ מִן שאר הטמֵאים עד שיִטבֹל,
ולֹא פשטה תקנה זוֹ בכל ישראֵל ולֹא היה כֹח לרֹב הצִבוּר לעמֹד בה,
לפיכך בטלה.
וּכבר נהגוּ כל ישראֵל לִקרוֹת בתוֹרה ולִקרוֹת קרית שמע והֵן בעלי קראין,
לפי שאין דִברי תוֹרה מקבלין טוּמאה,
אלא עוֹמדין בטהרתן לעוֹלם.
בריך רחמנא דסיען